הליברמניזם מסוכן
במתקפותיהם שלוחות הרסן, ליברמן ושותפיו לדרך מתירים את דמם של פעילי זכויות האדם בישראל. העבר מלמד אותנו שלהסתה של הימין הקיצוני יש מחיר דמים
קו אחד מחבר בין החוקים הגזעניים בכנסת, מכתבי הרבנים, הקמת מחנה ההסגר למבקשי מקלט ופליטים, הקמת וועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת מקורות המימון של ארגוני זכויות אדם, וטענותיו האוויליות של שר החוץ אביגדור ליברמן, המאשים את אותם ארגונים בתמיכה בטרור. ליברמן לא הסתפק בהסתה רצופת סילופים כנגד ארגוני זכויות האדם. הוא כלל במתקפתו גם חברי כנסת ושרים הגונים בימין, שמתנגדים לחזון הבלהות הליברמני, אותם הוא כינה "מתקרנפים".
גנרל סנט ג'ין, אחד ממנהיגי הדיקטטורה בארגנטינה, תיאר את יעדי הפעולה של החונטה הצבאית כך: "קודם נפגע בשמאלנים, אחר כך במשתפי הפעולה, ולבסוף נפגע באלו שלא איתנו עד הסוף". דבריו של הגנרל קאמפס דומים לאלה של ליברמן, שאיים
קודם על האזרחים הערבים, וכעת מאיים על כל מי שהוא רואה כ"משתף פעולה" (פעילי זכויות האדם) ועל "מי שלא איתו עד הסוף" " (אנשי הימין שאינם הולכים שבי אחרי תורתו האנטי-דמוקרטית).
אפשר היה לפטור את דבריו של ליברמן ומתקפותיו, בקשירתם לחקירה המשטרתית המתנהלת נגדו. בפראפרזה לדברי הימין בתקופת ממשלת שרון, אפשר היה לטעון ש"כעומק החקירה עומק ההסתה". אפשר היה להתנחם באשליה שדבריו נועדו להסיט את עיני הציבור מענייני חקירתו, שכנראה מיועדת להסתיים בקרוב. אך אסור לנו להתנחם באשליות מתוקות.
גם אם דברי ליברמן מקורם באינטרסים אישיים, הוא אינו לבד. הוא זה המשמיע את קולו הקיצוני של תהליך מסוכן שעובר על חלק לא מבוטל מהחברה הישראלית, ומיוצג על ידי הממשלה והכנסת הנוכחית. לימינו עומדים חברי הכנסת של האיחוד הלאומי, כמו גם איש "כך" לשעבר, חבר הכנסת מיכאל בן ארי. לידו עומדים גם השר אלי ישי, סגן השר יעקב ליצמן וחברי כנסת בליכוד.
נתניהו וברק שותקים
מאחוריו, תומך בשתיקה רועמת, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ומשלימים עם פעילותו, בשתיקה רועמת עוד יותר, שרי מפלגת העבודה ורוב חברי הכנסת של העבודה וקדימה, שנעדרו מההצבעה על ועדת החקירה. שתיקתם מזכירה לנו את דברי מרטין לותר קינג, שכתב פעם שהעוולות הגדולות בהיסטוריה התרחשו "לא רק בגלל מעשיהם ודיבוריהם של אנשים רעים, אלא בשל השתיקה המחרידה של האנשים הטובים".
ליברמן לא לבד, וההסתה שלו אינה יודעת גבול. במתקפותיהם שלוחות הרסן, ליברמן ושותפיו לדרך מתירים את דמם של פעילי זכויות האדם בישראל. רצח אמיל גרינצווייג ורצח ראש הממשלה יצחק רבין בישראל, כמו הפגיעה אתמול בחברת הקונגרס הדמוקרטית גבריאל גיפורדס בארה"ב, מלמדים אותנו שלהסתה של הימין הקיצוני יש מחיר דמים. אם ייפגעו יעדי הסתתו של השר ליברמן הוא לא יוכל לברוח מאחריות, כמו שלא יוכל לברוח מאחריות גם ראש הממשלה נתניהו, אשר משלים עם דברי שר החוץ שלו, כפי שהשלים בעבר הלא רחוק עם ארון המתים בכיכר ציון.
אל מול הרוח הגזענית והאנטי-דמוקרטית הזאת יש להעמיד קול חזק, קולו של המחנה הדמוקרטי בישראל. זהו קולם של כל אלה שאינם מוכנים להשלים עם ההסתה והגזענות, עם הדרתם של האזרחים הערבים, עם רדיפתם של הפליטים ומבקשי המקלט, ועם השתקתם של מי שאינם חושבים כמו אביגדור ליברמן ושותפיו לדרך.
עלינו להשמיע את קולם של כל אלה החולמים על ישראל אחרת, ישראל
שמוקיעה את הגזענות, ישראל של שוויון יהודי-ערבי ושוויון בין מרכז לפריפריה, ישראל שאינה כובשת, ישראל שחיה בשלום צודק עם שכניה. ישראל דמוקרטית, ישראל של סולידריות וצדק חברתי.
הימים ימים אפלים, והליברמניזם מסוכן. אך כפי שכתבו בזמנו פעילי ארגון "סולידריות", "גם אם החורף קשה, לא יוכלו למנוע את בואו של האביב". בימים אלה, כאשר האיום על המרחב הדמוקרטי ממשי יותר מתמיד, על המחנה הדמוקרטי לצאת למאבק למען ישראל אחרת.
ד"ר דני פילק הינו חבר הנהלת "רופאים לזכויות אדם"
לפנייה לכתב/ת 
