שתף קטע נבחר

  • טיול לעבר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    טעות ב"הגנה": 70 שנה לטביעת אוניית פַאטְריָה
    216 עולים שברחו ממחנות הנאצים, מצאו את מותם עם הטבעתה של אוניית המעפילים, "פאטריה", שטובעה בטעות ע"י "ההגנה" ב-1940. מאז חלפו בדיוק 70 שנה. תזכורת לאירועים הקשים שעברה המדינה שבדרך, מאת כמה מהשורדים

    נמל חיפה, 25 בחודש נובמבר 1940 מוטבעת האוניה "פַאטְריָה" ("מולדת") כשעליה נספים 216 מעפילים שהצליחו להימלט מידי הנאצים בתקווה להגיע לא"י, אבל השלטון הבריטי חשב אחרת.

     

    גם 51 אנשי צבא ומשטרה בריטים נספו באסון זה. לציון האירוע, הבאתי בכתבה זו תצלומים וסיפורי ניצולים שנשמרו במחנה המעפילים המשוחזר בעתלית על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. המידע נאסף ומתועד במסד נתונים "בנתיבי העפלה". אנו פונים לכל מי שמצוי בידיו חומר הקשור להעפלה להוסיפו למסד הנתונים. נשמח גם להגיע לצורכי תיעוד, אצל אלו שיבקשו שנבוא לביתם.

     

    בשנה הראשונה למלחמת העולם השנייה (1939), עדיין אפשרו הנאצים את גירוש היהודים מארצות אירופה. המוסד לעליה ב' רכש שלוש אוניית יווניות רעועות: "אטלנטיק", "פסיפיק" ו"מילוס". האוניות עברו שיפוץ כדי להכשירן להוביל אלפי פליטים מגרמניה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה ובולגריה.

     

    בסוף ספטמבר 1940, יצאו האוניות מנמל ברומניה לכיוון א"י כשעליהן כ-3,600 פליטים יהודים. בראשית נובמבר מגיעות האוניות "פסיפיק" ו"מילוס" לחופי הארץ. הבריטים עצרו את האוניות וגררו אותן לנמל חיפה, שם העלו בכוח את הפליטים על אוניה בשם "פאטריה" במטרה לגרשם למעצר על האי מאוריציוס.

     

    המוסדות הציונים עשו כל מאמץ אפשרי בכדי למנוע בדרכים דיפלומטיות את הגירוש. לאחר שמאמצים אלו נכשלו, הוחלט בהגנה להחדיר חומר נפץ לפאטריה כדי להשבית את האוניה. ב-24 בנובמבר נתפסה גם האוניה השלישית, ה"אטלנטיק", ובעת שהבריטים התחילו להעביר את המעפילים מאוניה זו לפאטריה, הופעל מטען הנפץ בבטן הפאטריה.

     

    מעפילי ה"אטלנטיק" שלא הועלו ל"פאטריה", מגורשים בסופו של דבר למאוריציוס למשך חמש שנים, ועל כך בכתבה נוספת.


    1. דף יומן של לאה קנר, מעפילה על האוניה "פאסיפיק". ביומן מצוירים צריפי מחנה עתלית עם תאריכי האירועים


    2. על סיפון ה"אטלנטיק"


    3. על סיפון ה"אטלנטיק" - עם התינוקות שנולדו לפני המסע ובדרך. שנייה משמאל - חנה, טבעה עם בתה על "הפאטריה" בנמל חיפה מאלבום גדעון רמתי.


    4. על סיפון ה"אטלנטיק" בדרך - "31.10.1940 הפחם פוחת לאט לאט. לא רואים שום יבשה באופק. אנו חייבים להשתמש בכל שנקרא עץ. פורקים את הסיפון העליון, את המיטות ואת הדלתות, כולנו במתח", ציטוט מיומנו של זיגפריד מאיר על האטלנטיק


    5. על סיפון מילוס. צפוף וגם שמח. מאלבום מלה גלעד


    6. פנקס קטן בו רשמה אווה פיליפסטל ממעפילות ה"פסיפיק", אשר הגיעה יחד עם האיש שלה ובתם, אביבה, שהייתה בת 17. בפנקס, שמות כל הנשים והילדים שניצלו מן ה"פאטריה" והועברו למחנה המעצר בעתלית (נשים וגברים הופרדו זה מזה במחנה המעצר). שמות העצורות הניצולות (והילדים) ערוכים אלפביתית, ומצוינת ארץ המוצא, הגיל ומספר הצריף שבו שוכנו במחנה. הפנקס באדיבות אביבה אשל, בת קיבוץ דברת


    7. ציור של לאה גרונדיג. התפרסם בספרה של ברכה חבס "ילדים מוצלים"


    8. הדרכון שעמו הגיע ברוך ברנהרד מילרום מגרמניה לפלשתינה


    9. דוד צוקר עם חבריו השוטרים במחנה עתלית


    10. יהודה לקס, יליד סלובקיה, העפיל ב"פסיפיק" יחד עם ארוסתו רבקה. בבקר הפיצוץ, ניצל מטביעה. רבקה טבעה. אחרי מעברים בין מקומות שונים בארץ הגיע לבני ברק. הוא התגייס לצבא לחטיבת גולני, לחם בתחילה בצפון נגד הסורים ולאחר מכן השתתף בכיבוש אום-רשרש - היא אילת


    11. יהודה לקס בפתח חנות הירקות בבני ברק


    12. מרגיט שטרן, (משמאל) ילידת גרמניה, היתה באותה תקופה נערה בת 16 שהגיעה בגפה, וגם קרוביה בארץ חיכו לשחרורה מן הנמל. היא כותבת מן האוניה:

    "אהוביי, ודאי שמעתם דרך גרדה את הבשורה המשמחת שאני הגעתי בשמחה. מתי נוכל לרדת ליבשה אינני יודעת, מקווה שבקרוב. אני נמצאת עם קבוצה של אנשים צעירים ביחד ואנחנו מקווים שעוד מעט יסדרו אותנו באיזה קיבוץ. סדר היום מאוד חדגוני כאן. קמים בשעה 6:00, מסדרים את הקבינה, אוכלים ארוחת בוקר. את החלק השני של הבוקר אנחנו מבלים על הסיפון, תופרים, קוראים וחושבים הרבה עליכם. איך מרגישה נורית הקטנה? אולי אוכל לקחת אותה לטיול בעגלה בקרוב. להיום, אני רוצה לסיים את המכתב. אני אספר לכם הכול בעל פה בקרוב. הרבה ברכות ונשיקות, שלכם מרגיט".

     

    לאחר הטביעה, שולח ארגון יוצאי גרמניה מכתב לקרוביה:

     

    "אדון לוי הנכבד, במצורף אנחנו מעבירים לך מכתב מגברת מרגיט שטרן, בשעה שעדיין היתה על סיפון ה"פאטריה". לצערנו עדיין לא שמענו כלום על גורלה. אנחנו רוצים לא לאבד תקווה שבקרוב נוכל לבשר לכם טובות".


    13. תעודת שחרור מהמחנה בעתלית - של לוי לינה.

     

    לינה לוי, ילידת גרמניה, הייתה כבר בת כמעט 50 בזמן האירועים (ילידת 1892), הגיעה ביחד עם בעלה פאול, ילדיה היו כבר בארץ, בגדרה.

     

    קטע מיומנה של לינה לוי:

    "טיפסתי וחתכתי לי את הידיים, הדם שתת ממני, אבל לא יכולתי לשים לב. אדם אחד פתאום מעד ונפל עליי בעוצמה כזו, ששתי שיניים קדמיות נשברו לי. נצמדתי עם הידיים בכל כוחי והמשכתי לטפס.

     

    "לבסוף הגעתי עם עוד שישה אנשים אחרים לחלל קטן, שעל הקיר שלו מועמד בית שימוש. התברר לנו שטיפסנו לאורך מערכת השירותים של המלחים, היינו בתא האחרון והאוניה עמדה מתחתינו בצורה אנכית. נחתכתי משברי הזכוכית של הדלתות בהן נאחזתי. נשארנו בחדר קטן שבו נתקענו. התייעצנו איך להגיע לסיפון. היה פתח קטן בתקרה והגברים ניסו להגיע אליו. זה הצליח לבסוף, נמצאנו בקרבת סיפון הביניים. אדם אחד הצליח להידחק אל תוך הפתח, אבל הוא נתקע שם. הוא חסם לנו את האוויר ולא יכול היה להתקדם או לחזור. יותר מאוחר באו אנשים, שקרעו את בגדיו, שפכו עליו שמן והוציאו אותו בכוח. הוא ניצל. גם אנחנו ניסינו למלט את נפשנו בדרך זו, אבל לא הצלחנו. לא היינו מספיק גמישים כמוהו.

     

    "צעקו לנו מלמעלה שנהיה שקטים, יבואו להציל אותנו. המצילים נעלמו והיינו במצב רוח קשה. הבטנו במפלס המים שמתחתינו, להשתוממותנו הוא לא עלה. אחרי כמה שעות של ציפיות לבסוף ניצלנו, אבל לא דרך הפתח הקודם. מתחתינו הופיע פתאום בריטי ענק, עם מגפי גומי עד המותניים. הוא קרא לנו שיעביר אותנו אחד אחד. קודם הנשים, אני הייתי השנייה. הוא תפס בי ונשא אותי לאורך המסדרון הארוך, שם ראיתי את המתים הראשונים. הוא כיסה בידיו את עיניי. הוא היה אדם טוב.....".

     

    פירוט תמונות א'-ז':

    א. רישום של האוניה "פאטריה". נתרם ל"נתיבי העפלה" על ידי עדנה גל, בת המעפילה הרטה לאופר. הצייר אלמוני

     

    ב.  עצורה "יקית" נוספת במחנה בעתלית, היא לאה גרונדיג - מי שבסופו של דבר חזרה לגרמניה (המזרחית) אל בעלה הקומוניסט שנשאר שם. לימים התפרסמה כאחת הציירות החשובות ביותר בגרמניה. בשהותה במחנה ציירה וכתבה מחזות, יחד עם ידידתה לנה פפרקורן

     

    ג. ברוך ברנהרד מילרום, נולד בבאדן שעל יד וינה, וכנער הצטרף להפלגה על הפסיפיק. הוא ניצל מטביעת ה"פאטריה" ומספר:

    "באותו הבוקר, בשעה 09:30 בערך, הייתי באוניה באחד התאים ששימש את בית הכנסת. עם הישמע ההתפוצצות התחילה האוניה לנטות לצד אחד ומי הים בכמויות עצומות התחילו לפרוץ לתוכה. הייתי באמצע התפילה וכשראיתי שהאוניה נוטה לצד אחד, החזקתי את עצמי בכוח בצינורות הקיטור שעברו מתחת לחלונות העגולים (Port Holes). הוצאתי את ראשי וצעקתי לעזרה. מאחר וגופי לא היה יכול לצאת דרך החלון העגול' הורדתי את כל הלבוש שלי ונשארתי רק בתחתונים על מנת לצאת דרך החלון. מישהו מבחוץ על דופן האוניה שמע לצעקותיי ומשך אותי דרך החלון החוצה. עמדתי על דופן האוניה שהיה מעל המים רועד מקור ופחד... איני יודע איך הצלחתי להגיע לסירת ההצלה מאחר ולא ידעתי לשחות, זה היה ממש נס. בירידה מהסירה עטפו אותי בשמיכה מאחר והייתי רק עם תחתונים. והגעתי למחסן 5 של הנמל. משם העבירו אותנו בערב באוטובוסים בליווי חיילים בריטיים למחנה הסגר עתלית"

     

    ד. תמימה הלל, ילידת וינה וניצולת "פאטריה", הגיעה ארצה על ה"פסיפיק" יחד עם הוריה ואחותה. לימים נישאה לשלמה הלל, פעיל בשימור מורשת יהודי בבל. שלמה הלל - היום נשיא המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובעבר, שר בממשלת ישראל, יושב ראש הכנסת וחתן פרס ישראל

     

    ה. צוקר דוד, יליד גרמניה שעלה ב"פסיפיק", מספר: "נאמר לנו לעלות לסיפון בתשע בבוקר ומי שיכול שיקפוץ למים. עלינו בתשע לסיפון ובתשע ורבע קיבלנו את האות לקפוץ למים. באותו רגע היה הפיצוץ. כששמעתי את הפיצוץ חשבתי שהבריטים יורים עלינו, אבל כעבור כמה רגעים ראיתי שהאוניה נוטה על צידה ומתחילה לשקוע. כשהאוניה החלה לשקוע חשבנו שיש יותר מדי אנשים בצד אחד, לכן עברנו לצד השני של הסיפון, הדבר לא עזר והאוניה המשיכה לשקוע.

     

    "הסתכלתי מלמעלה לראות מה מתרחש בצד הבריטי וראיתי שהם בפאניקה. הבנתי שהמצב רציני. עברתי לצד שאינו שוקע. כשהיא נטתה הייתי ממש בקצה למעלה. התחילה פאניקה גדולה, אנשים החליקו למטה. הייתי קר רוח למרות שלא ידעתי לשחות. היה שם כבל מפלדה, נתליתי עליו והבנתי שאני לא יכול לקפוץ או להתגלש ממנו. הידיים שלי נחתכו וירדתי לאט לאט עד שהגעתי למטה. האוניה כבר כמעט שקעה לחלוטין". בתצלום: דוד צוקר לאחר שחרורו ממחנה המעצר בעתלית. התגייס למשטרה הבריטית והיה שוטר במחנה

     

    ו. חיה פרידמן (בשמה הקודם: בלנקה זליגמן), ניצולת "פאטריה" ועצורה במחנה בעתלית, מספרת:

    "אני זוכרת באופן מיוחד את הימים שהגיעו מחברת קדישא עם הבגדים של הנפטרים לצורך זיהוי, זה היה מעמד קשה".

     

    ז. רוזליה סטיאסני, ילידת צ'כיה בשנות ה-60 לחייה, העפילה ארצה כדי לחיות לצד בנה שהתגורר בתל אביב. בנה האחר שהיגר לאנגליה, שירת בצבא הבריטי במלחמה נגד הנאצים.

    בעודה כלואה ב"פאטריה" בנמל חיפה, כתב בנה עשרות מכתבים אל הנציב העליון בבקשה לשחררה מן האוניה. בקשותיו לא נענו, רוזליה יכלה אך להשקיף על חיפה מן הנמל, ובבוקר ה-25 בנובמבר 1940, אחרי שהצליחה לברוח מווינה דרך ברלי,ן ברטיסלבה וההפלגה הקשה בים, מצאה את מותה בנמל חיפה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    א. רישום של ה"פאטריה". המשך פירוט התמונות למטה בכתבה
    ב. לאה גרונדיג
    ג. ברוך ברנהרד מילרום
    ד. תמימה הלל
    ה. צוקר דוד
    ו. חיה פרידמן
    ז. רוזליה סטיאסני
    מומלצים