שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    קרבות על הנייר

    ליואליש קרויס, אחד הפעילים הצבעוניים בעדה החרדית, יש תחביב: כבר שנים שהוא אוסף פשקווילים, ובביתו הצטברו כ-20 אלף מודעות, שנסרקות לארכיון הספרייה הלאומית. "זה כמו נשק חם", הוא אומר ל-ynet ומגלה כמה מסודות מדביקי המודעות

    כשחברת "פפסי" יצאה בקמפיין חדש שביקש להגדיר את צרכני המותג כ"דור החדש", הם לא לקחו בחשבון את הקופירייטרים של השכונות החרדיות - הלא הם כותבי הפשקווילים - וחבל.

     

     

     

    כחלק ממסע הפרסום של "פפסי", לפני למעלה מעשור, נתלו ברחבי הארץ שלטי חוצות בהם ציור אבולוציוני המתחיל בקוף, ומסתיים באדם עם פחית שתייה. מיותר לציין שהרחוב החרדי לא אהב את הדרך שבה חברת המשקאות רואה את הלקוחות שלה. הרבה צעקות עלו מהשכונות החרדיות, אבל הדעה הרווחת ברחוב היא שאת העבודה עשה פשקוויל שלועג למתן הכשרות בכותרת: "פפסי - הדור החדש של הבד"ץ". ההכשר המהודר נלקח מ"פפסי", והציבור החרדי התפנה לפשקווילים חדשים.

     

    תורת הנסתר

    אין עוד חברה בישראל שמוגדרת באמצעות הטקסטים שהיא תולה ברחוב, כמו זו החרדית. הפשקווילים הם כרזות קיר אנונימיות, שמטרתן, לרוב, להשמיץ מישהו. ובאורח פלא, תמיד יש את מי.פשקווילים נכתבים על מאבקים פוליטיים ואישיים, או על לבוש, טכנולוגיה ותחבורה. למעשה, כל דבר שזז (ואפילו מה שלא) עשוי להוות נושא לפשקוויל.

     

    בניגוד לרושם הראשוני, מדובר לרוב בטקסט מתוחכם, שרק מי שבקיא בנבכי החברה החרדית יידע לפרשו נכון.  

     

    בשנה האחרונה עובדים בספרייה הלאומית בירושלים על פרויקט מיוחד, במסגרתו יועלו אלפי פשקווילים לאתר האינטרנט של הספרייה. לצורך כך, חברה הספרייה הלאומית למי שמוכר בציבור כקמב"ץ העדה החרדית, יואליש קרויס, בעל אוסף של כ-20 אלף פשקווילים ומודעות.


    "בכתיבת פשקווילים יש אומנות". יואליש קרויס בחדרו (צילום: יואב גלזנר)

     

    "אנשים טועים לחשוב שמדובר במודעה, אבל לא היא", מבהיר קרויס. "פשקוויל זה נשק חם. מישהו מבחוץ לא תמיד יכול להבין מה בכלל כתוב שם. הרבה פעמים המסר כתוב ברמזים, או שזה הפוך על הפוך. מי שלא מבין, נופל בזה. לפני כשנתיים, כשרצו לבטל את ריקודי שמחת בית השואבה ברחובות, והרב פוירשטיין לא רצה לבטל - פרסמו פשקווילים: "אשריך רב מנחם שביטלת את הקפות שניות". בסוף זה התבטל בגלל המודעה.

     

    קרויס ממשיך: "עושים את זה הרבה פעמים, גם כשרוצים לבטל הופעה שלא נראית למישהו, אז מוציאים כרזות שההופעה בוטלה, עם מספרי טלפון פיקטיביים. אנשים מתקשרים, ואומרים להם שזה באמת התבטל".

     

    מלחמת הפשקווילים כוללת מודעות נגד המודעות, ומודעות שבהן הבעד הוא בעצם נגד. התבלבלתם? "פעם הוציאו פשקוויל שעליו חתמו, כביכול, רבנים - אבל בעצם רשמו בתחתיתם שמות של ילדים", קרויס מספר. "בבחירות 96' יצא פשקוויל שכאילו נכתב על ידי חבר הכנסת פרוש, שאומר לכאורה כי אם ייבחר, הוא יהיה שר התחבורה ויסגור את כביש בר אילן בשבת. מי שהיה בקיא בנבכי העניינים, ידע שהפשקוויל הזה יצא למעשה נגד פרוש, במטרה להראות בלגלוג כיצד הוא לא הצליח להביא לסגירת הכביש. אבל היו צעירים חרדים שלא קלטו את העניין, והורידו את הפשקווילים מחשש שמישהו יילך להצביע בבחירות".

     

    היסטוריה במודעות

    עשרים שנה אוסף קרויס את המריבות של הציבור החרדי. הוא התחיל בגיל 16, כשהיה מוריד את המודעות היישר מהלוחות, ובהמשך קנה ישירות מבתי הדפוס. היום כבר מביאים לו את התוצרת ישר הביתה. או אם נדייק, לכוך קטן שבו הוא שומר וממיין את הלכי הרוח של הרחוב החרדי.


     

    "התחלתי בשנת בחירות, כשהיה פילוג ב'דגל התורה'", מספר קרויס. "באותה שנה יצא כל שעה פשקוויל חדש. הייתי רץ גם למקומות חילוניים כדי להשיג פשקווילים שאין לאחרים. היו לי הרבה שיגעונות. אספתי קופסאות גפרורים, קופסאות של סיגריות, בולים - את הכל זרקתי, ורק עם זה נתקעתי.

     

    "הפשקווילים נותנים לי נקודת מבט היסטורית. דרך הפשקווילים רואים את ירידת הדורות. לפני 80 שנה הוציאו פשקווילים נגד התופעה שנשים יוצאות מהבית עם מטפחת, ולא עם שַאל שמכסה הכל. הנה היום יוצאים נגד 'נשות הטאליבן' שיוצאות עם שאל, אבל פעם ככה היה מקובל ללכת. יש פשקווילים ישנים שבהם כתוב שאסור להדליק חשמל. היום זה נראה משונה, אבל אז החשמל היה חדש בארץ, ואנשים הדליקו חשמל בשבת. לפני 20 שנה יצאו נגד המחשבים בטענה שאפשר לראות בהם סרטים, היום לכל אחד יש סרט בכיס, בתוך הפלאפון".

     

    מלחמת המודעות

    סביב הפשקווילים יש תורה שלמה. פשקוויל לא תולים סתם, לא בכל מקום ובטח לא בכל שעה. "לתליית מודעות חריפות מאוד, משלמים למדביק שכר כפול, כדי שיילך שלוש פעמים בשכונות החרדיות וידביק. אם זו מודעה מאוד-מאוד חריפה, אז מדביקים גם מחוץ לירושלים, בבני ברק ובבית שמש.


    אוסף ענק של מודעות ופשקווילים (צילום: יואב גלזנר)

     

    "במקביל, משלמים לשני אנשים שיעמדו ליד המודעה ויעשו את עצמם קוראים, כי איפה שיש שני אנשים קוראים - תוך כמה דקות יש עשרים איש, ואז גם לאף אחד לא נעים להוריד את הפשקוויל, כי לא יודעים מי מהאנשים בעד, ומי נגד. מודעות חריפות שחוששים שיורידו אותן, הכי טוב להדביק ביום שישי לקראת הצהריים, ומעליהן להדביק מודעה סתמית בנייר דבק. במהלך השבת המודעה הסתמית תיפול, ותישאר המודעה הגדולה, וכבר אי אפשר יהיה להוריד אותה".

     

    את שפת הפשקווילים כינה הלשונאי רוביק רוזנטל - "שפת מלחמה". על אף שמדובר בכרזות רחוב, היא רחוקה מלהיות שפת רחוב. "בכתיבת פשקווילים יש אומנות", אומר קרויס, "למרות שרואים הבדל גדול בין פרסומם בעבר, לבין היום. פעם כתבו חריף אבל נקי, חשבו על כל דבר, וזה היה יותר מתוחכם. היום אבד משהו מהאפקט.

     

    "בעבר ארכה הדפסת הפשקווילים 4-5 שעות. היה זמן לחשוב ולהתחרט, אם צריך. היום ניתן להדפיס תוך דקות, אין זמן לחשוב. היה לנו מדפיס שידע בדיוק אילו אותיות כדאי להגדיל כדי למשוך את תשומת הלב. לא הצלחנו לעלות על השיטה שלו, אבל הוא תמיד צדק. הבאנו לו פעם מודעה, וחשבנו שצריך להגדיל את המילה הפגנה. הוא מיד אמר שצריך להגדיל את המילה היום, וצדק".

     

    הפשקוויל של קרויס

    ויש גם פשקווילים מחורזים. קרויס מספר כי לא מזמן עלתה מודעה שלמה בחרוזים כנגד חסידות סלונים, אך רק מי שזה כבר מלאו לו 40, יכול היה להבין את תוכנה, משום שכותביה גוללו את עוונות החסידות עשרות שנים אחורה.


    "פשקוויל זה נשק חם". קיר חדרו של קרויס (צילום: יואב גלזנר)

     

    "היה גם פשקוויל שאני כתבתי, ועשיתי בו טעות דקדוקית, כי אני גדלתי על יידיש, וזה נכתב בעברית", מודה קרויס. "כתבתי 'סוסים שועטות' במקום שועטים. הפשקוויל תיאר את אלימות השוטרים במהלך ההפגנה נגד פתיחת הסינמטק בשבת, והוצג בתערוכה בסינמטק. אחד המארגנים מאוד התפלא על השפה, ואני התביישתי, אך לא אמרתי לו מי עומד מאחורי הפשקוויל.

     

    "בהמשך, כשהצגתי בפניו פשקוויל שעסק בהפגנה על שמירת השבת, שהתקיימה במהלך השבת שבה קראו את עשרת הדיברות - הוא ציין בפני שלא ידע כי שמירת שבת זה חלק מעשרת הדיברות. אז אמרתי לעצמי שלא אני הוא זה שצריך להתבייש".

     

    אם תהיתם מדוע הפשקווילים כתובים לרוב בשפה רמוזה, נסתרת או מליצית משהו, מסביר קרויס: "מי שזה יוצא נגדו יודע, וזה העיקר. לפעמים מספיק ששמים למישהו פתק בתיבת הדואר: אם לא תעשה כך וכך, נפרסם את זה בפשקוויל. ואז הוא מיד עושה מה שאמרו לו מהפחד שיכתבו עליו".

     

    איזה פשקווילים אתה שומר לעצמך ולא מראה?

     

    "יש לי תיקייה שאני קורא לה 'אנשים ושיטות', והיא מכילה פשקווילים שנכתבו על אנשים פרטיים. פעם הראיתי לקבוצת אנשים פשקוויל שנכתב בעקבות גירושים שאירעו לפני 40 שנה, ואחד מהם התעצבן. אז קלטתי שזה יכול להכאיב למישהו. לפני עשר שנים חשבנו, אני ואדם נוסף, להוציא את הפשקווילים בספר. פנינו לטדי קולק, שנגדו נכתבו כמויות אדירות של פשקווילים, ושאלנו אותו אם יש לו התנגדות. הוא אמר שלא אכפת לו".

     

    מעבר לכתוב

    הפרויקט המשותף שעורך קרויס עם הספרייה הלאומית, נועד להכיר לציבור הכללי את חברה שחיה לצדו, אבל מקפידה על שמירת מרחק.

     

    "קשה למצוא משהו שמייצג את החברה החרדית טוב מהפשקווילים", אומר חזי עמיאור, אוצר אוספי ישראל
    בספרייה הלאומית. "אף פעם לא מדובר בסתם מודעה, כי אם בטקסט רב משמעי עם לשון מאוד מיוחדת, ועולם אסוציאציות שאופייני לחברה החרדית - ביטויים מהמדרש או מספרות ההלכה, שרק מי שמכיר את המקור יבין את הביקורת.

     

    "הפשקוויל מצביע על הלכי הרוח בחברה החרדית, החששות והתהליכים החברתיים שהיא עוברת. במידה מסוימת זה יותר מעיתון, כי בפשקוויל יש מעבר לכתוב. במקום לצאת במתקפה חזיתית, הם רומזים. בפרויקט הזה אנחנו רוצים לאפשר לחברה הישראלית להכיר את עצמה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    20 אלף פשקווילים. יואליש קרויס
    צילום: יואב גלזנר
    אל תאמינו למה שכתוב. הודעה על ביטול פיקטיבי של הופעה
    צילום: יואב גלזנר
    מומלצים