מטיילים, שותים, רוקדים: סלוניקי ללא הפסקה
היא קרויה על שם אשת המייסד שבנה אותה, היא תוססת ומלאת חיים - ובנויה שכבות של מבני פאר עתיקים. בעברה גם היסטוריה יהודית כואבת. טיול בעיר הנמל היוונית שקל להרגיש בה בבית
סלוניקי, "תסלוניקי" בפי היוונים, היא העיר השנייה בגודלה ביוון, וחיים בה מיליון תושבים וחצי. זו עיר שקל להתחבר אליה, לחוש את חום האנשים, לאהוב את הקצב שלה, להריח את ריחות הים, השווקים ובתי האוכל, לשבת בטברנות ולחגוג עם המקומיים. היא עיר שקל להיות בה תיירת, ויחד עם זאת לא לחוש בה זרה. לא פלא שהישראלים מרגישים כאן בבית.
העיר, השוכנת לחוף הים האגאי, משתרעת לאורך מפרץ סלוניקי, הקרוי גם מפרץ תרמאיקוס, כשמה הקודם של העיר - תרמה. הנמל הגדול שלה והטיילת משתרעים לאורך 14 ק"מ. צביון מיוחד לעיר משווים 80,000 הסטודנטים הלומדים באוניברסיטה המקומית, אשר המבנים הרבים שלה נמצאים ממש במרכז העיר, ובסביבתם בתי אוכל ובתי קפה לצעירים.
בואו לסיור במפת העיר
כל טיול בסלוניקי הוא טיול בהווה ובעבר. בכל פינה ניתן לראות אתרים ארכאולוגיים, חפירות הצלה וחפירות מתוכננות של אתרים. במקומות מסוימים נמצאו ממצאים ארכאולוגיים מרשימים בעומק של מטר בלבד, בעת חפירת יסודות לבניין או בעת סלילת כביש. תוך כדי עבודות לבניית הרכבת התחתית התגלו אתרים נוספים, והחפירות נמצאות בעיצומן.
קסנדרוס המקדוני, אחד מהדיאדוכים ("היורשים" שלאחר מות אלכסנדר מוקדון), שהקים את העיר תסלוניקי בשנת 316 לפני הספירה, קרא לה בשם אשתו האהובה תסלוניקה. היא קיבלה את שמה מאביה, המלך המקדוני פיליפ השלישי (שהיה גם אביו של אלכסנדר מוקדון), שזה אך כבש את אזור תסליה, ונתן לבתו שם המורכב משם האזור תסליה ומשמה של אלת הניצחון ניקה; אכן שם מחייב. כיום נחשבת סלוניקי לבירת חבל מקדוניה, החבל הגדול ביותר ביוון.
העיר, בת יותר מ-2,300 שנה, שנבחרה על ידי האיחוד האירופי לבירת התרבות של אירופה לשנת 1997, פורסת את ההיסטוריה הארוכה שלה בקשת רחבה של אתרים, מוזאונים ומבנים המשולבים יחד בעיר התוססת.
ההיסטוריה מקיפה. שרידים במרכז העיר (צילומים: שלמה צדקיהו וזוהר לפיד)
בסלוניקי שדרות רחבות עם עצי דולב, טיילת ארוכה לאורך החוף וסמטאות ושווקים הומי אדם. רבים יושבים או עומדים ליד דוכני מאפה עם כוס פראפה (קפה נמס קר מוקצף) בידם, אחרים ממלאים את בתי האוכל והטברנות ונהנים ממאכלי ים, מסלט יווני טרי ומשאר מעדני המטבח היווני, ויש המבקרים בעשרות פונדקי הגירוס (מעין שווארמה) הזרועים ברחובות העיר ומשרתים את המקומיים ואת התיירים.
כיכר אריסטוטלוס וסביבתה
כיכר אריסטוטלוס היא מרכז העיר. אורכה כ-400 מ' והיא מוקפת בניינים מרשימים, מבני ציבור, בתי מלון, בנייני נציגויות זרות וכמובן חנויות יוקרה. בדרומה הטיילת הרחבה, ובצפונה, במרחק הליכה, בנייני האוניברסיטה. במערבה השוק הגדול וההומה של העיר, ובמזרחה משתרע אזור הטברנות. בקצה הכיכר, ברחוב אגנטיה (Egnatia) הסואן, עוברים עשרות קווי אוטובוס המקלים על תושבי העיר להגיע אליה במהירות בכל שעות היום. בכיכר רחבת הידיים בתי קפה לרוב, חנויות הקצה של השוק והמוני אדם.
בטיול ברחובות הסמוכים לכיכר מתגלים מבנים בשפע סגנונות: נאו-קלאסי, אר-נובו, עות'מאני, מסגד עם קווים בסגנון מורי, ועוד בניינים בסגנון אקלקטי. הרבה מרפסות עם עציצים, פרחי בוגנוויליה, וכביסה תלויה על חבלים. בקומות הקרקע חנויות רבות, חלקן נראות כאילו לא שינו את פניהן משנות ה-20 של המאה הקודמת, חלקן מודרניות.
הבניין החדש של הבנק העות'מאני
בצד הכיכר מצוי שוק מודיאנו, המקורה בגג זכוכית. השוק נבנה ב-1922 על ידי סוחר יהודי עשיר, אלי מודיאנו. בעבר היה כאן שוק הבשר היחיד בעיר, והיום זהו שוק ים תיכוני טיפוסי שבו שפע של פירות וירקות, מלווה בקולות מוכרים בשלל שפות. כיאה לעיר היושבת על הים, מצויים שם גם דוכני דגים מסוגים שונים, החל מדגים המוכרים לנו וכלה בפירות ים מסוגים שונים ובמחירים מפולפלים. בין דוכני הדגים מצויות מסעדות פועלים שהתפריט שלהן מבוסס על הסחורה מהדוכנים הסמוכים. אוכלוסיית המסעדות כאן היא אוכלוסיית שוק, עובדה שהופכת את הישיבה במקום למרתקת.
המגדל הלבן
סמל העיר הוא מבצר מעוגל, כ-34 מטר גובהו, שנבנה על ידי העות'מאנים כחלק מחומת העיר, זמן קצר לאחר שכבשו אותה ב-1430. המבנה היא פרי תכנונו של הארכיטקט סינאן, שבנה מונומנטים רבים ברחבי האימפריה העות'מאנית. המגדל נועד להגן על החזית הימית, ושימש הן כמבצר והן כחדר משמר ובית כלא. בשנת 1826 טבח כאן הסולטן בחייליו היניצ'רים שמרדו, והמבצר קיבל את הכינוי "מבצר הדמים".
המגדל כבר לא ממש לבן, אבל עדיין סמל
ב-1866 נהרסה חומת העיר, אך המגדל נותר עומד על תלו והוא המבנה הבולט ביותר לאורך הטיילת הנושקת לים. שמו הנוכחי – המגדל הלבן, ניתן לו בשנת 1890, כשאסיר יהודי שכנע את רשויות הכלא לאפשר לו לצבוע את המגדל תמורת שחרורו מהכלא. בינתיים הצבע כבר אינו לבן, אבל השם נותר עדיין.
בסמוך למגדל ניצב על במת שיש עצומת ממדים פסלו של אלכסנדר מוקדון, הכובש הגדול ומייסד האימפריה והתרבות ההלנית. אלכסנדר רכוב על סוסו המפורסם בוצפלוס, שפירושו "ראש שור". האגדה מספרת שאלכסנדר הילד הצליח לאלף את הסוס שאיש לא יכול לו. ואכן, בוצפלוס הוביל את אדונו למסעות ניצחון, כפי שניבאה האורקל מדלפי: "זה שירכב על סוס ובראשו סימן שור, יכבוש את העולם".
הפורום הרומאי
מראה אופייני לעיר סלוניקי הוא אתר ארכאולוגי מוקף בנייני מגורים המשתלבים אלה באלה. אחד המקומות שבהם בולט השילוב הוא הפורום הרומאי. ב-1960 נתקלו פועלים שחפרו יסודות לבניין בית המשפט החדש בשרידי הפורום הרומאי, שנבנה על יסודות אגורה יוונית. הפורום נבנה על פי מודלים של פורומים שכבר היו קיימים ברחבי האימפריה, והיה למעשה הלב המינהלי, הכלכלי והבידורי של העיר.
שרידי החנויות בפורום הרומאי
היום ברור שרק חלק מהקומפלקס התגלה, ושחלקים רבים קיימים מתחת ליסודות הבתים המקיפים את האתר. ניתן לראות שרידים של רחוב מרוצף שיש, מדרגות שיש, מערכת ביוב, חלקי אכסדרת עמודים, מטבעה, סימנים לחנויות ואודיאון (תאטרון), וכן שרידי בית מרחץ ובו גומחות רחצה. ממצאים נוספים מלמדים שהמקום שימש גם להתכנסויות נוצריות.
קשת גלריוס והרטונדה
העומדים מול קשת גלריוס מרגישים כמו בשיעור היסטוריה. סצנות שלמות, המגולפות על צדי הקשת, שנותרו ללא פגע, מספרות באבן את סיפור חייו. גלריוס היה אחד השליטים בתקופת שלטון הטטרכיה, "שלטון הארבעה", שהחל בשנת 292 ומטרתו הייתה להשיב את הסדר והארגון לאימפריה שהלכה והתרחבה.
גלריוס היה מאמין גדול בראש האלים הרומיים יופיטר, ורדף את הנוצרים ואת הנצרות שהלכה והתעוררה ברחבי האימפריה. על פי המסופר, הוא חלה במחלה קשה ומייסרת והאמין שהאל של הנוצרים גרם לסבלו, ולכן בימיו האחרונים פרסם את "צו הסובלנות" המאפשר לנוצרים לצאת מהמחתרת. "אנחנו מרשים להם להודות בגלוי בדעותיהם הפרטיות ולהתאסף בלי פחד ובלי קושי במקומות המועד שלהם".
התבליט על קשת גלריוס
הוא בנה את הרטונדה (מבנה מעוגל), כנראה כדי שתשמש לו מוזולאום, וכן את קשת גלריוס לציון הניצחון על הפרסים. הרטונדה והקשת משתלבות בין בתי העיר. הרטונדה עברה גלגולים שונים. הקיסר גלריוס עצמו מת ונקבר במקום אחר, והרטונדה הפכה לכנסייה עם קבלת הנצרות במאה הרביעית, ובזמן השלטון העות'מאני הוסבה למסגד ונבנה לצדה מינרט. בשנת 1912, לאחר ניצחון היוונים במלחמת הבלקן, שוב הוכרז המקום ככנסייה.
כנסיית דימיטריוס הקדוש
אחד המאפיינים הבולטים בעיר הוא המספר הרב של הכנסיות, גדולות וקטנות, מתקופות שונות, השייכות ברובן לזרם היווני אורתודוקסי. הגדולה ביותר היא כנסיית דימיטריוס הקדוש, שהוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, ונמצאת לא הרחק מהאתר הארכאולוגי. הכנסייה נבנתה על קברו של דמיטריוס, קדוש מקומי, כבר במאה הרביעית, במקום ששימש בית מרחץ רומי, ולאורך השנים נבנו עוד ועוד נדבכים.
עוד ועוד נדבכים בכנסיה
הכנסייה נהרסה כמה פעמים וניזוקה קשה בשרפה הגדולה של שנת 1917. בשנת 1948 נבנתה הכנסייה מחדש על פי התכניות המקוריות, כאשר בחלקה התחתון ניתן לראות שרידים מהכנסייה העתיקה.
המוזאון הארכאולוגי
כיאה לעיר בעלת היסטוריה עשירה, היושבת על אתרים ארכאולוגיים, יש בסלוניקי מוזאון ארכאולוגי בין העשירים באירופה. המוזאון נבנה ב-1960 על ידי הארכיטקט היווני המפורסם פטרקולוס קאראנטינוס, שהיה פרופסור לארכיטקטורה ומייצג הארכיטקטורה המודרנית ביוון. הוא התמחה בבניית מוזאונים ארכאולוגיים ברחבי יוון. הבניין הורחב בתחילת המאה, ומוצגים בו ממצאים מסלוניקי וסביבתה, מהתקופות הארכאית, הקלאסית והרומית, ופריטים רבים מהמורשת המקדונית, בעיקר כאלה שנתגלו בקברי המקדונים בעיר ורגינה בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, ובאזור סלוניקי. בחצר המוזאון מוצגים סרקופגים שלא נבזזו מתקופות שונות, ובעיקר מהתקופה המקדונית.
גולת הכותרת של המוזאון היא האולם המרכזי, שם מוצגת התערוכה "זהב מקדוניה", ובה מאות פריטים מזהב מהתקופה המקדונית שמקורם בסרקופגים שנמצאו בסביבות העיר. בין השאר מוצגים תכשיטי נשים, סיכות ראש, רבידים, טבעות, שרשרות וצמידים. כן מוצגים תכשיטי גברים ולצדם כלי הנשק. אוצרות אלה הוצאו מתוך סרקופגים שנמצאו שלמים וחתומים בדיוק באותה צורה שהם נחתמו על ידי המקדונים.
שוק למרגלות הרטונדה של גלריוס
באחד הסרקופגים נמצאו עצמות אישה ועליהן תכשיטים בכמות המלמדת על כך שמדובר באישה עשירה, וכן שרידי צמה. מטבעות זהב, כלי איפור וכלי פולחן משלימים את תמונת העושר של אנשי מקדוניה. במוזאון מוצגים סרקופגים שהחלק הפנימי שלהם מעוטר בציורים צבעוניים. לדעת הארכאולוגים הפריטים האלה נשתמרו הודות לסגירה ההרמטית של הסרקופגים.
פריטים מרשימים במוזאון הם כתרי זהב המעוצבים בצורת זרים בעלי עלים ופירות, ולצדם זרים בסגנונות ובגדלים שונים ועם תוספות ומוטיבים שונים. כתרים אלה שימשו לפולחן וגם לקישוט.
החומות, המבצר והעיר העליונה
סלוניקי יושבת על הדרך הרומית "ויה אגנטיה", שחיברה בין רומא לבין קונסטנטינופול, ובתקופה הביזנטית היא הייתה העיר השנייה בחשיבותה אחרי קונסטנטינופול. עקב מקומה האסטרטגי בוצרה העיר בתקופות שונות. החומה הראשונה נבנתה כבר עם ייסוד העיר, אך לאורך ההיסטוריה היא חוזקה שוב ושוב. ב-1869 הרסו את מרבית החומה, לבניית מזח חדש ובשל התרחבות העיר. כיום רוב שרידיה של החומה הם מהתקופה הביזנטית. בנסיעה ממרכז העיר לכיוון העיר העליונה לאורך שרידי החומה נראות החומות כחלק מהעיר. הן משתלבות בה בצורה הרמונית, עתיק וחדש זה לצד זה.
העיר העליונה – "אנו פולי", ממוקמת על הגבעות הצפוניות, במקום הגבוה ביותר בעיר, לרגלי מצודת שבעת המגדלים. המצודה שימשה נקודת המשמר העיקרית של העיר העליונה, מקום מושב חיל המשמר העות'מאני. בסוף המאה ה- 19 הפכו את המצודה לבית כלא, שהיה בשימוש עד שנות ה-90 של המאה העשרים. גם בחלק הזה של העיר ניתן למצוא טברנות רבות המושכות אליהן תושבים מקומיים בשעות הערב והלילה.
מבט אל המפרץ מהעיר העליונה
התצפית מהמצודה מרהיבה. ניתן לראות ממנה את בתי העיר העליונה עם גגותיהם האדומים, את הנמל והים, את האצטדיון, את בנייני האוניברסיטה ואת מרכז הירידים הפרוס למטה, על רקע המפרץ וההרים שמסביב.
הנקודה היהודית
ביקור ישראלים בסלוניקי הוא גם ביקור זיכרון בעיר שכונתה מדרה דה ישראל (Madre de Israel), עיר ואם בישראל. ההיסטוריה של יהודי של סלוניקי היא פרק חשוב, מרשים ועצוב בהיסטוריה של העם היהודי ובתולדות העיר.
היהודים הראשונים הגיעו למקום מארץ ישראל כבר בתקופה ההלניסטית, בסביבות שנת 140 לספירה, לפני חורבן בית שני והגלות. בהמשך, החל מגירוש ספרד, הגיעו לכאן יהודים ממגורשי ספרד ויהודים מאסיה הקטנה, שבאו בעידוד הסולטנים העות'מאנים. אל הקהילה "הספרדית" הצטרפו יהודים מארצות אשכנז, ולפני מלחמת העולם השנייה חיו בעיר סלוניקי 60,000 יהודים, שהיוו מעל למחצית מתושבי העיר. נוכחותם הייתה כה משמעותית בחיי העיר, עד שרוב העסקים בה, כולל הפעילות בנמל, שבתו בשבתות ובחגי ישראל.
הגרמנים כבשו את העיר ב-9 באפריל 1941, אך רק בינואר 1943 החל תהליך השמדת היהודים. אל תחנת הרכבת שליד הנמל נאספו יהודי העיר ושולחו להשמדה. על שלט זיכרון הקבוע בתחנת הרכבת הישנה כתוב: "מוקדש כזיכרון קדוש ל-50,000 יהודי סלוניקי, שממרס עד אוגוסט 1943 הועמסו בידי הנאצים על קרונות בקר ונשלחו לאושוויץ, שם מתו מות קדושים".
לאחר השואה נותרו בחיים רק 2,000 מיהודי העיר. רוב הניצולים עלו לארץ, והיום יש בעיר קהילה יהודית קטנה של כ-1,000 איש, העושה מאמץ לשמר ולו במעט את ההיסטוריה המפוארת. בית הכנסת המרכזי בעיר, בית הכנסת של מונסטיריוטס, הוקם בשנת 1927 על ידי משפחת מונסטיר שעברה לסלוניקי לאחר מלחמת הבלקן ב-1912. בתקופת הכיבוש הנאצי, כשיהודי העיר נשלחו אל מותם, הפך המקום למחסן של הצלב האדום ולכן גם ניצל מהריסה. בית כנסת קטן נוסף - "יד לזיכרון", נפתח ב-1984, לזכר קרבנות השואה.
בעיר יש מוזאון יהודי קטן, השוכן בבניין מרשים, ששרד את השרפה שזרעה הרס עצום בשנת 1917 וכילתה רבים מבנייני הרובע היהודי. בעבר שימש הבניין את "בנק אתונה", שהיה שייך ליהודי, וכן הייתה בו מערכת של עיתון יהודי. הבניין שופץ בשנת 1997, השנה שבה נבחרה סלוניקי כבירת התרבות של אירופה. בקומת הקרקע מוצגות מצבות ישנות, וסדרת תמונות של בית הקברות היהודי כפי שצולם בשנת 1914 (בית הקברות הישן עצמו הופצץ על ידי הגרמנים, ועל המגרש נבנו בניינים של האוניברסיטה). בקומה השנייה של המוזאון מוצגים מסמכים ופריטים המלמדים על ההיסטוריה הארוכה של הקהילה החשובה הזאת.
חיי הלילה
כמנהג היוונים בערבי הקיץ החמים, יצאנו ל"וולטה" - שיטוט ברחובות לקראת ערב. הרחובות היו הומי אדם והטיילת הארוכה נראתה כביום חג. נראה שאיש לא נשאר בבית: משפחות על זקניהן וטפן, תיירים ומקומיים טיילו לאטם כשהם נהנים מאוויר הים, נגנים הנעימו בניגון ושירה, ופה ושם נראה דייג זורק את חכתו. בתי הקפה היו מלאים גם הם.
ולאחר שמשוטטי הערב חזרו לביתם, התחילו בילויי הלילה. כמו בכל עיר יוונית, קטנה וגדולה, בערבים בתי האוכל והטברנות מתמלאים עד אפס מקום. אנחנו הוזמנו לחוויה מיוחדת - ארוחת צ'יפורו. צ'יפורו הוא משקה אלכוהולי בטעם אניס, שנהוג לשתות אותו בחברה, והוא מוגש בבקבוקון בליווי צלוחיות מתאבנים. מי שמסיים את המשקה, מגישים לו מיד בקבוקון נוסף וסדרה חדשה של מזטים.
חיים טוב ביום - וגם בלילה. מועדון מקומי
בלילה העיר מתחילה שוב להתמלא. כולם נוהרים לאוזוריס (מלשון אוזו), לטברנות, לבתי האוכל ולמועדוני המוסיקה. תיירים יושבים בכיכר אריסטוטלוס ובסביבתה, ונהנים משתיית רצינה (יין מקומי המועשר בשרף אורנים), בירה או קפה.
סלוניקי אינה בירת יוון, אבל היא בירת הבילויים. ידידינו טוענים גם שהיא בירת הקולינריה, וטורחים להכיר לנו את מכמני עירם הלילית. מדי לילה, בשעות שאנשים מהיישוב נוהגים לישון, מצאנו את עצמנו מטיילים, שותים, אוכלים, רוקדים ושרים.
בשנים האחרונות, עם ירידת קרנה של סלוניקי כעיר נמל ועם צמצום מספר האניות העוגנות בה, הולכים אזורי הבידור וכובשים חלקים מאזורי הנמל. לכן משפצים את בתי המלאכה והתעשייה, את בתי המסחר והמחסנים, והופכים אותם למועדונים ובתי אוכל.
כזה הוא רובע לדדיקהLadadika) הציורי, שהיה בעבר שוק לתעשיית שמן (ladi) ולמסחר, ועתה הוא אזור של טברנות, ברים ומועדוני לילה.
ישבנו בקומה השנייה של טברנה ענקית, במבנה יוצא דופן, ספון עץ, שקירותיו אבנים חשופות. בטברנה הופיעה להקת רמבטיקו הכוללת חמישה נגנים וזמרת, וגם הבעלים נתן קולו בשיר. הוא שם לב להתעניינות הרבה שגילינו, הצטרף לשולחננו, כיבד אותנו בבקבוק אוזו על חשבון הבית, ולצלילי "הבה נגילה" לכבודנו סיפר לנו כי המקום היה חלק מבית בד וכי שם בקבקו את השמן. האיש החייכן דיבר בערגה על העיר חיפה, שבה ביקר פעמים רבות כימאי.
- הכתבה פורסמה בגיליון ינואר 2011 של הירחון "טבע הדברים"
- מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות
ב-10 שקלים בלבד
לפנייה לכתב/ת 
