שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    משפחתי וחיות אחרות: קמפינג בניו המפשייר

    היער הלאומי The white mountains שבניו המפשייר, הוא קטע הררי באורך 147 ק"מ. אמיתי גזית יצא עם משפחתו לקמפינג אמריקני, ובדרך פגשו איילים. את הדובים הם התבקשו לא להאכיל

    את היער הלאומי The white mountains בניו המפשיר פגשתי לראשונה בישראל כשתכננתי את מסלול הטיול מניו-יורק לטורונטו. הוא הופיע ככתם ירוק בעמוד 82 באטלס הכבישים של צפון אמריקה.

     

    התברר לי כי הוויט מאונטיין הוא קטע באורך 147 קילומטר מתוך מחסום הרי האפאלצ'ים שבמזרח ארצות הברית. זהו רכס הרים המשתרע בצפון ניו-המפשייר ודרום מערב מיין. הפסגה הגבוהה ביותר שלו, הר וושינגטון, נחשבת לנקודה הגבוהה ביותר בצפון מזרח ארצות הברית.

     

     

    יש לציין כי זה אינו פארק לאומי אלא יער לאומי - ההבדל אינו סמנטי אלא מהותי. בעוד שבאוצרות הטבע שבפארקים הלאומיים אסור לעשות שימוש מסחרי, הרי שביערות הלאומיים שימוש כזה מותר, אך הוא מנוהל ומבוקר על ידי הממשל הפדראלי.


    אחד מפסגות ההרים הנשיאותיים בניו המפשייר (צילומים: אמיתי גזית)

     

    במחצית השנייה של המאה ה-19 מצבו של הווייט מאונטיין היה רע. ממשלת ניו-המפשיר החלה ב-1867 להפריט את אדמות היער, ב-1890 כבר פעלו באזור לא פחות משמונה מאות ותשעים מנסרות שגרמו נזק רב ליער. למזלנו בשנים האלה התעוררה קבוצת פעילים שהיום היינו מכנים אותה "ירוקה", אלא שאז הם היו סתם בורגנים שפחדו לאבד את אתרי הקיט שלהם.

     

    תנועה זו הובילה לחקיקה ששינתה את פני הדברים תוך מתן היתר מוגבל לשימוש במשאבי הטבע באופן שיאפשר להם להתחדש. שירות היערות הלאומיים הוקם וחוקקו חוקים שהעניקו לממשל הפדראלי סמכות להלאים אדמות יער.

     

    הרים לבנים? לילה לבן  

    כדרכם של האמריקנים, גם אתרי הקמפינג של היער הלאומי The white mountains בניו המפשיר ומיין מאורגנים לעילא. בכניסה לפארק - תיבה, מי שמתכוון ללון במקום, משלשל שלושה דולרים למעטפה ייעודית שבה הוא מסמן את יום הגעתו ואת מספרה הסידורי של החלקה בה יקים את אוהלו.

     

    עצי האדר, ה-Maples שהעלה שלהם מתנוסס בגאווה על דגל קנדה, והשרף שלהם נמרח בתאווה על הפנקייק, משמשים עמוד לשילוט. באחד השלטים התבקשנו לא להאכיל את הדובים. באור היום גיחכנו, אבל בחשיכה כשהפנס לא עבד תהינו אם רעש הזרדים המתנפצים הם ההוכחה כי יש אמת בפרסום.


    נקבת מוס (אַיָּל קורא) משוטטת בהנאה בהרים

     

    בבוקרו של אותו יום בישר לי המוכר בכובע הבייסבול מחנות הקמפייניג בלינקולן כי ראש הגז שלי, המתחבר למיכל קטן אחרי שהוא מנקב את המכתש שבקודקודו, מיושן. הוא הציע כמה אופציות אחרות לבישול בחיק הטבע, כולן נראו לי יקרות או גדולות מידי והחלטתי לוותר עליהן מתוך מחשבה כי בקלות אוכל להבעיר אש במחנה.

     

    אני לא זוכר אם גילינו כי חל איסור על הבערת מדורות או שפשוט נכשלתי במטלה הזו, אבל מדורה לא הייתה לנו. כך - ללא פנס, ללא אוכל חם, ואם שק שינה אחד ניסינו שלושתנו להירדם. בארבע וחצי לפנות בוקר כשהשיעולים של רעייתי היו חזקים מהבכי של הקטנה הסכמתי להודות בכישלון הקמפינג הראשון שלי על אדמת ארצות הברית. חמש דקות אחר כך כבר הינו בתוך הרכב המחומם מנסים להבין למה לא עשינו את זה שמונה שעות קודם.

     

    על הדוב ועל האיילה  

    עלינו על כביש 112 החוצה את היער ממערב למזרח ומכונה Kancamagus – שמו של ראש שבט Panacook שאנשיו חיו באזור בסוף המאה ה-17 עד שהחליטו להגר צפונה לקוויבק של היום. הכביש תוכנן כדרך נוף, הוא מתפתל במקביל לנהר Pemigewasset, מטפס לרום של 870 מטר ומסתיים במקביל לנהר Swift סמוך ל-Conway.

     

    מכיוון שבארץ קראתי כי לפנות בוקר אפשר לצפות בחיות היער מהלכות לצד הכביש, שמרתי על מהירות נסיעה איטית והפניית מבט ללא הרף ימינה ושמאלה בניסיון לאתר איזה זנב חיה. הנוסעות שאיתי ידעו שאפשר לסמוך אליי ונרדמו.


    בית הארחה - white mountain hostel conway

     

    עד היום אנו לא בטוחים ממה הן התעוררו - מהצעקה ההיסטרית שלי, מחריקת הבלמים או מהווישרים שמשום מה החלטתי להפעיל. הסיבה לכל הפעולות הלא רצוניות האלה הייתה דב שחור שחצה בגאון את הכביש. את המצלמה שהייתה תקועה עמוק בתיק מתחת לשק השינה שגלגלנו קודם לכן במהירות הצלחתי לשלוף רק אחרי שהנ"ל נבלע בינות לעצים בצידו השני של הכביש.

     

    אבותיו של הדוב השחור, ששמו המדעי הוא Ursus americanus, הגיעו מאירופה ליבשת החדשה עשרות אלפי שנים לפנינו ואפילו לפני קולמבוס. הם נדדו על גשר יבשתי שהתהווה במצר ברינג בעקבות ירידת מפלס האוקיינוס. מכיוון שהדובים האלה לא יכלו להתחרות בטורפים אחרים, כגון זאבי הערבות (קויוטה) וכמה זנים של חתולים ענקיים שחיו באמריקה והיו מהירים וחזקים מהם, הם מצאו מקורות מזון חילופיים - פירות, חרקים, דבש ואם התמזל מזלם גם נבלות.

     

    כדי להתחמק משיני הטורפים הם טיפסו על עצים. הישרדותם כל אותם שנים, בעוד מינים אחרים נכחדו, היא הוכחה כי לא תמיד האסטרטגיה של החזקים או המהירים היא היעילה ביותר. על כל פנים - אחד הצאצאים שלהם הצליח לשרוד גם את המפגש עם הג'יפ שבו נהגתי אחרי לילה ללא שינה.

     

    פיצוי על היעדר תמונות מהמפגש עם הדוב העניקה לנו נקבת מוס שכמה רגעים אחר כך נגלתה לעינינו בשולי הכביש כשהיא לועסת בהנאה את ארוחת הבוקר העישבית שלה. מכיוון שנוכחותנו לא הטרידה אותה ירדנו מהרכב וצילמנו כמות תמונות שתספיק לה להכין בוק לסוכנות דוגמניות.


    נהר ה-swift מלווה את דרכנו ל-conway

     

    המוס, הגדול במשפחת האיילים, המכונה בעברית גם אייל-הקורא ובספרות המדעית Alces alces, מזוהה במיוחד בקרניים דמויות הכף שיש לזכרים. השם שהעניקו לו המתיישבים החדשים בצפון אמריקה הוא תעתיק של המילה Moz, כינויו בפי הילידים. האירופאים ובמיוחד האנגלים קוראים לחיה הזו Elk. מכיוון שהאמריקאים מכנים איל אחר, מסוג וופיטי, בשם Elk יש המבלבלים בין שתי הבהמות.

     

    העובדה שאותה נקבה לא חששה מאיתנו נובעת מאופיים השליו ומכך שאינם חוששים מבעלי חיים אחרים משום שמעט מאוד טורפים מסוגלים לצוד אותם. רגליהם הקדמיות והאחוריות משמשות נשק קטלני המסוגל לפגוע קשות בכל אויב המתקרב יותר מידי. מעניין כי אחד האויבים שלהם הוא ידיד וותיק שלנו, הדוב השחור, שלפעמים תופס למאכל איילים שזה עתה נולדו. דודו הגדול של הדוב השחור, הגריזלי, מסוגל לצוד גם פרט בוגר, מקרים כאלה נצפו בעיקר בשלהי החורף כאשר השלג שנערם במשך חודשים ארוכים מעכב את עדרי האיילים המחפשים כר-מרעה.

     

    בזכות מכסות צייד המגבילות את ההרג שלהם, ובזכות איתנותם חיים בצפון אמריקה עשרות אלפי פרטים של מוסים ואוכלוסייתם מתרבה באופן נאה.

     

    בבית של פופאי  

    בוקר מסעיר זה הסתיים ב-Conway, עיירה קטנה שרבים מתושביה מתפרנסים מתיירים המבקרים ביער. היא משמשת נקודת יציאה נוחה לכמה מסלולי טיול, ומטפסי הרים לנים בה כדי לצאת בזריחה לטיפוס על מה שנחשב הצוק הכי טוב בסביבה -Cathedral Ledge . מכיוון שיש בה רק שני רחובות ראשיים לא התקשינו למצוא את "The White Mountains Hostel", אכסניית הנוער שהמליצו עליה במדריך הטיולים שסחבתי מישראל.

     

    את פנינו קיבלה מנהלת המקום ובעלת הבית, אישה רזה ושברירית למראה שהזכירה לנו את רעייתו של פופאי, אוליב, וכמוה היא לא הפסיקה לדבר. אחרי שבמצוותה איפסנו את הנעליים במדפים שבמבואה בכניסה לבית, ערכנו סיור במטבח ובסלון המשותפים לכל דרי האכסנייה. בבית העץ החמים הזה יש 36 חדרים, רובם משותפים וכך גם המקלחות.

     

    "אוליב" מקפידה על פרטים קטנים כגדולים, הספות הישנות שבסלון נקיות, רכות ונעימות. יש בו ארון ספרים, אבל גם טלוויזיה והמטבח מצויד בשני תנורי בישול ובשלל סירים ומחבתות. האווירה החמימה השורה במקום גורמת לך לחשוב פעמיים לפני שאתה חוצה את מפתן הדלת בדרך החוצה. בזכות הקטנה ומבטי האימה של האורחים לשמע השיעולים של זוגתי שוכּנו באחד החדרים ללא שותפים.


    טיפוס הרים וסנפלינג במדרונות התלולים מספקים חווייה נהדרת

     

    מי שהתארח באכסניית נוער שכזאת יודע כי המפגש עם יתר האורחים מהווה פיצוי הולם על היעדר הפאר. את ארוחת הערב שבישלתי תוך הקפדה על גינונים של שף חלקנו עם צעירה ילידת גרמניה השוהה בארצות הברית במסגרת חילופי סטודנטים. אחר-כך מצאה רעייתי כי ג'ניפר, ניו יורקית שגם בערב קריר במלון מטיילים נידח התלבשה כמו לקראת פגישה עם אחד מלקוחותיה העשירים, היא בת זוג טובה ממני לשיחות רכילות.

     

    למחרת, בגלל העייפות והצינון, בחרנו לבקר באחד ממסלולי הטיול הקלים, אבל היפים מבין הרבים ש"אוליב" הציע לנו. Eco-Lake הוא אגמון קטן של מים מתוקים למרגלות הצלע הדרומית של ה-Cathedral Ledge. הבריכה הקטנה הזו אהודה מאוד על תיירים ועל המקומיים בזכות חופה החולי הנראה כחוף ים.

     

    מכיוון שהיא מוסתרת על ידי עצים אפשר לראותה רק כשמגיעים לשפת המים אחרי הליכה על שביל קצר. ההפתעה מושלמת - בקרחת היער במקום האחרון שהייתה מצפה לכך מגלים חול, שמשיות וכיסאות נוח. ממול, בפאה הצפונית בולט מעל היער הצוק החלק, בעזרת משקפת או מצלמה עם זום סביר אפשר לראות את המטפסים רתומים בחבלים ליתדות התקועות בסלע.

     

    מכביש 302 היוצא מפורטלנד שבמיין ומתפתל בצידו המזרחי של האגם נשקף מראה מרהיב של שרשת ההרים הנשיאותיים - Presidential Mountain Range. לכל פסגה הוענק שם של נשיא אחר על פי הגובה שלה -הגבוהה ביותר נושאת את שם הנשיא הראשון, וושינגטון, השנייה את שמו של הבא אחריו, ג'ון אדאמס, וכך הלאה. הישרנו מבט אל הנשיאים הגאים ופנינו צפונה לקוויבק. על כך אמר פעם מישהו - "בני אדם באים והולכים, הרים נשארים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חוף אקו לייק - eco lake
    צילום: אמיתי גזית
    מפל אחד מיני רבים
    צילום: אמיתי גזית
    מטפסי הרים מטפסים גם על גושי קרח
    צילום: AP
    מומלצים