מרגישה שמנה? עשי דיאטה ועזבי אותי בשקט

כשטוב לך עם עצמך, לבן הזוג שלך טוב איתך. לגבר שלך אכפת מהאובססיביות שלך לגבי המשקל, הרבה יותר משאכפת לו מהמשקל שלך בפועל. הוא והיא

דוד אלהרר-ברוש ועינב דרומיפורסם: 06.12.10 , 10:58

הוא: את שמנה. כן, את שמנה. אז מה?

אין לי איך לצאת טוב מהשאלה "אתה חושב שאני שמנה?", מכיוון שגם את לא מנצחת ברגע שאת מחליטה לשאול את השאלה הזו שוב ושוב ושוב. העניין הוא, שאם את שמנה, ואני מבחין בזה, ועדיין נשאר בסביבה, סימן שאני חושב שאת שמנה בדיוק כמו שאני חושב שאת יפה, גבוהה, חכמה, סקסית ועוד. מדובר בשם תואר ולא בתיאור אישיות. כי את לא באמת שואלת אם את שמנה. את רוצה לדעת שאת עדיין מושכת אותי. ואין קשר בין השאלות.

בדרך כלל את יודעת בעצמך אם את שמנה, אלא אם כן ניחנת בעיוורון נרקיסיסטי מטורף. כשטוב לך לגבי עצמך – לבן הזוג שלך (כל עוד הוא לא מחפש קישוט) טוב איתך כמעט בכל מצב. ואם את תולה את כל הרגשתך בשאלה אם אני חושב שאת שמנה, את פשוט מחפשת דרמה שתוכל להצדיק את השנאה העצמית שלך, עוד לפני שבכלל העזתי לענות על שאלת המלכודת הזו.

נשים רבות לא יסכימו לצאת עם גברים שמנים, ונשים רבות לא יסכימו לצאת עם גברים שעירים מאוד. אבל נשים רבות (ונורמליות) מסכימות להיות עם גברים שהם רחוקים מלהיות בראד פיט, בגלל מה שיש לגברים האלה להציע מעבר לבטן חטובה. גם הגברים המושכים ביותר, כל עוד אינם טפשים כמו נעל, יהיו מוכנים לצאת עם נשים שאינן עומדות במבחני הקבלה של ויקטוריה סיקרט, אם יהיה לאותן נשים משהו נוסף להציע.

יש גברים שמחפשים קישוט, כמו שיש נשים שמחפשות ארנק. אבל רובנו מחפשים מקום נוח ונעים להגיע אליו הביתה בסוף יום עבודה. גברים לא נרתעים משמנות, כמו שנשים לא נרתעות מקירחים. אנשים, באופן כללי, נרתעים מאנשים שלא טוב להם לגבי עצמם.

זו צביעות לצפות שהגבר שלך יאהב אותך בדיוק כמו שאת, ואז לעשות את הכל כדי לסחוט ממנו אישור לזה שהוא חושב שאת שמנה. כי מה? אם אני אוהב אותך, אז זה אומר שהפכתי לעיוור? אכפת לי שהפכת לכבדה באופי ובהתנהלות יותר משאכפת לי שעלית כמה קילוגרמים. אכפת לי שאת מרחמת על עצמך, שאת פחות מינית, שאת לא מרגישה בנוח במיטה, שאת מקטרת שעות על זה ששום דבר לא עולה עלייך, על זה שאת לא אוכלת כלום כשאנחנו יוצאים מהבית, על זה שאת סופרת גם לי את הקלוריות ומחליטה לשים את כל הבית בדיאטה, ושאת אובססיבית באופן כללי. לא טוב לך עם המשקל שלך? עשי דיאטה ועזבי אותי בשקט.

אם לגבר שלך יש בעיה עם המשקל שלך, אז הוא לא היה יוצא איתך מלכתחילה, וזה הפסד שלו. אם עלית במשקל אחרי הקשר, כל עוד את מרגישה טוב עם עצמך – לגבר שלך יהיה טוב איתך, ובלבד שאינך מאביסה את עצמך למוות. ואם אני כבר בסביבה, אז אל תוסיפי ניג'סיות לסיבות שארצה לקום וללכת.

היא: כשאני נכנסת לחדר אי אפשר להתעלם ממני

מעולם לא הייתי רזה. הסבירות היא שלעולם גם לא אהיה. זה לא בוער לי בעצמות, זה מעולם לא הפריע לי עם גברים. אני אוהבת קימורים. אני אוהבת חזה מלא, אני בעד תחת בשרני, אני בעד מותן עגלגלה שתדגיש את ההבדל ביניהן.

אני אמנם מסננת בין השיניים לפעמים "ואוו, איזו כוסית, הלוואי עליי". אבל טוב לי בעור של עצמי. נכון, לא תמיד טוב לי מספיק כדי ללכת עם בגד ים, אבל מספיק בכדי לעמוד עירומה מול המראה ולראות מה הם רואים (אולי לא להבין , אבל לראות).

לי לקח הרבה שנים להגיע למקום הזה. פיתחתי תחליפים ליופי: קראתי, התעניינתי, הסתקרנתי, פיתחתי את תחומי העניין שלי, למדתי מה לחשוף כדי להסיט את תשומת הלב, למדתי להזדיין הכי טוב שאפשר, הפכתי למי שאני היום. גברים מעולם לא החזיקו זאת נגדי. להיפך: הגברים שלי תמיד היו מושכים, יפים וסקסיים ואפילו מעוררי קנאה.

אולי בגלל זה אני לא תולה יותר במשקל את המזל או היעדרותו של המזל שלי עם גברים היו תקופות שהייתי מלאה יותר וכאלו שהייתי מלאה פחות. כל עוד לא הייתי מודעת לזה, זה לא שינה כלום. אני יודעת שכשאני נכנסת לחדר אי אפשר להתעלם ממני ומהשיער האדום שלי, מהמחשוף ומהעקבים הגבוהים. וגם אם אני לא הטעם שלך (אני יכולה להבין את זה לגמרי), אני מצליחה לרוב למשוך תשומת לב עם הלשון.

כשגילו לי את הצליאק, חשבתי שאין לי מה לאכול (היום אני מבינה שזה שטויות) והחלטתי לנצל את "המתנה" שניתנה לי באמצע החיים ולרזות. אז התחלתי להתחרות בעצמי כמה זמן אני יכולה לחיות על מים קפה וסיגריות (שבועיים), כמה זמן אני יכולה לאכול רק חביתה סלט וקוטג' (חודש וחצי), וכמה זמן יחזיקו אותי מלפפונים וגבינה לבנה (שלושה חודשים). הרגשתי רגשות אשם שאני בכלל רעבה, או אם אכלתי משהו שחורג מהמשחק. ירדתי המון במשקל ובראשונה בחיי הייתי כוסית. זה לא עשה אותי יותר מאושרת, כפי שציפיתי, וזה לא הפך אותי ליותר מעניינת, וכתוצאה מזה – זה לא החזיק מעמד זמן רב. למרות כל ההשלמה, האהבה והקַבלה העצמית, הרזון תמיד הופך להיות מטרה.

דווקא כשעליתי חזרה במשקל (חצי ממה שירדתי) הפסקתי לרדוף אחרי ההוכחה שתאשר שאני נראית טוב. אחרי הזיון הבא עם החתיך התורן, זה שלפני כן לא חשבתי שיהיה אי פעם שלי, קיבלתי הרבה יותר פידבקים מהסוג שנשאר. גיליתי שאין דבר כזה "הליגה שלי", או "הליגה שלו", כי זה לא מבחנים לאולימפיאדה. לגובה, המשקל ולמראה החיצוני בכלליות אין קשר לסיכויים שאעניין אותך או שתעניין אותי. אלו תנועות הגוף והמחוות, אלו העיניים, האוזניים והשפתיים. זה החיבור וההתאמה בין שני אנשים, זה החיבור שלי לעצמי שהופך הכל לאפשרי.