שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אוהל, אבנים ואהבה: קבר שומר בקריית טבעון

    מעטים שמעו על בועז פרסוב, שהיה רועה ושומר לצדו של אלכסנדר זייד. קברו טומן גם את סיפור אהבתו לאשתו סילביה

    מה היה בו, באלכסנדר זייד, שאפילו בורים שונאי היסטוריה, שסיפורי "באנו-קדחנו-בנינו" מפילים עליהם את תריסי העפעפיים ומרדימים את בלוטות הקֶשב - מתעניינים בו? מה היה בו שכאשר מזכירים את שמו, ענן של סימפטיה עוטף את השומע? יודעים שהיה חלוץ, שומר, אמיץ. מכירים את הפסל המשקיף אל העמק ממרומי שיח' אברק. אבל מה היה בו?

     

    לפני זמן מה פקדתי את בית העלמין של חברי אגודת השומרים (בבקשה לא לערבב עם ארגון השומר) בקריית טבעון. לפתע הופיעה חבורת מבקרים, גמלאים שמיהרו אל המבנה המיוחד, הבנוי אבני שדה טבעיות, הבולט בפינת החמד השקטה הזאת. "אה, זה לא הקבר של זייד", אמרו מאוכזבים. הראיתי להם את קברו של זייד, קבר אחד מרבים, לא מפואר יותר מהאחרים, לא מרכזי יותר מהם. שווה בין שווים. וכאן שוב הופרכה האמירה שהגודל לא קובע. קובע וחצי. עובדה שהם מיהרו אל הקבר הגדול, הבולט, המרשים, של אלמוני ששמו בועז פרסוב.


    טעות נפוצה. זה הקבר של זייד (צילומים: דודו דיין) 

     

    מי הוא הבועז הזה, שזכה להדגשה ולהבלטה שכזאת? בועז פרסוב נולד בירושלים לפני 101 שנה, אבל הוא לא היה "ילד טוב ירושלים". אמנם ב-1925 נפתחה האוניברסיטה העברית, אבל הוא לא חלם על תואר. הוא עזב את הבית כדי להיות רועה, וכך הגיע אל זייד בשיח' אברק, עבר לעין חרוד, חיפש את עצמו. כשהמשפחה ירדה לארצות הברית לחפש את מזלה, ירד גם הוא.

     

    אמריקה, עם כל מה שיש בה, ויש בה, לא סיפקה את הבחור. בגיל 25, כשכבר היה נשוי לסילביה, חזר לארץ ופלט משפט שלא הפתיע איש: "אני מעדיף את החמסין של ארץ ישראל על כל טוּבה של אמריקה כולה".

     

    הוא שב עם סילביה לשיח' אברק, הלך בעקבי הצאן, וכאשר קמה אגודת השומרים ב-1933 היה מראשוני חבריה. ב-1936, כאשר לא שב עם העדר, מצאו אותו ללא רוח חיים במעיין, לאחר שהתמוטט ממכת שמש. בועז פרסוב היה הנקבר הראשון של אגודת השומרים. עד כאן סיפור רגיל. איפה פה הרומנטיקה המובטחת?


    קברו של פרסוב. אוהל אבנים

     

    המבנה הגדול שעל קברו, ה"אוהל" הבנוי מאבני שדה, הוקם, כך מספרים,

    מאבנים שאספה סילביה מהמקומות שבהם מימשו את אהבתם. כל כך אהבה, עד שהרימה אבן מכל מקום, ודֵי אבנים שהספיקו להקמת ה"אוהל" המרשים. לוח נחושת קבוע בקיר המבנה ובו דיוקנו של בועז, מעשה ידי שמואל אביו, מורה לאמנות בבצלאל. בלוחית חרותה כתובית "העבר אַיִן, העתיד מניִן, והרגע כהרף עין". אל ה"אוהל" הזה מיהרו המבקרים, ורק אחר כך פקדו את קברם של ציפורה ואלכסנדר זייד, גיבורי האתמול.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים