יובל לתכסיסים של סטלמך ולסיר של שלמה לוי
לפני 50 שנה בדיוק רשמה נבחרת ישראל בכדורגל את ניצחונה הראשון אי פעם במוק' המונדיאל, 1:6 על קפריסין. זה הזמן להיזכר בהישג המרשים, ובתיאורי המשחק שמרשימים לא פחות
אם נשאל את רוב אוהדי הכדורגל הממוצעים בעניין הזיכרון שיש להם מנבחרת ישראל בכדורגל, לא חסרות תשובות: בוני גינזבורג מול קולומביה, אלי אוחנה באוסטרליה, התבוסה לדנמרק, ראובן עטר בצרפת, מכסיקו 1970, ואני בטוח שלא העליתי את כל התשובות. אבל לפני כל זה נשאלת השאלה, איפה כל זה התחיל?
כעת, כשאנחנו בלב עוד קמפיין לא מוצלח של הנבחרת, שזקוקה לנס כדי להפוך את החצי השני שלו למעניין, זהו זמן מצוין להיזכר בימים המתוקים הראשונים בכחול לבן, או כפי שהתקשורת קראה לזה אז, התכלת לבן: הניצחון הראשון של נבחרת ישראל במסגרת משחקי מוקדמות הגביע העולמי.
לשם כך אנחנו צריכים לחזור הרחק ל-1960, בדיוק לפני 50 שנה. את הקמפיינים הראשונים, של 1934, 1938, 1950, 1954 ו-1958 עברו הישראלים ללא ניצחון בודד, ועם תבוסות למצרים (7:1 במשחק הרשמי הראשון, ה-16 במרס 1934), יוון ויגוסלביה. בגביע אסיה של 1956 חגגה הנבחרת נצחונות על הונג קונג ו-ויאטנאם וב-1958 גברה באותה מסגרת על לא אחרת מאיראן וגם על סינגפור, אך הדבר האמיתי הגיע שנתיים לאחר מכן.
"מצב הרוח מרומם"
ב-13 בנובמבר 1960 הוביל גיולא מאנדי את ישראל לפתיחת עוד קמפיין, כשלנבחרת עדיין אין ולו תוצאת תיקו אחת, שלא לדבר על ניצחון. במשחק הראשון, במגרש כורכר בלב ניקוסיה, נרשמה היסטוריה ראשונה, כשמאנדי בחר לפתוח לראשונה אי פעם ללא אף שחקן של מכבי תל אביב, ובהמשך הוסיף פרק בהיסטוריה, כשרשם את התיקו הראשון - 1:1, והעביר את ההכרעה לישראל.
"מצב רוחם של השחקנים מרומם", סיפר מאנדי ל"ידיעות אחרונות" ערב המשחק. "הבחורים מלאי אמביציה. ניסיתי ליצור התקפה שמסוגלת לפרוץ את הגנת היריב, אך גם על שחקני המערך האחורי לשמור על קור רוחם", סיכם המאמן, שעות ספורות לפני ההתמודדות.
"עם העדפתו של אמר על חלדי לתפקיד הרץ הימני, הושלם סופית הרכב הנבחרת", דיווח כתב "ידיעות אחרונות" א. בר שלום. הוא כמובן התכוון לאהרון אמר ולג'רי חלדי, הקשרים של התכלת-לבן. אך הכתיבה המשעשעת לא מסתיימת כאן. "גורם נוסף עליו מבססים השחקנים והמאמנים את הצלחתם, הוא הקוסם המקצועי עקיבא רובינשטיין. הלה שעשע את הבחורים בלהטוטיו".
ללא שחקן מכבי ת"א בהרכב, מי היה מאמין?
"ארוחה קולקטיבית ודשנה"
ואז הגיע רגע השיא. התאריך: יום ראשון, ה-27 בנובמבר. השעה: 14:30. המקום: אצטדיון רמת גן. האירוע: הניצחון הראשון אי פעם של נבחרת ישראל במסגרת מוק' הגביע העולמי. ואין טוב מכתב "ידיעות אחרונות" יהודה גבאי בתיאורו את אשר אירע: "מעולם לא היו בישראל כל כך הרבה אנשים רעבים, שקיבלו ארוחה קולקטיבית ודשנה כל כך. שישה כדורים, מתובלים ברגש של סיפוק, השביעו 45 אלף צופים שצפו בניצחון בשיעור 1:6".
"איש לא בא כדי לראות כדורגל לשמו", המשיך והגדיל גבאי. "כולם נהרו כדי לחזות בפסק הדין, לצהול או לשרוק בוז. נבחרת ישראל היתה ממש נבוכה מול הדרישה הענקית לניצחון, וכשעלו ה-11 בכחול לבן למגרש החלקלק והבוצי, היה זה כאילו נכנסו לגוב שממנו אין יציאה, פרט למנצחים".
על פי תוצאות המשחק השני, נראה היה שאחת הסיבות ל-1:1 המאכזב במשחק הראשון היתה המגרש הרעוע בקפריסין: "אם היה המגרש בניקוסיה דומה לחניה למכוניות", תיאר גבאי, "היה אתמול הדשא הרמת גני דומה לזירת 'פריז על הקרח'".
"דחילק, חבר'ה, בעדינות"
ואם אתם מחפשים עוד הבדלים בין הכדורגל של היום לזה של פעם, הנה לכם: "השליטה של כדורגלנינו היתה כה בולטת, מכריעה ומוחצת, שאפילו למגן הימני בנבנישתי התחשק להבקיע שער, עד שמאנדי אמר לו: 'סטופ, בנבנישתי!' שוב ושוב באו גלי ההתקפה, עד כי חלוצינו עצמם היו כאומרים לשחקני העורף: 'דחילק, חברה, בעדינות'".
_o_gd.jpg)
אוהדי נבחרת ישראל היום. היו קונים בכיף תוצאה כזאת (אלי אלגרט)
עם הפתיחה הקהל האדיר הלחיץ מאוד את שחקני קפריסין, כפי שהמשיך לתאר גבאי: "כמו הקהל הזה לא ראו הקפריסאים בחייהם. ובאמת, לך תדוג אזרח מבאר שבע, ותציב אותו לפתע לעיני כל 400 אלף תושבי ת"א, האם לא יתקוף אותו ההלם?".
ובנוסף לקהל, השינוי הטקטי המשמעותי שמאנדי ביצע השתלם לנבחרת: "שלמה לוי, אחד החלשים בניקוסיה, הוזז לתפקיד הטבעי שלו, בתחום רחבת היריב, שם הוא הרגיש כמו טבח מנוסה ליד סיר הבשר". וכבר בדקה ה-14 מצא דני (מור) שמולביץ את לוי, שבעט שטוח ופנימה - 0:1 לישראל.
"גם בוורוצלב לא ריחמו עלינו"
בדקה ה-30 זה כבר היה 0:2, לאחר בעיטת מספרת אדירה של לוי, שכבר הספיק לרשום צמד. אם המשחק היה נערך היום, השער הזה כבר היה מככב ה-youtube... כאן עבר לוי למלאכת הבישול, וכשהקפריסאים הפכו ממוטטים הוא מצא את שלמה נהרי, שכבש את אחד משני שעריו במדים הלאומיים וסגר למעשה עניין - 0:3 במחצית.
ובמה היו עסוקים הצופים בהפסקה? "הכל רצו כל כך לנקום, לנצח, להרביץ גולים", תיאר גבאי בעיתון יום שני. "ובכל זאת, כולם הרי יהודים רחמנים הם. 'באמת, זה לא יפה', העירה אישה טובת לב. 'גם בוורוצלב ריחמו עלינו?' השיב לה צעיר שליקק שפתיו משפע השערים".
בדקה ה-61 מצא אברהם מנצ'ל את ראש הזהב של נחום סטלמך, שקבע 0:4 ענק לנבחרת התכלת לבן. חמש דקות נוספות חלפו, ושוב התהפכו היוצרות כשסלטמך הפך למבשל, ולוי חזר לאכול, בדרך ל-0:5.
"מהי בקשתך האחרונה?"
תיאור השער השישי הוא אולי המשעשע מכולם: "הקפריסאים היו ממש על סף אפיסת כוחות, כשרגליהם נטועות בבוץ ושוערם צולל שוב ושוב לתוך שלולית המים. סטלמך הירהר האם נאה הדבר להבקיע, ככה סתם, את השער. הוא המתין שנייה קלה, נעץ את מבטו בשוער הקפריסאי כאומר לו: 'מהי בקשתך האחרונה?'".
ואי אפשר בלי מעט ביקורת: "חילוקי דעות היו הפעם בקשר למשחקו של אהרון עמר, אחד הכדורגלנים המוכשרים בארץ, ששליטתו בכדור נהדרת, אבל תכסיסיו מוגזמים ורוח הקרב שלו עדיין צולעת".
משפחת בופון במלוא הדרה
"קילקלה את הארוחה רק עצם קטנה, פרי ידו של השופט היגוסלבי זיבקו באייץ', אשר פסק בעיטת עונשין מ-11 מטר לזכות קפריסין, כנראה, לשם שיפור היחסים
עם האי השכן. רבבות הצופים, שאינם אוהבים מתנות שאינן מגיעות לבעל השמחה, שרקו לו כהלכה ואילצו אותו לסגת מהסבר רציני. 'נו, באמת', הפליט כאשר ירד מהמגרש תוך חיוך אבהי".
וכך קבע מיכאיליס יסמיס את תוצאת הסיום - 1:6 בתכלת לבן. הפנדל, אגב, היה בשל העובדה שאמציה לבקוביץ' אחז בכדור בשתי רגליו משך יותר מדי זמן ברחבה. מעט הזוי, האמת...
אז ישראל עלתה לסיבוב השני, שם היא דילגה ללא קושי מיוחד על פני אתיופה (0:1 ו-2:3), אך בשלב הגמר איטליה היתה גדולה עלינו בכמה מידות - 4:2 בר"ג (למרות שישראל הוליכה 0:2 בדקה ה-52, כשבשער איטליה עמד לורנזו בופון, בן דוד של סביו של ג'יאנלואיג'י), 6:0 בחוץ, וחלום המונדיאל התאפסן לעוד עשור שלם.
לפנייה לכתב/ת 
