שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אמא, קניתי סוס": לראות את הודו על הגובה
    תרמילאי הטיול של אחרי הצבא מציפים את העולם עם חלומות "לפרוק את המתח" ולשטוף את העיניים. ברוב המקרים זה מסתיים בחבר'ה זרוקים בגסט-האוסים. דן ברסלו החליט לעשות את זה קצת אחרת, ולקח איתו את החבר אצ'ה. חלק א'

    אחרי כחודשיים בהודו הבנתי שלא ראיתי יותר מדי, כי בעצם ראיתי רק את המסגרת. את התמונה האמיתית, שהיא תמונת האנושיות, התרבות והמהות - קצת קשה לראות מתחת לרובד התיירות הכבד שרובץ עליה.

     

    לא רציתי להיות תייר. רציתי להיות אורח. די, נמאס לי לנהל את אותן שיחות עם אלה שיודעים לדבר אנגלית

    ושהפכו להיות ישראלים יותר מהישראלים, וסיפרו לכל מי שהיה מוכן לשמוע (לאחר שזיהו שהוא ישראלי) שדניאל מחדרה היה פה לפני שלושה שבועות, ושמחר יש מסיבה של ישראלים ביער, ולא! אני לא צריך עוד טולה... כבר יש לי שלוש. איך אני אמור להתרחק מזה?

     

    כל מי שהיה שם ידע להגיד לכם שהודו היא מדינה גדולה. ענקית. תת-יבשת. ושמגוון המקומות והאנשים והתרבויות והשפות והצבעים והאפשרויות הוא באמת בלתי מוגבל.


    מדינה גדולה. ענקית. תת-יבשת. צפון הודו (צילומים: דן ברסלו)

     

    לא צריך יותר מנסיעת אוטובוס של שעות אין סופיות כדי להבהיר לך עד כמה המגוון הוא אדיר. אבל איפה עובר הגשר בין המסלול המתויר לבין האזור הבתול יותר, זה שפגשו המטיילים של פעם? הגשר הזה הסתכם בשיחה:

    - הלו, אמא, קניתי סוס!

    - ומה תעשה איתו?

    - אני ארכב לטייל.

    - וזו דרך טובה לטייל?

    - דרך טובה? אני יודע? זו גם דרך. יש אנשים שקונים אופנוע. אני קניתי סוס.

    - ויש עוד אנשים שעושים את זה?

    - לא ממש.

    - אז למה אתה עושה את זה?

    - אני מניח שזה חלק מהעניין.

     

    להתרחק ככל האפשר מהמסלולים המקובלים

    20 אלף רופי הודי, בערך 2,000 ש"ח, זה מה שעולה סוס הרים קטן בצפון הודו. מחיר טוב בשביל סוס בריא, חזק, מאולף ו... הודי - תכונה שהתנקמה בי בהמשך פעמים רבות. אבל בינתיים הכול היה בסדר. פניתי לחייט שיכין לי זוג שקים עמידים לכל הציוד, ויצאתי לתור את השוק של מנאלי כדי להשלים חוסרים: סיר, מחבת, כמה קילוגרמים של אורז, תבלינים ויריעת ניילון שתשמש לי כאוהל, דבר חשוב מאוד כשיוצאים לטייל בצפון הודו בעונת המונסון - עוד דבר שהתנקם בי פעמים רבות.

     

    כמה מטרים של חבל, סכין טוב וכמה קילוגרמים של גרגירי חומוס יבש בשביל אצ'ה. אצ'ה - "טוב" בהינדית, זה השם שנתתי לסוס, שחוץ מהרבה עשב ירוק אכל גם חצי קילוגרם חומוס יבש ביום. לשמחתי הוא סחב את המשקל הזה בעצמו, בנוסף לציוד שלי ובנוסף לכמות גדולה של נחישות איתנה מהסוג ההודי המשובח ביותר.


    בערך 2,000 ש"ח, זה מה שעולה סוס הרים קטן בצפון הודו. אצ'ה סועד

     

    המטרה העיקרית של ההרפתקה הזאת הייתה, כאמור, הרצון להתרחק ככל האפשר מהמסלולים (אם אפשר לקרוא לרביצה על המרפסת מסלול) המקובלים, ולהעמיד את עצמי אל מול אורח החיים הצנוע שמקיימים כל אותם נזירים הינדים שתרים את הארץ בדלות רבה, בעודם מחפשים אחר הארה. פגשתי רבים כאלה על הדרך.

     

    הבאבות, בכינוים המקובל, חיים על הדרך, במסתורים ביער ובמערות שאימצו לעצמם. פעמים רבות הוזמנתי לשבת אתם מסביב למדורה ולהתחלק במעט שהיה לנו. אמנם לא באמת חיפשתי הארה, אבל בהחלט ניסיתי לקחת את עצמי למקום פנימי שניתן להגיע אליו רק דרך הרגליים. ואת זאת ידעו הנזירים ללמד אותי היטב, כי אף פעם אין זה היעד אלא הדרך ומי שאנחנו פוגשים לאורכה.


    באבא. נזיר הינדי במערה עם רכושו הדל

     

    במהלך הטיול בין הכפרים היותר נידחים למדתי כמה עובדות שמאוד עזרו לי בהתנהלות. אחת החשובות היא שבכל כפר, קרוב או רחוק ככל שיהיה, יש מקדש לאל כזה או אחר, ולצד המקדש יש תמיד בניין קטן, שלושה קירות וגג, שהוא המלון המקומי. כל סאדו, הלוא הוא הנזיר ההינדי, רשאי לקבוע בו את ביתו ללילה או לחודשים, ותמיד ייחשב הדבר לכבוד עבור בני הכפר. והתברר שכך גם במקרה של איש לבן עם סוס. אני לא יודע אם שוכני הכפר ראו כבוד בהופעתי יום אחד בפתח מקדשם, אבל הם בהחלט גילו סקרנות.

     

    למעלה מ-20 בני אדם מסתכלים על סוס אוכל דשא!

    בוקר אחד התעוררתי עם הנץ השחר על רצפת הבטון של אחד המקדשים וקמתי לשחרר את אצ'ה שיאכל קצת מהמדשאה הרחבה שמול המקדש. כבר בשעה הזאת יכולתי לראות כמה הודים מסתובבים בין הבניינים ומתחילים את יומם. הם הביטו בי, אני הבטתי בהם, הם הביטו בסוס ואני חזרתי לישון.

      

    קצת אחרי שיצאה השמש התעוררתי כדי לראות שאצ'ה עדיין מלחך לו דשא בשקט, ושההודים ההם עדיין יושבים ומסתכלים על אצ'ה אוכל. ההבדל היחיד היה שלשלושת הראשונים הצטרפו עוד ארבעה מבוגרים וילד. אז עמדו כבר שמונה הודים והסתכלו על סוס אוכל דשא.

     

    הדלקתי מדורה, חיממתי מים, אכלתי ארוחת בוקר. השמונה הפכו ל-13, וגם אישה אחת באה. כיביתי את המדורה, קיפלתי את כל הציוד... ולמעלה מ-20 בני אדם עמדו והסתכלו על סוס אוכל דשא! והשעה עוד לא שבע בבוקר. איזה חיים יש להודים האלה...


    קשים חייו של הלך בודד עם יריעת ניילון דולפת. ברסלו ומדורה ליד האוהל

     

    הברהמין - האחראי על המקדש, הגיע עם המפתח וצלחת מנחות, הזיז את רשתות הברזל, פתח את דלת העץ הכבדה של המקדש והתחיל בהכנות לטקס הבוקר. קצת סוכריות, קטורת, חינה בשלל צבעים, ותפוחים. הוא צלצל קלות בפעמון, שר מיני תפילות, אסף את מנחות הערב שעבר ויצא לחלקן בין האנשים שבחוץ. היה להם טעם מיוחד לתפוחים הללו. אולי זה הטעם של הקטורת.. ואולי של המעמד? כך או כך, כולם שמחו כשנגסתי בחיוך במתנה שקיבלתי והמשיכו להביט בי בעניין בעודי יוצא מתחומי המקדש חזרה אל הכפר והלאה אל הדרך. ללא ספק הייתי שונה בנוף שלהם...

     

    אף על פי שהמקדש היה הנקודה הראשונה שאליה פניתי לקראת ערב, לא בכל כפר התנאים היו תמיד נאים בעיניי, או יותר נכון בעיני אצ'ה, שחלק מצורכי קיומו דרשו גם כר עשב רענן לפני השינה, ובהתאם לזאת נדרשתי למצוא פתרונות קצת יותר יצירתיים.


    חצי לי, חצי לאצ'ה. לאכול את התפוחים ישר מהעץ

     

    באחד הכפרים שכן המקדש ממש מול הדרך הראשית, מקום אסטרטגי למתפללים, אבל דל בעשב רענן לסוס. המשכתי להעמיק אל תוך הכפר בניסיון למצוא מישהו שיסכים שאקים בחצרו אוהל כדי שאבלה בו את הלילה. עברתי בין סמטאות הכפר מידפק על שערי זרים שהתקשו להבין מה בדיוק אני מבקש. אחרי כמה ניסיונות כושלים ראיתי בית ועליו שלט International School. הבית עמד ליד בניין קצת יותר גדול, והחשוב מכול, ועל כך העיד השלט - מישהו שם ודאי יודע אנגלית.

     

    המארח המתנצל שלי

    קשרתי את אצ'ה ליד השער בכניסה לחצר ונכנסתי אל הבית. אדם מבוגר, בן יותר מ-50, פתח לי את הדלת. וכששאלתי אם אוכל להקים אוהל בחצר ולתת לסוס לאכול קצת עשב עד אשר יעלה היום, הוא אמר שהוא מתנצל אבל השטח הוא לא בבעלותו ושהוא רק גר בבית. אחר כך הוא המשיך והתנצל על כך שהטלפון לא עובד ושאין לו דרך לבקש רשות מהבעלים, ולסיום הוא שוב התנצל ואמר שאם אני מוכן בכל זאת להישאר, הוא ישמח לארח אותי אצלו בסלון הבית. בנוגע לסוס, הוא אמר, לא צריך לבקש רשות. מיותר לציין שהסכמתי להתפשר, ולהחליף את יריעת הניילון הדולפת בבית מקורה ובמזרן נוח. האיש עזר לי לפרוק את הציוד מהסוס, התחיל להרתיח חלב בשביל הצא'י והפנה אותי בחיוך אל המקלחת.

     

    הוא גר שם לבד, מלמד אנגלית ומתמטיקה בבית הספר שליד. בדירה השנייה גר זוג צעיר - השרת ואשתו, סיקים ממזרח הודו. הוא עצמו הגיע מאיי אנדמן. אחרי ארוחת הערב הוא שלף בקבוק זכוכית עם נוזל שקוף, ואתו הוא שלף וידוי: "אני קצת מבוגר, וקצת אלכוהוליסט. אני עוד לא בטוח מה מהשניים יותר".


    עם המורה לאנגלית, איש אנדמן שהיה לי לאב זמן קצר

     

    אנשי הכפרים היו כל כך פתוחים ומסבירי פנים עד שלפעמים בחרתי במודע להתרחק מהם למשך הלילה כדי שאוכל לזכות בקצת שקט. כשטיילתי במורד עמק קולו לאורכו של הנהר, הגיעה שעת ערב והיום התחיל להחשיך. חיפשתי מקום לאורך הנחל שבו אוכל להקים אוהל ולשחרר את אצ'ה למרעה.

     

    סוסים הם לפעמים גם שחיינים

    לאורך הדרך חלפתי על פני כמה אתרים מגודרים, ובפתח שבגדר היה טבוע שלט שמכריז על המקום כאתר מנוחה לכל דורש. אין שער, אין שומר, אין גובה כספים ואין דבר מלבד מתחם ירוק ומגודר על שפת הנחל ובו שפע של עשב ופתח אחד בין שני עמודים. כשעה לפני החשכה הגעתי לאתר כזה וביקשתי להיכנס ולהקים שם מחנה. או אז גיליתי עוד צד הודי לא ברור במוחו של אצ'ה - הוא לא עובר במקומות צרים. ואל תבינו לא נכון, הפתח היה רחב דיו למעבר חופשי אך לא, הוד סוסו אצ'ה מצא משהו לא ראוי במעבר והוא לא יזוז.

     

    תחילה חשבתי שאולי הוא מוטרד מפאת הרוחב הרב שמוסיפים לו האוכף והשקים וקשה לו להעריך את רוחב המעבר. אז פרקתי מעליו את כל הציוד וניסיתי שוב. שני הודים שחלפו בדרך ניסו לעזור לי לדחוף את אצ'ה מבעד לפתח, אך נראה שאין תקווה. לא משיכות, לא דחיפות, לא מכות וגם לא פיתויים באוכל. הסוס לא עובר. קשרתי אותו בחוץ מתוך תקווה שאולי יבין את האופציות שלו ויתחרט, ובינתיים נכנסתי פנימה והלכתי לבחור לי חלקה נוחה להקים בה אוהל.

     

    ברגעי האור האחרונים חזרתי אליו לנסות שוב. עוד קצת דחיפות, עוד קצת שיחות נפש וכלום לא עוזר. הבנתי שאין טעם וחיפשתי דרך אחרת להכניס אותו למתחם. הלכתי מסביב לגדר עד לגדת הנחל לראות אולי אצליח להשתחל בין הגדר והמים. אחזתי בקצה החבל הארוך והתקדמתי קצת לפני הסוס לראות האם אוכל למצוא לו מעבר בין הסלעים.

     

    לפתע הרגשתי משיכה חזקה בחבל, וכשסובבתי את ראשי ראיתי את אצ'ה עמוק במים עם חצי גוף כבר בתוך הזרם. בהברקה של רגע עזבתי את החבל וראיתי איך בתוך שניות הוא נסחף עם הנהר בזרם השוצף, נאבק על כל נשימה שהוא לוקח כשראשו חוזר ומופיע וצולל כמה פעמים בתוך המים בעודו נסחף בין הסלעים הענקיים, מצליח שלא להתרסק עליהם ונאבק בכל כוחו לשחות החוצה אל הגדה.


    כשסובבתי את ראשי ראיתי את אצ'ה עמוק במים. זרם המים בנהר היה חזק

     

    רווחה יצאה ממעמקי חזי

    כ-50 מ' במורד הזרם הוא הופיע רטוב ומוכה טראומה בצד השני של הנהר, מטפס בצעד כושל על הגדה. אנחת רווחה יצאה ממעמקי חזי, אך בן רגע היא נשאבה חזרה עמוק פנימה. התברר שהוא לא עומד על הגדה השנייה אלא על אי באמצע הזרם האדיר.

     

    אובד עצות התיישבתי על סלע בשפת הנהר והתחלתי לחכוך בדעתי האם יש בי את הטיפשות היתרה לקפוץ לנהר, להיסחף בזרם ולצאת בצד השני. סוסים הם שחיינים טובים, וידעתי שאם רק אגיע אל האי אוכל לרכוב/לצוף את דרכנו חזרה אל הגדה הנכונה, אפשרות שבאותו רגע נראתה כמו פתרון אפשרי.

     

    כך או כך, הזרם האימתני והסלעים הבולטים מעל המים בהחלט לא נראו מזמינים. מרחוק הופיעו שוב שני ההודים שפגשתי כמה שעות קודם ליד השער. בסימני ידיים הם שאלו היכן הסוס. הצבעתי לכיוון הנהר. הם הפנו את מבטם התוהה אל עבר האי והחלו לבכות מרוב צחוק. גם אני התחלתי לדמוע, אבל לא מצחוק.


    הנחל שחציתי ביום הראשון. חודש לאחר מכן הוא כבר נראה אחרת...

     

    ממקומנו יכולנו לראות את אצ'ה מתהלך בין גדות האי, מתקרב אל המים וללא הצלחה מנסה למצוא לעצמו דרך החוצה. ההודים ניסו לעזור למצוא פתרונות, עד שלבסוף אמרו שהשעה כבר מאוחרת ונראה כאילו בכל מקרה הסוס לא הולך לשום מקום. עדיף לי ללכת לישון ולהתפלל קצת לאלה פרוואטי ולקוות שעם צאת השמש כבר יעלה איזשהו פתרון. בלב כבד חזרתי אל האוהל, עם מנה דלה של אורז ומנה גדושה של תסכול.

     

    תהיתי אם כבאי האש ההודים ידרשו כסף עבור חילוץ הסוס. האם הם בכלל מסוגלים לחלץ אותו ממצב כזה, אם יש פה בכלל כבאים. רגע לפני שנרדמתי הצלחתי להחליט דבר אחד, לנהר אני לא קופץ.

      

    המשך עלילותיהם של דן ו"אצ'ה" יתפרסמו כאן בקרוב.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דן ברסלו
    צילום: דן ברסלו
    מקדש אחד מני רבים בצפון הודו
    צילום: דן ברסלו
    מומלצים