שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: אנה פולנסקי
    כשהאורתופד הפסיק לחייך ושלח אותי לבדיקות דם
    אחרי שב-CT התברר שכאבי הגב שלו הם עניין רציני משחשב, מגיע חי שטיינבוים, בן 38 ואב ל-3 ילדים קטנים, למיון כדי לקבל אבחנה מדויקת. והכל היה אופטימי עד לאורתופד. אבל עדיין, בין כל האפשרויות שנזרקות לאוויר, המילה "סרטן" עוד לא חולפת בראשו. טור שני

    סיפרתי לכם בטור הקודם שלפני כמה שבועות התחילו לי כאבי גב. ניסיתי זריקות, כדורים, טיפולים ומה לא – כלום לא עובד ואני משתגע. עשיתי CT גב, ונראה כאילו משהו אכל לי חוליה בגב. עכשיו אני מחכה לנגה, אשתי, שתיקח אותי למיון. עד שנגה מגיעה אני מתקשר לכל מי שידיו בענייני רפואה ובודק את האופציות לגבי בית חולים מתאים. בילינסון נבחר ברוב קולות: הוא קרוב, יש בו מחלקה אורתופדית טובה וגם מכשיר MRI (עובדה לא רלוונטית, כפי שיתברר מאוחר יותר).

     

     

    "אני כבר פה, יהיה בסדר"

    נגה מגיעה, ואנחנו נוסעים לפתח תקווה. המתח באוויר. פתח תקווה היא עיר שיש לכל אחד רגש מסוים כלפיה, לעומת מקומות אחרים שאפשר להתעלם

    מקיומם. זאת העיר היחידה שאני מכיר שקמה קבוצה שקוראת לביטולה בפייסבוק. אני בכל אופן, חווה כרגע צמרמורת קלה בכניסה.

     

    אנחנו מגיעים לחניה של בית החולים ומגלים שהאזור בשיפוצים. צריך "להקיף״. איזה כייף להקיף, ככה אפשר לבזבז עוד 15 דקות בין המחלקות השונות. אני מגיע לקבלה במיון, מזדהה, נרשם, מחכה, נכנס, ואיפה שהוא מאחור בתוך הראש שלי מישהו צועק כל הזמן: "אכלו לך חוליה!". אבל אני נשאר רגוע. אני כבר פה, יהיה בסדר.

     

    אחרי שיחה קצרה עם אחות המיון אני עובר לתור לאורתופד. ויש תור. מחכים. סבלנות היא מעלה מבורכת כל עוד יש לך אותה, ואני מתחיל לאבד אותה מרגע לרגע. בתור לפני יש עוד כמה חבר'ה עם בעיות: אחד נדקר באצבע (נשבע לכם שזה נראה כואב), חייל עם ברך תקועה, זקנים שאיבדו מפרקים ומיני מינים אחרים. תוך חמש דקות זה נראה כמו חצי מילואים ולכל אחד יש מה להגיד לכל אחד - ״זה כלום״, ״ברנטגן לא רואים כלום, תבקש MRI״, ״דוד שלי נפטר בדיוק בגלל זה"'. בינתיים אני מחליט לא לתרום את הצרות שלי לשיחה, ורק משחיל הערות ביניים כדי להעביר את הזמן, עד שאיכנס לאורתופד.

     

    האורתופד מפסיק לחייך

    האורתופד מקבל אותי בחיוך. אני מביא לו את דף הפענוח של ה-CT, הוא מחייך ושואל, ״לבדוק את הדף או אותך?". סבבה, אני רגוע. אז מה אם אכלו לי חוליה, נתחיל מההתחלה - כאבי גב, כדורים, זריקות, CT, פענוח. עכשיו הוא קורא את הפענוח, והוא כבר לא מחייך!

     

    הוא שולח אותי לבדיקות דם ומבקש שאחר כך אחזור אליו כדי לעבור על ה-CT עצמו (מהנקודה הזאת, ידידי, לא תמצאו אותי מסתובב בלי עותק מגנטי של כל בדיקה שעשיתי. מומלץ למי שמסתובב במערכת ונתקל בכל רגע ברופא אחר שרוצה להציץ בבדיקות).

     

    הלכתי לאחות לתת בדיקת דם, והיא הגיעה עם מתלמד. קטן עלי מחטים, מצדי שיתאמן עלי כמה שהוא צריך - ומסתבר שהוא ממש צריך. ״זה בסדר, זה בסדר, רק ככה תלמד", אני מעודד אותו בזמן שהרצפה מתמלאת בדם והוא מנסר אותי עם המחט.

     

    אני חוזר לאורתופד, הפעם אין תור ארוך. אני נכנס אליו, הוא מכניס את הדיסק למחשב ומביט בעיון ב-CT.


    סרטן הוא בן בית מקולל. שטיינבוים עם ילדיו נטע ואופיר

     

    הדחקה או נאיביות?

    "מישהו כבר דיבר איתכם על זה?" הוא לא משפט מנחם או מרגיע! במיוחד לא בהקשר כזה. אנחנו מתחילים להבין את גודל העניין. אנחנו לא ממש חושבים על משהו ברור, אבל משום מה המילה סרטן אפילו לא חולפת לשנייה בראש. אולי זאת הדחקה מוחלטת, או נאיביות. זה לא שאין לי היכרות עם סרטן, סרטן הוא בן בית מקולל שהסתכל לי בעיניים הכי קרוב שאפשר והשאיר לי צלקות קשות, ובכל זאת - אני, סרטן, עכשיו… מה פתאום? 

     

    "זה בסדר, יש לי ביטוח חיים", אני מעודד את נגה וממשיך לזרוק שטויות לאוויר. מזל שאכלו לי רק חוליה, אם היו אוכלים לי את חוש ההומור זה היה נראה אחרת. 

     

    האורתופד מסביר לנו בצורה מדויקת ומפורטת שבעצם הוא לא יודע כרגע מה זה, וזה בהחלט יכול להיות כל דבר - זיהום, וירוס קטלני, גידול או פלישה של חייזרים קטנים. הוא קורא לרופא אחר ומתייעץ טלפונית עם עוד כמה עמיתים. אחרי דיון קצר הוא שולח אותי לאשפוז במחלקה פנימית, עם עצירה קצרה בדרך לצילום ריאות.

     

    הללויה, נכנסתי למערכת, ואני עובר לאשפוז.


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "מעודד את אשתי וזורק שטויות לאוויר". חי שטיינבוים
    צילום: אנה פולנסקי
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים