שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: אנה פולנסקי
    "כאילו משאית עלתה לי על הגב" - חי עובר ביופסיה
    מחט קטנה, מחט בינונית ומחט גדולה - והרבה מאוד קרינה. אחרי המתנה ארוכה עובר סוף סוף חי את הביופסיה הכואבת בגב, שתבשר לו שיש לו סרטן. בינתיים הוא עושה פרצוף מסכן בשביל המבקרים האחרים בבית החולים, לא בשבילו. טור שבועי

    במחלקה אמרו שד"ר פרלוב אמור להיות זמין לביצוע הביופסיה שלי מחר, אבל הוא עדיין לא נחת מהטיסה. בינתיים החמ"ל בשיאו: הדיסקים משוכפלים, נארזים ונשלחים למיני רבנים ויועצים, תוצאות הבדיקות מפוקססות ונסרקות. 

     

     

    קראו על המסע של חי מכאבי הגב הראשונים עד כאן:

  1. "אני לא הולך למות בקרוב" - טור ראשון
  2. כשהאורתופד הפסיק לחייך - טור שני
  3. "היי, אני הזקנה מהמסדרון" - טור שלישי

     

    "אני לובש פרצוף מסכן"

    בשבוע שעבר סיפר ד"ר שטיין שיש במחלקה סטודנטים לרפואה מארצות הברית, והוא ישמח אם הם יבואו לשחק איתי קצת ברופא וחולה. באו שניים, בחור קנדי יהודי עם קוקו ארוך ועברית קלוקלת, שכמו כל קנדי טוב חייב להתנצל על כל דבר שהוא עושה, ובחורה אמריקאית-סינית חביבה. התחלנו בנתונים היבשים שבשבילם הם הגיעו - הרקע הרפואי שלי, טיפולים וכו'. הקנדי כותב כל מילה שאני אומר וממשיך להתנצל.

    השיחה קולחת ואנחנו עוברים לדבר על מערכת הבריאות בארץ, ומשם גולשים לישראל, העולם ואנחנו. הם מספרים שהם באו לארץ לשנתיים של לימודי רפואה ומשתפים אותי בחוויות הישראליות שלהם, כולל התחבורה הציבורית והחטטנות הישראלית הטיפוסית. אני מייצג נאמנה את משרד החוץ ומסביר שהחטטנות היא בעצם חום ואכפתיות של קהילה קטנה ורדופה. ליברמן, זה בסדר, אני כאן, עושה אחלה עבודה.

     

    אני לא מתאפק ומקנח להם את הביקור בצילומי האין-חוליה שלי. נופלת להם הלסת לרצפה ואני מרוצה. הם קיבלו ממני חוויה רפואית ייחודית לספר עליה לחבר'ה.

     

    ניצחון קטן - נשאר בטרנינג מהבית

    התרגלתי כבר לכל עניין האשפוז, הבדיקות, הרעש, חוסר הפרטיות, אבל דבר אחד אני לא עושה - אני לא מחליף לבגדי בית חולים. יש תחושת ניצחון קטנה בזה שאני בטרנינג מהבית. זה משאיר את האופציה שאני לא באמת חולה.

     

    בבוקר ד"ר שטיין מודיע: הרופא המיוחל נחת, היום תהיה הביופסיה. הוא השתמש כבר במילה "כואב" בהקשר של הביופסיה כמה וכמה פעמים, ואני מנסה להבין - אם היא כל כך כואבת, למה אני נלהב לעבור את זה? אין לי בעיה עם כאב, באמת שאין, אבל ראבק, תפסיק להזכיר את זה.

     

    שני סניטרים באים לקחת אותי לביופסיה, הפעם עם כל המיטה. "לטייל" בבית החולים במיטה זה כבר שיא חדש מבחינתי, ואני לובש פרצוף מסכן לכבוד האירוע. תחשבו שאתם רואים מישהו מובל במיטה והוא נראה בריא ושמח - לא הגיוני, נכון? אז שמתי פרצוף מסכן בשבילכם, כדי שתרגישו בנוח.

     

    את הביופסיה שלי מבצעים תחת בדיקת CT. במהלך הבדיקה מצלמים כל הזמן כדי לוודא שדוקרים במקום הנכון. נשמע כיף, נכון? אחרי שתי דקות בתור מצטרף אלינו ד"ר שטיין. איזה מלאך, הוא בא ללוות אותי בבדיקה. מתחילה שיחה מרתקת על רפואה וטכנולוגיה, בדיוק מה שאני צריך כדי להעיף את כל המחשבות למקום אחר. אחרי עשרים דקות הרמקול קורא בשם שלי ומפיל אותי חזרה למציאות. הנה זה בא.

     

    עכשיו מצטרף אלינו ד"ר פרלוב. ציפיתי לאדם מבוגר, נמוך, עם זקן, לבוש ז'קט מנצחים ומחזיק שרביט. השם פרלוב התחבר לי לדמות של מנצח בתזמורת, אחד שדומה לבחור הבריטי המזוקן שמת בסרט "ארבע חתונות ולוויה אחת". אבל פרלוב שלנו הוא דרום אפריקאי צעיר, גבוה, מגולח וחביב למדי. איזו הפתעה נעימה.


    "מה האופציה השנייה? לקום וללכת?". חי שטיינבוים
     

    קרינה, קרינה, קרינה

    ד"ר פרלוב מסביר לי את תהליך הבדיקה, וזה בערך מה שאני שומע: מצלמים אותך ב-CT ומסמנים בטוש את המקום. דוקרים במחט קטנה, מצלמים כדי לבדוק שהיא במקום ומזריקים דרכה חומר אלחוש. חותכים עם סכין חור קטן ומכניסים בו מחט יותר גדולה. מצלמים כדי לוודא שהיא במקום ומזריקים עוד חומר הרדמה. מכניסים את המחט של הביופסיה, מצלמים כדי לראות שהיא במקום ונוטלים דגימה מהגב. אם אחת המחטים בתהליך לא נמצאת במקום, מזיזים אותה ובודקים שוב. כשהכל נגמר, נחים כמה שעות והולכים הביתה.

     

    תודו שזה נשמע כיף לא נורמלי. מחט קטנה, מחט בינונית, מחט גדולה, חתך וקרינה קרינה קרינה - וכל זה אמור להסתיים תוך שעה בערך. ההכנה המנטלית שעשיתי, וגם העובדה שד"ר שטיין הסביר לי שאני הולך לחטוף - עושות את העבודה, אז התיאור לא מפחיד אותי יותר מדי. חוץ מזה, מה בדיוק האופציה השנייה? לקום וללכת?

     

    מתחילים. אני עובר למיטת ה-CT, נשכב על הגב, נושף לאט לאט ונרפה על המיטה, מסובב את הראש לצד השני ועוצם את העיניים. מרגע זה אני לא אמור לזוז בכלל.

     

    כשה-CT עובד נמצאים ד"ר שטיין, ד"ר פרלוב ושני טכנאי רנטגן בחדר הבקרה, משקיפים עלי מאחורי חלון זכוכית ענק. כשה-CT מסיים הם נכנסים חזרה. הסיטואציה מזכירה סרט מדע בדיוני שבו שוכב חייזר בחדר מבודד וגנרלים ורופאים מסתכלים עליו מאחורי חלון משוריין.

     

    "כמו משאית שעולה על הגב"

    אחרי הצילום הראשון סימנו עלי בטוש וזכיתי לדקירה קטנה ולא כואבת. סבבה עד כה. עוד סיבוב צילום קצר, ואני משתדל לקחת את המחשבות שלי הכי רחוק שאפשר. בינתיים זה עובד ואני רגוע לגמרי. המחט במקום, מזריקים חומר אלחוש ואז חותכים חריץ קטן. לא הרגשתי, האלחוש עבד.

     

    מכניסים מחט יותר גדולה. את זאת כבר הרגשתי. התחושה קצת מעיקה, לא דקירה חדה אלא כמו מישהו שתוקע בי אצבע ולוחץ. עוד צילום, וגם המחט הזאת במקום, סבבה. מזריקים דרכה חומר לגב וע-כ-ש-י-ו זה בא! העיניים שלי נפתחות במכה, כמו בסרט מצוייר שבו הן עפות מטר קדימה עם קפיץ וחוזרות. אני מפסיק לנשום לשנייה, ומרגיש לחץ נורא על הגב, כאילו נכנסה משאית לחדר והיא עולה עלי לאט לאט עם הגלגל, ובכל רגע אני מרגיש יותר ויותר את המשקל שלה על הגב. אהההה. למזלי הכאב תופס אותי פחות או יותר מוכן - אני נושם לאט, נשימות קצרות ונשיפות ארוכות, ומנסה ל"דחוף" החוצה מהראש את הלחץ המטורף הזה. אחרי כמה שניות שנראות כמו נצח, הלחץ מתחיל להירגע ולאט לאט נעלם. המשאית נסעה.

     

    "למרות הכל אני משדר אופטימיות"

    בין צילום לדקירה הצוות מוודא שהכל בסדר ומעדכן אותי בתהליך. למרות הכל אני משדר אופטימיות ורגיעה. מבחינתי הכל בסדר, תעשו מה שאתם רוצים, רק בואו נגמור עם זה.

     

    אחרי שחומר ההרדמה הוחדר, הכניסו את המחט של הביופסיה וצילמו שוב. היה צריך "לשחק" קצת עם המיקום שלה, אבל בסוף היא הייתה במקום. הלקיחה של הביופסיה נשמעה כרצף קצר של תקתוקי מורס, ובסופה הכריז ד"ר פרלוב שיש דגימה מספקת. נגמר.

     

    אחרי שחבשו קלות את האזור בגב, התגלגלתי לאט למיטת בית החולים שבאתי בה. האזור של הבדיקה כאב בזמן שזזתי, ולקח לי כמה דקות למצוא תנוחה שלא מציקה. נפרדתי מהרופאים וחיכיתי לסניטר התורן. נגה חיכתה לי בחוץ. אני די בטוח שהפרצוף שלי הסגיר את מה שעבר עלי, אבל כהרגלי ישר יריתי כמה שטויות לאוויר כדי לחזור לאווירה אופטימית יותר. זה עובד, גם עלי.

     

    לתשובות מהביופסיה ייקח עד עשרה ימים להגיע, ובינתיים אוכל להשתחרר הביתה, אחרי שאתאושש. אני מגולגל חזרה לחדר, שוכב בפוזה הכי לא כואבת שאני מצליח למצוא ומנסה להעביר את הזמן בשקט עם ספר. אני עדיין מרגיש את האפטר-שוק של הביופסיה, מרגיש שעבר עלי משהו מאוד לא נעים, טראומה בכל הגוף. התחושה מתפוגגת תוך שעה ואני אפילו מעז לטעום את ארוחת הצהריים של בית החולים (מבחינתי הרבה יותר מפחיד מביופסיה). אני מתאר לנגה את חוויית הארוחה בפרשנות מדעית מדויקת: "זה שניצ-לא, כי זה לא שניצל, רק ציפוי של שניצל עם חומר איחוי בפנים, וזה רי-פירה - פירה שמישהו כבר אכל פעם, וזאת שעואיכס, שעועית בטעם איכס". נגה צוחקת. למרות הכל אכלתי את כל מה שהיה שם. היי, אני בצום מאתמול.

     

    אחר הצהריים הרגשתי כבר הרבה יותר טוב. ארזנו את עצמנו והלכנו להשתחרר מהמחלקה. ביציאה מבית החולים הרגשתי שהסתיים פרק. הבנתי שלפנימית ב' כנראה לא אחזור. משהו נגמר ואו-טו-טו משהו אחר יתחיל. עכשיו צריך רק לראות מה.


     


  4.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""כאילו משאית עלתה לי על הגב" - חי עובר ביופסיה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים