שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אנקת גבהים: מסע בין פסגות העולם של לדאק
    לא אחת אנחנו מסיימים טיול מופלא ומבטיחים לחזור שוב. לרוב זה לא קורה, אבל פועה בר חזרה ללדאק שבצפון הודו אבל הפעם עבור הטבע, הצומח ובעה"ח. הודו הגבוהה מזווית אחרת. חלק א'

    לא אחת אנחנו מסיימים טיול מופלא ומבטיחים לעצמנו שנחזור שוב לאותו המקום. למעשה זה כמעט לא קורה, כי אם כבר יש לנו את ההזדמנות לטייל אז מדוע לא למקום חדש, שלא היינו בו? ובכל זאת, חזרתי ללדאק וכאילו לא הייתי כאן מעולם - גבהים, נופים, פריחות, קרירות מרעננת, אוכל מתובל וטעים ואנשים חייכניים וחמים. כל תא ותא בגופי נפתח כדי לספוג ולהפנים את היופי הזה, וזאת ככל הנראה עד לפעם הבאה.

      

    הרבה כתבות נכתבו על לדאק, שהתמקדו בעיקר בחוויות אישיות של מטיילים, בהיסטוריה, בבודהיזם ובאנשים האקזוטיים שחיים באזור. מעט מאוד נכתב על הגאוגרפיה, בעלי החיים והצומח, ובכלל על המערכות האקולוגיות של לדאק. בחיטוטיי הדקדקנים בכתבי עת מדעיים שעוסקים בנושאים האלה, מצאתי מאמרים אחדים, שניתן למנות אותם על כף יד אחת, שהתפרסמו בכתבי עת טובים, אף על פי שהמאמרים אינם אטרקטיביים במיוחד.

     

    הסיבה לכך נובעת מהעובדה שמעט מאוד חוקרים חקרו לעומק את האקולוגיה של האזור, וכל פיסת מידע שנמצאה במחקרם ויכולה לתרום לידע - התקבלה בברכה. לכן אתמקד בכתבה זו, עד כמה שניתן, בגאוגרפיה, בחקלאות, בבעלי החיים ובצומח של לדאק.

     

    תבנית נוף ההרים

    לדאק (במקור la-dwagy - ארץ מעברי ההרים הגבוהים) היא חבל ארץ במזרח מדינת ג'אמו-קשמיר השייכת לרפובליקה ההודית. היא שוכנת בשיפוליו הגבוהים של רכס ההימליה לכיוון דרום-מערב. הרכס הזה (שפירוש שמו בסנסקריט "משכן השלג") כולל את 15 הפסגות הגבוהות בעולם (מעל לרום של 7,952 מ'), שהגבוהה מכולן היא האוורסט (8850 מ') המצוי עדיין בתהליך של התרוממות. ראשיתו של הרכס לפני כ-50 מיליוני שנה, כאשר הלוח ההודי, שנע מהאזור של אנטארקטיקה של היום, התנגש עם הלוח הארו-אסייני. מכוח ההתנגשות בין הלוחות התרומם רכס ההימליה.


    רכסי ההרים וקרחוני עד, עמקים ונהרות  (צילומים: ד"ר פועה בר)

     

    העובדה המרתקת היא שהלוח ההודי נודד צפונה בקצב של שני ס"מ בשנה (אגב, גם היבשת האוסטרלית עושה זאת כמעט באותו קצב), תוך דחיקתו של רכס ההימליה לגובה בשיעור של חצי ס"מ לשנה. ברור שהתנועה הזאת גורמת לאי יציבות של הלוחות, שמתבטאת ברעידות אדמה די תכופות שפוקדות את האזור.

     

    מרבית רכסי ההרים בלדאק מגיעים לגובה ממוצע של 5,000 מ', כאשר הפסגות הגבוהות יותר שמעל 6,000 מ' נמצאות בצפון ובצפון-מערב, ברכסי הפאנגוג (Pang-Gong) ורכס הקאראקורם (Karakoram), שעליו מצוי ה - K2, שהוא הרכס השני בגובהו בעולם (8,611 מ').

     

    במסע הנוכחי עברנו כמה מעברי הרים, כמו הקרדונג-לה ("לה" - מעבר הרים, 5,060 מ'), מצפון לעיר לה ובדרך לעמק הנוברה, נושגור-לה Nusgur La) 4,840 מ') מדרום-מזרח ללה, ליד האגם טשו-מורי (Tsho - אגם, Moriri - הררי), לצ'לונג-לה (Lachulung La - 5,060) וברלאצ'ה-לה Baralacha La) 4,890) שבדרום לדאק. כולם עוצרי נשימה, ובהם קרחונים, שלגיות ועננים, והאדם הקטן עומד מול העצמות של הגובה, היופי ומה לא.

     

    לדאק שוכנת בין קווי הרוחב 32 ו-36 צפון. למעשה היא שוכנת באזור קווי הרוחב שעליהם שוכנת ישראל, ולכן שורר בה (ובאזורים אחרים בעולם היושבים על אותם קווי רוחב) אקלים ים-תיכוני (כמו באגן הים התיכון, מערב קליפורניה, מערב צ'ילה, אזור כף התקווה הטובה בדרום אפריקה ודרום-מערב אוסטרליה). למרות זאת, האזור של לדאק צחיח ולמעשה מוגדר כמדבר קר, כמו מדבר האגן הגדול בנבאדה, ארצות הברית, ארץ האש בארגנטינה, מדבריות מרכז אסיה וביניהם מדבר גובי הידוע.

     

    רכסי ההימליה מונעים את מעברן של הרוחות הקרות מסיביר דרומה לכיוון הודו, ומנגד הם מונעים את מעברם של ענני המונסון צפונה אל מעבר לרכסים, ולכן האזור של לדאק נמצא בתנאים של צל גשם (כמו במדבר יהודה), כאשר השיפולים הנמוכים של ההימליה בדרום מקבלים כמויות גדולות של גשם. מי שביקר בדרמסלה שבמדינת אימאצ'ל פרדש, יוכל להעיד על כך.

     

    משקעים ברמות

    כמות הגשם השנתית הממוצעת בלדאק מגיעה רק לכ-80 מ"מ בשנה. הטמפרטורות בקיץ (יולי-אוגוסט) יכולות להגיע גם ל-30 מעלות צלסיוס (אף על שבחודשים האלה יורד לפעמים שלג בפסגות), בעוד בחורף יורדות הטמפרטורות אל מתחת ל-40 מעלות צלסיוס. הקרינה חזקה מאוד (בגלל הדלילות של האוויר), ושיעור ההתאיידות גבוה (בגלל הקרינה ומשטר הרוחות). השינויים בתנאי מזג האוויר בין העונות ובין הימים גדולים מאוד, ולכן אדם בלדאק שיושב בקיץ תחת כיפת השמים, כשהשמש קופחת ורגליו בצל, יכול לסבול בעת ובעונה אחת ממכת חום ומכוויות קור.


    צומת הנהרות זאנגסקאר והינדוס במערבה של לדאק

     

    המשקעים יורדים בראשי ההרים בעיקר כשלג. על כמה מפסגות ההרים רובצים קרחוני ענק (כמו הקרחון Siachen שברכס קאראקורם, שאורכו כ-70 ק"מ והוא חוצץ בין הודו לסין. הוא נחשב לקרחון השני בגודלו בעולם באזורים שאינם קוטביים). עם תחילת הקיץ, כשהשלגים והקרחונים מפשירים, זורמים המים לנהרות. בתצלום אוויר או לוויין של חבל לדאק קל להבחין ב"עמוד השדרה" של נהר ההינדוס, שחוצה את לדאק מהקצה הדרום-מזרחי שלה לכיוון הקצה הצפון-מערבי, וממנו יוצאים צפונה ודרומה נחלים ונהרות אחרים. הנהרות הגדולים הנוספים הם נהר הזאנגסקאר, שמתחבר להינדוס, והשאיוק (Shayok) שאליו מתחבר נהר הנוברה.

     

    בחלק מהמקרים ניתן להבחין בעמקי V שחרצו הנהרות, עובדה המעידה על צעירותם היחסית, שהרי נהרות גדולים (או כאלה שנוצרו כתוצאה מגלישה של קרחונים) יוצרים במשך הזמן עמקי U. בכל מקרה כמויות המים שזורמים בנהרות הן עצומות, במיוחד בתחילת הקיץ עם הפשרת השלגים, ואתם זורם בכמויות גדולות חול, שהוא תוצר בליה של הגרניט.

     

    במקומות שבהם מצטמצם ערוץ הזרימה, בגלל שאיבת מים לייצור חשמל הידרואלקטרי, נחשף החול ובעזרת הרוח נוצרות בתוך הערוץ דיונות חול בצורת סהרונים. בנוברה, לדוגמה, ניתן לעקוב מקרוב אחרי דיונות נודדות בעלות צורה ברחנית אופיינית, ללא צומח בגלל עצמת הרוחות הגבוהה, שמונעת מהצמחים להתבסס. הוסיפו לדיונות הללו שיירות גמלים בעלי דבשת כפולה, והרי לכם אקזוטיקה במיטבה (אגב, לא ויתרנו על החוויה של רכיבה על גמלים דו-דבשתיים בנוברה).

     

    השיטפונות הבלתי צפויים שפקדו את העיר לה והסביבה (אמצע אוגוסט 2010), כשלושה שבועות לאחר שהיינו בה, נבעו בין השאר מכמויות המים הרבות שהגיעו להינדוס מהפשרת הקרחונים, שככל הנראה זרימתם מואצת כתוצאה מהתחממות כדור הארץ. יש להזכיר כאן בהערכה, ואפילו בגאווה רבה, את ה"נוער" הישראלי שהיה באזור בתקופה הזאת ונרתם לעזור ללדאקים, בהקמת מרפאות שדה (חבר'ה שהיו חובשים וחובשות בצבא), בשיקום הטרסות וגדות הנהרות, ואפילו תרמו את מעט הבגדים שהיו להם לטובת בני המקום. אני מציינת את זה לאור הוויכוחים שהתעוררו בין חבריי לקבוצה בנוגע לטיב ה"נוער" שמגיע להודו...

     

    הטופוגרפיה התלולה והחדה של האזור והצחיחות הגדולה אילצו את בני האדם להתיישב לאורך הנהרות ולהתפרנס מחקלאות. ואכן, עוד לפני הנחיתה הבחנו בריבועים הירוקים והצהובים (פרחי החרדל) שלאורך העמקים ולמרגלות המדרונות הצחיחים. ניגודיות גדולה ומסקרנת.

     

    בזעת אפך 

    שטחה של לדאק מגיע לכ- 96 אלף קמ"ר, אך בגלל הטופוגרפיה ההררית השטחים החקלאיים מצטמצמים לכדי 28 אחוז מהשטח. השטחים החקלאיים מרוכזים כאמור במישורים או על גבי טרסות לאורך הנהרות והנחלים. גבולות החלקות מסומנים על ידי עצי ערבה וצפצפה, שהובאו ממרכז אסיה וניטעו בכל האזור. אלו העצים היחידים שמצויים בגבהים הללו, והם משמשים, במיוחד העץ של הצפצפה, לריהוט, בנייה והסקה.

     

    בחקלאות המסורתית נוטלים חלק כל בני המשפחה, למעט בשטחים גדולים יותר (לא תאמינו, אך גם צריכים עובדים זרים, והנפאלים עושים כאן את המלאכה שהתאילנדים עושים אצלנו...). למרות מיקומם של שטחי החקלאות לאורך הנהרות, ההשקיה נעשית בעזרת מערכת תעלות ארוכות שנחצבות בסלעי הגרניט, לרגלי קרחון או מעטה שלגים, ועוברות דרך מדרונות תלולים (כיום פותחו פרויקטים הנדסיים ביזמת המדינה שדואגים למאגר של "קרחונים ושלגים" במעלה, ושניתן לשלוט על הפשרתם כדי לווסת את כמויות המים לשתייה והשקיה לאורך כל השנה).


    בני המשפחה בני כל הגילאים קוצרים חיטה בתלישה ידנית 

     

    המים זורמים בכוח הכבידה לכיוון השדות. במקומות אחרים בעולם השדות מושקים ישירות מהנהר, אם על ידי נשיאת מים בכדים מהנהר לשדה, כמו במאלי, לדוגמה, ואם בעזרת משאבות. את הטכניקה הזאת לא ראיתי בלדאק.

     

    בדרכנו ל-Dha, ששוכנת על גדות ההינדוס בצפון-מערב לדאק, נעצרנו ליד הכפר אלצ'י כדי להתבונן מקרוב בקציר השעורה. בחודשים יולי-אוגוסט (תלוי בגובה) שדות החיטה והשעורה מקבלים צבעי זהב - אות לקציר. בני המשפחה בכל הגילים נטלו חלק בקציר, ואנחנו נרתמנו לעזרתם. עזרתנו התקבלה בשמחה, וזו הייתה הזדמנות עבורנו ללמוד מקרוב את הנושא החקלאי.

     

    מרבית האיכרים אינם קונים או מחליפים זרעים. הם פשוט שומרים על חלק מהזרעים לשנה הבאה, ומסתמכים גם על הזרעים שנופלים בחלקות עם הקציר. עובדה זו גרמה לשימור זנים עתיקים ביותר במקומות שונים זה מזה. בשדה שבו היינו, כמו בכל החלקות המשפחתיות, לא משתמשים בכלים לקציר, פשוט תולשים אלומות חיטה או שעורה על שורשיהן ועורמים אותן במרחקים קבועים בתוך החלקה. בתום הקציר החלקה נשארת נקייה, ומיד מפזרים בה את הזרעים עבור העונה הבאה.

     

    הגידולים העיקריים הם שעורה, חיטה, דוחן, כוסמת, אפונה, אספסת וירקות (בעיקר עגבניות, תפוחי אדמה, שום, בצל, כרוב, כרובית, ברוקולי, גזר וצנון). עמידותה של השעורה לקור וליובש (תלוי בזן) אפשרה ללדאקים לגדל אותה ברום שמעל 4,000 מ'. בכפר Korzok הנמצא ברום 4,600 מ' ולרגלי האגם Tsho-moriri (אזור האגמים הגבוהים בדרום-מזרח לדאק) מגדלים שעורה. השטחים החקלאיים באזור הזה נחשבים לשטחים המעובדים הגבוהים בעולם. אגב, מאכל נפוץ בלדאק (ובמושגים המודרניים, בריא ועתיר סיבים) הוא גרעיני שעורה קלויים וטחונים (Tsampa) שמוסיפים אותם לתה gur-gur , המכיל עשבים ריחניים וחמאה מלוחה.


    מוכרים תוצרת חקלאית בשוק הירקות היומי לאורך הרחוב הראשי בלה

     

    גידול ירקות החל רק בעשרות השנים האחרונות (משנת 1980), בעידוד הממשלה ומשרד החקלאות ההודי, מתוך הצורך לספק מזון בריא ומגוון לצבא ולפקידי הממשל שנמצאים באזור במספרים לא מבוטלים, בגלל רגישותו הצבאית-פוליטית (קו התפר שבין פקיסטן וסין). מספר מיני הגידולים החקלאיים מגיע לכ-50 מינים שונים.

     

    חופשה בכפר

    אחת הדוגמאות המרשימות לחלקות שמגדלים בהן ירקות מצאנו בכפר Dha (2,600 מ'). הכפר מעניין מאוד מהרבה בחינות, ומחייב ביקור. חלקות הירקות מטופחות להפליא ומלוות בפרחי ציפורני חתול, קוסמוס ואחרים. גדעון, חבר בקבוצה שאתה טיילתי, העיר ש"הירקות לקיבה והפרחים כדי שיהיה טעם לחיים", ואכן צבעי הפרחים מהווים ניגוד נפלא לשלטון הצבע הירוק.

     

    בשולי החלקות נטועים עצי המשמש (Chuli בשפת המקום), שמניבים פרי בחודשים יולי-אוגוסט. המשמש שייך למשפחת הוורדניים (שאליה משתייכים הוורד, התפוח, השזיף, האפרסק, הדובדבן, האגס, השסק וגם הסירה הקוצנית - לא ייאמן!), ומקורו בסין. משם הוא הופץ לאורך כל התקופות למקומות שונים בעולם, ופותחו זנים שונים. העץ מניב כמויות גדולות של פרי בתקופה יחסית קצרה, ולכן אחת הדרכים לנצל את הפירות היא לייבשם, כשם שניתן להיווכח בטורקיה, בקירגיזסטן וגם בלדאק.


    נשות הפרחים ב-Dha. עיניהן העגולות מרמזות על מוצאן האריאני

     

    בחודשים יולי-אוגוסט ניתן לראות על כל סלע בכפר משמשים לייבוש. גם ה"גוגואים" (גרעיני המשמש) מנוצלים. לפרטים מסוימים יש זרעים מתוקים, והללו מיובשים ונאכלים כשקדים. כך אכן חשבתי, כשכיבדו אותנו לראשונה בזרעים כאלה, שהיו כביכול של שקד, ולמען האמת תהיתי איך מגיע השקד לאזור הזה, אבל מהר מאוד התוודעתי לעובדה שמדובר בזרעים של המשמש. מזרעי המשמש מפיקים גם שמן, ומשתמשים בו להדלקת מנורות שמן במקדשים.

     

    בנות הכפר Dha לובשות בגדים צבעוניים ומתקשטות בתכשיטים מיוחדים, אבל מעל לכול צמותיהן וראשן מקושטים בפרחים טריים, שנקטפו בבוקרו של אותו יום. בני המקום אינם דומים לטיבטים. עיניהם אינן מלוכסנות אלא עגולות, אפם ארוך יחסית ומצחם שטוח. הם שייכים, ככל הנראה, לשבט אנופה שמוצאו אריאני (הינדו-ארי), שהגיע לכאן לפני כ-1,000 שנה ממרכז אסיה. דתם אמנם בודהיסטית, אך היא משלבת בתוכה אלים אחרים שאינם ידועים לטיבטים. המסורת שלהם, כולל התלבושות, שונה גם היא מזו של הטיבטים. הילדים הצעירים מכירים את השירים והריקודים המסורתיים, אף על פי שהם הולכים לבתי ספר וחשופים, היום יותר מתמיד, לאמצעי המדיה השונים.


    פנימייה לילדי שבט צ'אנג פה, בזמן שהוריהם רועים את העדרים

     

    אחרי העדר

    רעיית עזים היא אחד מהענפים החקלאיים הנפוצים באזור. בתקופת הקיץ הרועים עולים עם עדריהם לרכסי ההרים שמעל 4,000 מ' כדי ליהנות מהעשב הרענן. חלק מהרועים הם נוודים שחיים חיי קבע בגבהים הללו.

     

    באזור האגמים הגדולים (4,000 - 4,500 מ') הזדמן לנו לבקר אצל שבט Pa Chang, שנודד כל השנה באזור הצ'אנג ת'אנג (Chang Thang) - הרמה הטיבטית הצפון-מערבית, שבחלקה נמצאת בלדאק. בני השבט רועים כל השנה ונודדים ממקום מרעה אחד למשנהו במחזוריות קבועה. הם חיים באוהלים שעשויים צמר יאק. במחנות הקיץ שלהם, שבהם הם שוהים זמן רב יותר, הם בונים גדרות אבן עבור העדרים.

     

    חומרי ההסקה והבערה לבישול מקורם בשיחים האלפיניים השרועים, הגדלים על גבי מורדות המדרונות המתונים, ובגללים של היאק והסוסים. לצד אמצעי ההסקה ה"פרימיטיביים" הללו נעזרים בני השבט בלוחות פוטו-וולטאיים לצורך תאורה וחימום מים. אין ספק שהיעילות של הלוחות נמוכה מאוד לאורך כל השנה, מאחר שלצורך תפעולם צריך אור שמש במידה מספקת.

     

     פירות, ירקות, קמח ודומיהם מושגים מהכפריים החיים במקומות הנמוכים תמורת עזים, גבינות, מלח וצמר (כולל צמר פשמינה - צמר שמקורו בעז הרים קטנה שמשירה את הצמר העדין שלה בתום החורף. מהצמר הזה, שמכונה בפי כול "צמר קשמירי", אורגים צעיפים וסוודרים שמגעם רך ועדין. אגב, המילה פשמינה מקורה בפרסית ופירושה צמר).

     

    בני השבט מונים כחצי מיליון איש. גון עורם חום-אדום, וככל הנראה הוא נובע מהקרינה החזקה ומהיעדר חמצן בגובה, עובדה שמחייבת יותר כדוריות דם אדומות. למרות אורח חייהם ה"פרימיטיבי" הם שולחים את ילדיהם לפנימיות כדי ללמוד. שלט שקידם אותנו לפני הכניסה לאחת הפנימיות הללו:Others before self, מלמד רבות על פילוסופיית החיים שלהם.

     

    • הכתבה פורסמה בגיליון פברואר 2011 של הירחון "טבע הדברים "

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לדאק, בין סין לקשמיר
    צילום: פרופ' פועה בר
    את המישמיש מייבשים ושומרים לחורף
    צילום: פרופ' פועה בר
    החקלאות מתרכזת לאורך העמקים
    צילום: פרופ' פועה בר
    מומלצים