תכירו את נילי - נמאס לה לנדוד אז היא בונה בית

בית הוא היכן שלבנו נמצא, ולבנו נמצא לרוב במשקעים שמותירים החיים בין חריצי הבלוקים ובריח שעולה מן המטבח. מה שהופך מקום לבית הוא לאו דווקא העיצוב והארכיטקטורה שלו, אלא המסה הכוללת של חיינו: המשקעים, הזיכרונות, החפצים והאנשים החיים בו.

לבי נודד בדרכים כבר זמן מה. פעם היה לי בית, אולם הוא התרוקן. הלכתי לחפש בית אחר ולא מצאתי. אז החלטתי לבנות אחד. מחישוב זריז עולה כי גרתי במהלך חיי בלא פחות -19 בתים: בנויים, שכורים, לבד וביחד ועכשיו הגיע, אני מקווה, זמנו של בית מספר 20.

לפעמים, בלילות לבנים או ימים אפלים, מחזירים אותי הזיכרונות להלך בבתים ההם: כאן אהבתי לראשונה, כאן התחתנתי, כאן נולדו לי ילדי, כאן חוויתי שמחה, אושר, עצב וכאב.

הזיכרונות דקים ורגישים מאוד. אני שולחת מבט פנימי אל המרפסת, הגינה, המטבח, החדרים, שומעת את המוזיקה התקופתית, מריחה את ריחו המיוחד של כל בית, זוכרת שיחות קטנות, קרעי משפטים, מבטים ואירועים שונים ומשונים.

ללכת בעקבות תחושת הבטן - הביתה

הבית האחרון היה היקר מכולם, תרתי משמע, וגם זה שכאישה בוגרת חייתי בו את פרק הזמן הממושך ביותר. גדלו בו אהבה, ילדים, עצים, חתולים, כלבה וחוויות. שם ילדי הגיעו לבגרות. זהו בית שבצד האושר הגדול ביותר נשא את העצב העמוק מכולם. בחרתי, בחכמה או שלא, לבנות את ביתי החדש בקרבת מקום.

ההחלטה לבנות בית מן היסוד מקורה גם בחשיבה רציונלית וגם בהליכה אחר תחושות הבטן שלי. שניהם לא תמיד רואים עין בעין לצערי, וגם הפעם לא בטוח שהם מסונכרנים.

רבים חוששים לטבול את כף רגלם בפיילת המלט של הרפתקת הבנייה. הם אומרים: "אני לא בנוי לזה, אין לי זמן להקדיש לכך, זה תמיד נגמר בהוצאות גדולות מן המתוכנן, זה כאב ראש אחד גדול, קבלנים ובעלי מקצוע תמיד מסדרים אותך". ובכן, הכל נכון.

אז למה בכל זאת החלטתי להיכנס לזה? הרי גם למי שיש את כל המשאבים הדרושים לבניית בית, את האנרגיה הדרושה לכך, התמיכה והשותפות המשפחתית, מדובר באתגר לא פשוט. כולם שואלים אותי: "בשביל מה, לעזאזל, את צריכה את זה? למה שלא תקני לך דירה יד שנייה ותמצאי בה שלווה ואושר?".

לבנות או לקנות, זו השאלה

הלוואי שהייתי טיפוס דירתי. הייתי חוסכת לעצמי גם כסף וגם כאב ראש עד סוף חיי (הכולל תשלומי משכנתא, תחזוקת בית ועוד). "רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע", אמר, כמובן בחוכמה, מר איינשטיין, ואני מעזה להוסיף: "וכמה עמוק הוא יכול ליפול".

ייתכן שגם את עצמי אני רוצה לבחון, כי תחילתה של החוויה כבר מעוררת בי תהיות לגבי היכולות האמיתיים שלי, יכולת ההישרדות שלי, כוחותיי הנפשיים, רמת ההעזה שבי, והיכולת שלי להחליט החלטות נכונות או שגויות.

נפוליאון אמר: "אנחנו הולכים מהר יותר כשאנחנו הולכים לבד", ואני מוסיפה: "אבל אז גם אין עם מי לחלוק את החוויות שבדרך ואת הזיכרונות שיישארו ממנה".

לעמוד בתקציב למרות הפיתויים

אני יוצאת לדרך ומזמינה אתכם ללוות אותי ולחלוק עמי את החוויה, הסיפורים, התובנות, העצות. הדרך לא פחות חשובה מהמטרה.

אנשים העומדים בפני הרפתקת הבנייה מגיעים אליה ממקומות שונים ורבים. חלקם עתירי משאבים וחלקם מגרדים את תחתית חסכונותיהם וקושרים צווארם בעבותות של חובות ארוכי טווח.

בשני המקרים, הדרך נושאת חוויות שונות של בניית בית. אני מתאימה יותר, לצערי, לחלק השני – זה שצריך גם לממש את חלומו וגם להתאפק במימושו. זו המטרה הראשונה – לעמוד בתקציב בכל מחיר ולא ליפול לזרועות הפיתוי הפתלתלות העומדות בדרכם של בוני הבתים.

אתם מוזמנים להרים טוריה, בלוק או מעדר ולהתחיל את המסע יחד איתי. טוב, לא ברצינות – תרימו רק את האצבע ותניחו אותה על העכבר, וקדימה – מלאכה רבה בפנינו: בניית עוד בית בישראל.