עצוב למות באמצע הגלות

כל הלילה בכיתי / זלדה

כל הלילה בכיתי/ ריבונו של עולם/ אולי יש מות שאין בו/ אלימות/ מות שדומה לפרח./ כל הלילה הפלתי תחנוני/ אפילו אני עפר/ תהיה בי מנוחה/ להביט אל גבהי שמים/ עוד ועוד ועוד / להיפרד מיפים...

לפנינו הבית הראשון של שיר מוות מרתק ונועז, פרי עטה של זלדה. "אולי יש מוות שאין בו אלימות", מרשה לעצמה המשוררת להשתוקק לבלתי-אפשרי. מובן לה כי אין מוות שאין בו אלימות. המוות, עבור האדם, הוא חוויה אלימה.

האדם הוא היצור היחיד המודע במשך רוב חייו למותו הקרב. מהותה של תודעת המוות, המייחדת את האדם, בידיעה שנחדול מלהיות אדם ונתאחד עם הטבע. "אני עפר" אומרת זלדה ומבהירה מהי האלימות שבמוות - הפיכתנו מבני אדם לעפר. היה אדם ואיננו עוד - זו אלימותו המצמיתה של המוות. המוות מנצח את התודעה ומבטל אותה. זלדה מבקשת חסד אחרון של הנוטה למות, חסד אחרון בטרם יונף הגרזן על האנושי שבנו: "מנוחה להביט אל גבהי שמים" ואחר כך - אלימות, ואחר כך - עפר.

מוות עצוב ועלוב

בפרשת "ויחי" אנו עסוקים בפרידה כפולה - פרידה זמנית מספר בראשית, ופרידת עולם מיעקב. יש תעתוע גדול בסיפור המוות של יעקב, והוא טמון בפער שבין התפאורה והתוכן. התפאורה של המוות מפוארת: יעקב נפרד מבניו בטקסים רבי רושם, הוא קורא ליוסף ומשביע אותו שיקבור אותו במערת המכפלה, הוא מברך את שני בני יוסף, הוא אוסף את כל בניו סביב מיטתו ומספר להם באריכות ובלשון שירית "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". הוא שולט בכל פרטי הטקס ומנהל אותו עד לצאת נשמתו. "ויאסוף רגליו אל המטה ויגווע ויאסף אל עמיו".

אולם בין השורות של הטקס המרשים, מבצבצים עצבונו ועליבותו של המוות. מותו העכור של יעקב מתמזג בסיפורי חייו שהיו, כדבריו - "מעט ורעים".

צוואה של פליט

מכירים את הסיפורים המפורסמים על הורים זקנים שמאיימים על ילדיהם שוב ושוב שידירו אותם מהצוואה, אך כולם יודעים שכל מה שיש להם להוריש לבנים זה מינוס גדול בבנק?... זה בדיוק הסיפור הטרגי של יעקב.

אברהם, סבו, היה מהגר שצבר רכוש רב ואפילו ניהל כמה מלחמות. יצחק, אביו, חי בארץ שבה נולד, חפר כמה בארות וצבר מעט רכוש. ואילו הוא - פליט זקן שברח למצרים בגלל שנות רעב ארוכות וקשות - ואין לו מושג כמה רע זה עוד עתיד להיות.

בזוכרנו את מצבו של יעקב, צוואתו לאפרים ומנשה מעוררת כאב ורחמים. יעקב מחליט לשכל את ידיו שהונחו על ראש הילדים ולהעניק את הברכה העיקרית לבן הצעיר. יוסף, ששילם בחייו את מחיר האפליות של אבותיו, מנסה לסכל את החלטת אביו אך לשווא. אך על רקע חווית ההגירה הקשה של יעקב, נראה הוויכוח על הקדימות בברכות כמעט נלעג - אין ליעקב מה להוריש לבניו, קשה אפילו לסמוך על חושיו בתחום הברכות, אז על מה הוא כל-כך מקפיד פתאום?!

מדהים לקרוא את הדברים שאומר יעקב ליוסף ולנכדיו (בראשית מח, ה-כב): "אפרים ומנשה, כראובן ושמעון יהיו לי... ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". שמשון הגבור... יעקב הכובש... הברכה של יעקב חיה במציאות מקבילה, הפליט שברח למצרים מאימת הרעב מוריש לבנו ולנכדיו אדמה שמעולם לא כבש ומעולם לא הייתה לו.

האם פספסנו איזה סיפור מקראי? איזו מלחמה קדומה? "אשר לקחתי מיד האמורי"?! גם הפרשנים נבוכים מההזיות של האב הזקן וחלקם בוחרים לייחס את תיאור הכיבוש למלחמה הארורה של שמעון ולוי בשכם (מלחמה שעוד רגע קט יעקב עצמו יקלל את בניו בעבורה), פרשנים אחרים אומרים שיעקב מדבר על שם העתיד: "ולקחתי - כמו אשר אקח". (רד"ק). כיסיו של יעקב ריקים והוא מחלק מתוכם בנדיבות.

ככלות כוחו

פרשת "ויחי" לא חסה עלינו ועל כבודו של יעקב, ומותו מתואר בכל עליבותו. אחד התיאורים הקשה לנשיאה הוא תיאור הזכרון המטושטש של יעקב במפגשו עם בני יוסף.

הסיפור המרוסק של ברכת אפרים ומנשה הוא סיפור התרסקות הזכרון של האיש הזקן: בפתיחת הסיפור (מח, ב) מביא יוסף את שני בניו אל יעקב. יעקב מתחזק ויושב על המטה ומספר ליוסף על כך שהארץ ממנה ברח מובטחת לו לעולם, ועל כן אין ליוסף מה לדאוג בעניין הירושה... נזכיר לעצמנו שיוסף הוא המשנה למלך מצרים ואביו, המבטיח לו הבטחות פורחות באוויר, הוא מהגר חסר כל...

כך או אחרת, מגדיל יעקב ומבטיח ליוסף נתח כפול על כל אחיו בירושה הווירטואלית (מח, ה): "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה, כראובן ושמעון לי יהיו". בדיוק שלושה פסוקים אחרי ההבטחה הגורפת לשני הבנים, אנו נתקלים באכזריותו של אובדן הזכרון: "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה". יוסף מכבד את אביו ומציג לו שוב ובכבוד רב את שני בניו.

גם בדמדומי הזכרון - שחזורים

אפילו ברגע קשה זה של דמדומי זכרון, גומלים החיים ליעקב על גניבת הבכורה. אכזריותו של הגורל מביאה את יעקב הזקן בדיוק למקום חסר האונים שבו היה אביו בשעה שהוא, הנער הצעיר, גנב ממנו את הבכורה (מח, י): "ועיני ישראל כבדו מזוקן, לא יוכל לראות".

יעקב מנסה לנצח את הגורל. הוא לא יהיה כאביו, הוא יבחר במודע בין הילדים, הוא ישלוט בסיטואציה, אותו לא ירמו. אלא שיוסף הוא לא יעקב ורחל, יוסף ממש לא ניסה לרמות את אביו. יוסף גם יודע כמה מסוכנות מתנותיו וברכותיו של אביו, והוא גם יודע שלמרבה המזל אין לאביו דבר להציע לבניו. יעקב משכל את ידיו, יעקב כאילו שולט במצב ובוחר. כמה עצובה נראית תמונת הבחירה למתבונן מהצד.

ובבית המדרש של הטוקבקים - חידת יז כנגד יז

בפרשה הקודמת העלתי את החידה הפרשנית הבאה: פרשת "ויחי" פותחת בנתון מספרי: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". פרשת "וישב" פותחת גם

היא בניין שנים: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו... אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה".

אם כן, יוסף חי עם אביו בשני מחזורים של 17 שנים: 17 שנות חייו הראשונות, עד למכירתו ולירידתו למצרים, ו-17 השנים האחרונות של אביו, מירידתו למצרים ועד מותו. שאלתי, מהי לדעתכם משמעות שני מחזורי החיים השווים בארכם.

אילה (3) הציעה הצעה מרתקת ולפיה 17 השנים הראשונות היו שנים שבהן נבנתה מערכת יחסים לא בריאה וחסרת נבדלות הכרחית, בין האב והבן. חוסר יכולתו של האב לראות את צורכי הבן בנפרד ממנו, הביאו לאסון הגדול של מכירת יוסף. 17 השנים האחרונות הן תיקון לשנות הסימביוזה. 17 השנים האחרונות מציעות כפרה של אחד לאחד על ימי הקשר ההרסני של הילדות. ב-17 השנים המבוגרות נפגשים האב והבן זה עם זה מתוך נבדלות גדולה, ומתקנים לעצמם את פשעי העבר. אם יש נחמה בפרקי הסיום של ספר בראשית, הם נמצאים בהקבלה בין שני מחזורי 17 השנים.