שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אלמנת אבי כהן ל"ידיעות": "רציתי שייקבר שלם ויפה"

    דורית כהן קמה מהשבעה, ומשחזרת את רגע ההודעה על התאונה ואת הימים הקשים בבי"ח. על דבר אחד היא לא מצטערת: על שסירבה לתרום את איבריו. "הוא צריך להישאר שלם, יפה כמו שהיה כל חייו. עשיתי את הדבר הנכון", היא אומרת בראיון ל-"24 שעות" של "ידיעות אחרונות"

    את יום שני לפני שבועיים, דורית כהן לא תשכח לעולם. בשלוש אחר הצהריים צלצל הטלפון במקום עבודתה. מעבר לקו היתה העובדת הסוציאלית של בית החולים איכילוב. "את אשתו של אבי כהן?" שאלה אותה ודורית השיבה, "כן, זו אני". ואז שמעה את הבשורה המרה מכל: "בעלך נפצע בתאונת דרכים. אני מציעה לך לבוא לבית החולים".

     

    באותן דקות טיפל באבי כהן ד"ר דוד אלדג'ם, מנהל מחלקת מיון כירורגית המשמש גם כרופא הנבחרות הצעירות בכדורגל. "מצבו אנוש. הוא סובל מפגיעה קשה בגזע המוח ודימום במעטפת המוח ובתוכו. אני לא מאמין שישרוד", אמר ושלח אותו בדחיפות לבדיקת CT. מאוחר יותר, אחרי ניתוח שארך ארבע שעות, התברר שהאבחנה היתה נכונה ובני המשפחה התבשרו כי מצבו של אבי קריטי.

     

    "הלב שלי נקרע"

    דורית משחזרת שוב ושוב את הרגע שבו הודיעה לה העובדת הסוציאלית שאבי נפצע בראשו, ובדיעבד התברר לה שקוצר הנשימה והתעוקה שהרגישה בשבוע

    שעבר אירוע בדיוק בשעה שבה הוטל אבי על הכביש מאופנועו באזור הבורסה ברמת גן. "מהרגע שהטלפון צילצל ושאלו אותי אם מדברת אשתו של אבי כהן, היו לי דפיקות לב. מייד אחר כך, כשביקשה ממני לבוא מהר לבית החולים, התחלתי לרעוד ושאלתי אותה מה מצבו והתשובה היתה שהוא נכנס ל-CT ראש. הבנתי שהמצב רע. כשהגעתי לבית החולים, הוא נכנס לחדר ניתוח ויצא משם כשראשו חבוש ואפו כחול. הלב שלי נקרע. הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי: לא יכול להיות שזה האדם שחיבק אותי במיטה בשבת".

     

    - למרות שהרופאים היו פסימיים, האמנת שאבי ייצא מזה.

    "ידעתי שהמצב קריטי, אבל גם ידיעתי שאבי הוא בחור חזק, ואם יש אחוז אחד שהוא יוכל לצאת מזה, הוא יעשה את זה בגדול. הרופאים לא היו אופטימיים, ולכן גם ביקשתי מכולם שיתפללו. אמרתי לכום - 'אתם יודעים איזה בן אדם הוא. אני מבקשת, תתפללו שהוא יחיה, תתפללו'.

     

    "כל דבר שאבי'לה עשה הוא עשה בגדול. ההחלטה שלו לנסוע לליבפול, לגלזגו, החתונות שערך לילדים שלנו תמיד ולי, וגם את המוות שלו הוא עשה בענק. הוא נכנס לנשמה של כל עם ישראל. לא האמנתי כמה אוהבים אותו וכמה התפללו למענו", אומרת דורית, שנעה בימי השבעה שהסתיימו אתמול בין העצב העצום על אובדנו לבין האושר שגורמים לה שני נכדיה, בר וגילי הקטנים.

     

    "כל השבוע בבית החולים האמנתי שיקרה נס. אמרתי לו: 'אבי'לה, כמו שנאבקת ותמיד ניצחת, אתה תצא מזה ואני אהיה שם בשבילך, אעזור לך בכל. עד שהרופאים אמרו שאין תקווה. עשיתי לו מסז'ים בכתפיים, בידיים וברגליים, רציתי לגעת בו שירגיש שאני לידו. זה נשמע הזוי, אבל צילמתי אותו באייפון שלי כדי שאוכל להראות לו איך נראה בימים הנוראים ההם. הייתי בטוחה שיום אחד עוד נשב שנינו ונשחזר את מה שעברנו באיכילוב. מאז שהלך מאיתנו אני מסתכלת על התמונות האלה כל יום, אבל לא מראה אותן לאפאחד, גם לא לילדים שלי".

     

    "אבי לא רצה להיות נכה"

    במשך הימים האיומים שעשתה בבית החולים לצד מיטתו של בעלה, לא פסקה מלשאול למה - "למה נפגע בראשו? למה לא ברגליים, בידיים? למה כל כך קשה? ואף אחד לא היה יכול לתת לי תשובות, עד שהבנתי בעצמי שכנראה הפציעה היתה צריכה להיות כל כך קשה כי אבי לא רצה להיות נכה ותלוי באחרים".

     

    למרות שכהן לא ידעה שבעלה חתם על כרטיס אדי, החליטה שלא לתרום את איבריו והיא מודעת לוויכוח הציבורי שהתעורר בעקבות החלטתה. "אני טיפוס שנורא חשוב לי שיגידו שאני בסדר ותמיד רוצה לרצות אחרים, אבל בנושא של תרומת איברים הייתי החלטית והיה לי ברור שאני הולכת עם עצמי ולא מקשיבה לאף אחד. באחד הימים, כשהאחות ראתה אותי אצל אבי צועקת ומתחננת שיתעורר, היא ניסתה לפתוח לי את העיניים, לחבר אותי למציאות, ואמרה שהמצב קריטי והכל קורס.

     

    "ממנה שמעתי לראשונה על תרומת איברים והיה לי ברור שאין שום סיכוי. הודעתי לה הכי ברור שאפשר שאני לא מוכנה לנתק את אבי מהמכשירים ושאף אחד לא יזיז אותי מדעתי. הוא צריך להישאר שלם ובחתיכה אחת, יפה כמו שהיה כל חייו. אני בטוחה שעשיתי את הדבר הנכון איתו. אני ובני משפחתו חיים בשלום".

     

    לבנה תמיד הבטיחה דורית שלא תבכה, אבל הדבר קשה לה ולסובבים אותה. "ידענו שאנשים אוהבים את אבי, כי אין אחד שלא אוהב אותו. הוא היה הבנאדם הכי טוב שיכול להיות ועשה רק טוב לאנשים. אבל כואב לי כל כך שאבי לא יכול היה לראות את כל האהבה העצומה הזאת. הרי כולם התפללו לשלומו.

     

    "אני פשוט חיה בסרט. אני לא מאמינה שאנחנו חיים בתוך חלום הזוועה הזה. למה זה בא עלינו? זה משהו שלא נתפס בהגיון, ברגש, בשום מקום. אני לא יכולה לתפוס למה אלוהים העניש אותו ואותנו. אני יושבת בשבעה ושומעת מאנשים שהם הגיעו מדרום הארץ וצפונה בגלל מה שהוא עשה למענם. אבל בטח הוא רואה את זה ומבין כמה כולם אהבו אותו. הוא יושב שם בגן עדן, על כורסה, ומשקיף עלינו".


    "הבטחתי לילדים שאהיה חזקה" (צילום: אורן אהרוני)

     

    הריקוד האחרון

    את אביל'ה, כמו שכולם קראו לו, דורית הכירה לפני 34 שנים, כשהיתה בת 16. כדורגלן העבר ויקי פרץ, ששיחק עם אבי במכבי תל אביב, שאל את אחותה איריס, עמה יצא: "למה שדורית לא תכיר את אבי?". לאחר מספר ימים, במסיבת חנוכה, הייתה זו איריס, שיחד עם ויקי פרץ, לימים בעלה, שיכנעה את אבי לטלפן אליה.

     

    לאחר שיצאו לדייט ראשון לא נפרדו דרכיהם. אהבתם הייתה מהמפורסמות בעולם הספורט הישראלי. לא היה אירוע אליו לא הגיעו שניהם יחד, כולל למשחקים של תמיר בנם. לפני שעברו לפני כחודשיים לדירתם החדשה, אמר לה אבי בהצביעו על חדר השינה: "זה חדר המלכה שלי". "אם אני המלכה, אז אני נשואה למלך", ענתה לו דורית.

     

    "יש לי יומולדת 50 בעוד חודשיים, ואבי אמר שהוא מתכנן הפתעה, והבנתי שהוא מתכנן הפתעה, והבנתי שהוא מתכנן טיול לדרום אפריקה. בבית החולים הייתי נכנסת לחדר ומבקשת ממנו - 'אבי, תקום, אני יודעת שאתה אוהב לישון, אבל לא כל כך הרבה'. רציתי שישתה איתנו קפה. זה מה שרציתי.

     

    "חשבתי גם על הריקוד האחרון. הוא כל כך אהב לרקוד ולשמוח, ולא רק עם כוכבים. היינו ביום חמישי בבת מצווה של נכדתו של יענקל'ה גרונדמן ז"ל, המאמן שהעלה את אבי לקבוצה הבוגרת במכבי, ואבי כל הזמן אמר לי, 'בואי תרקדי'. ועכשיו, עם מי ארקוד?

     

    "הוא הבטיח לשחק עם שני הנכדים, וכשאבי מבטיח הוא תמיד מקיים. הוא הבטיח שישים נכד אחד על כתף ימין ואת השני על כתף שמאל וילך איתם לשחק כדורגל בים. אלוהים, הוא צריך לקיים את ההבטחה הזו. אני לא עומדת בזה, אבל אני חייבת להיות חזקה בשביל הילדים שלי. אני גם אמשיך את המסורת של ארוחות יום שישי ונזמין גם זוג חברים, כפי שעשינו עד עכשיו. אבי אהב את האוכל שלי ותמיד אמר לי שאני מזכירה לו את אמא שלו".

     

    אחד ממאות המנחמים שבאו לאוהל שהקימו בפתח ביתם בתל אביב היה השחקן

    שלמה וישינסקי, שבנו ליאור נהרג בעזה, ומדבריו שאבה דורית לא מעט כוחות: "את יכולה לבחור לחיות או לא לחיות", אמר לה וישינסקי. "אני בחרתי לחיות ולחזור לעבודה. קמתי מהשבעה וחזרתי לשחק בהצגה וכולם בכו איתי, ופתאום בשנייה הפסיקו והתחילה ההצגה".

     

    והמילים האלה של וישינסקי מצליחות קצת לנחם אותה. "אנחנו נישאר פה עם המשפחה ועם הנכדים, ואבי שלנו יהיה איתנו בנשמה בכל מקום".


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הרגישה בקוצר נשימה ברגע התאונה. דורית בהלוויה
    צילום: דרור עינב
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים