מריצים לאחור לקראת האוסקר: "127 שעות"

במאי: דני בויל

שחקנים: ג'יימס פרנקו, אמבר טמבלין וקייט מארה

מפיקים: דני בויל, כריסטיאן קולסון וג'ון סמית'סון

תסריט: דני בויל וסיימון בופוי

מוזיקה: איי.אר. רחמן

צלם: אנריקה צ'דיאק ואנתוני דוד מנטל

עורך: ג'ון האריס

הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים

מועמד לשישה פרסים: הסרט הטוב, השחקן, עריכה, מוזיקה מקורית, שיר, תסריט מעובד. 

תקציר העלילה, כמו שאנחנו מבינים אותה

הסרט "127 שעות" מבוסס על ספרו של ארון ראלסטון "בין הפטיש לסדן", בו הוא מגולל את סיפורו האישי מעורר ההשתאות: באפריל 2003 הוא יצא לבדו לטיול שגרתי במדבר יוטה ומצא עצמו לכוד בתוך הקניון, כשיד ימינו תקועה בין סלע לדופן הנקיק. קצת יותר מחמישה ימים אחרי, הוא עשה את הבלתי נתפס וגדע את ידו שלו באמצעות אולר. פעולה זוועתית וקיצונית במיוחד, שהצילה את חייו.

מריצים לאחור לקראת האוסקר:

• "התחלה" של כריסטופר נולאן
• "פייטר" של דיוויד או. ראסל
• "נאום המלך" של טום הופר
• "צעצוע של סיפור 3" של לי אונקריך
  

הסיפור של ראלסטון באמת מדהים, אולם יש בעיה: איך בונים סרט שלם סביב אירוע מכונן אחד (גדיעת היד) וזמן ארוך כל כך של בדידות, ועוד בסביבה צחיחה כל כך? אין שם כלב,

ואפילו העורבים והנשרים למיניהם לא ששים לפקוד את האיזור - גם כשיש גופה בדרך. בויל ניסה לגייס את מיטב היצירתיות הסגנונית שלו כדי לקחת את המקרה ולטוות סביבו חוויה קולנועית מלאה. זה עובד חלקית.

ראלסטון (פרנקו) הוא הרפתקן אמריקני חתיך, נחמד, בטוח בעצמו ודי מופרע, שלא ממש מבחין היכן הוא נגמר והיכן הטבע מתחיל. הוא רוכב על אופניים, רץ ומטפס. ההיבריס מפעפע החוצה מכל נקבובית זיעה בגופו. הזהירות ממנו והלאה. אבל אז כשהוא נופל ונתקע שם, הוא מגלה פתאום שהסלע עקשן עוד יותר ממנו. הוא הוכרע ועכשיו צריך לקבל על עצמו את הדין. הבעיה שלוקח לו 127 שעות עד להכרה הזאת. מה עושים עד אז? 

פרנקו כראלסטון. מי נרקיסיסט?

הפתרון של בויל הוא למלא את הרגעים המתוחים בתכנים אדיפליים למיניהם. הנער המוצלח שלקה בחטא הגאווה, מוצא את עצמו לבד בחושך, כמו פולניה ממורמרת, ונזכר בכל קרוביו ומכריו, שחשיבותם קצת הטשטשה בשגרת היומיום. תשאירו אותו למות פה בשקט? במקרה של ראלסטון זוהי אפשרות מציאותית להחריד, לא מניפולציה חמוצה.

כמו אדיפוס של סופוקלס, גם ראלסטון של בויל לקה בנרקיסיזם מסמא, והיוהרה המעוורת שלו הביאה לבגידה מבלי לשים לב באוהביו וקרוביו. רק הגלות שנכפתה עליו מאפשרת לו לבחון את חייו מחדש. משל המערה, אם תרצו. אדיפוס ניסה לכפר על חטאיו בניקור עיניו, ראלסטון עושה זאת באמצעות גדיעת ידו. הוא ניתק ממנה בהליך מאולתר - ניתוח לכריתת היד, ולהשתלת אישיות חדשה.

אבל המיתוס של אדיפוס, נראה שהוא נוכח בהכל - מהפסיכואנליזה של פרויד ועד הטלנובלות הדרום אמריקניות. בויל נדרש לדרכי מבע אלטרנטיביות כדי להעביר את השינוי שעובר ראלסטון - כזה שיוצא מבפנים, כי בחוץ אין שום דבר.

פרנקו כראלסטון. משל המערה

כמו במותחן הנפלא של רודריגו קורטס "Buried" (העוסק באדם לכוד בארון קבורה, כשלרשותו רק מצת וטלפון סלולרי) גם ב"127 שעות" הטכנולוגיה היא המתווכת בין הגיבור לסביבתו.

רק שבמקרה שלו מדובר במצלמת וידאו - והשיחות שלו הם עם עצמו במקרה הרע, במקרה הטוב עם מוצאי גופתו. בויל מוסיף פלאשבקים, מונולוגים, וחזיונות שווא. הרגעים הגורליים עמוסים בהם, עד שקשה לדעת בוודאות האם ראלסטון משתנה, או שהוא פשוט איבד את זה.

וזאת אולי הבעיה של הסרט. עד שמגיעים כבר לאותו רגע מכונן - הסצינה הקשה והגרפית למדי של כריתת היד, לא ברור אם המעשה הכל כך לא אנושי הזה, נעשה מתוך טירוף, א-לה וינסנט ואן גוך. או שזהו צעד של יאוש, אך אמיץ ומושכל - קורבן מודע, שמקריב ראלסטון כדי להשתחרר מהסלע ולזכות בחיים. חיים חדשים.

מה למדנו?

"אל תתפתו למבצעים קניית סטים של מכשירים מתוצרת סין", מייעץ ראלסטון, אחרי שמסתבר שהאולר והפנס שרכש לא ממש יעילים. ומה עוד? אולי שצריך בכל זאת להקשיב לאמא. במיוחד כשהיא אומרת "לקחת סוודר".

למה יזכה

מדובר בפיסת מיתולוגיה אמריקנית, ואת ראלסטון אפשר לראות כדיווי קרוקט או באפלו ביל מעודכנים. כשמצרפים לגדולתו ההירואית את תוספי התכנים הפסיכואנליטיים, מקבלים סרט ביוגרפי מורכב, בעל ערך שיכול להחניף לחברי האקדמיה. קצת כמו "נער החידות ממומביי", שהביא לבויל את האוסקר לפני שנתיים.

בנוסף, הצילום המרהיב והמאתגר וכן הנופים המדבריים המדהימים, מרוממים את הנפש,

גם ברגעי המצוקה. המרחבים המדבריים העצומים מכניסים לפרופורציות את הנפח הצנוע שאדם קטן אחד תופס בהם. זאת חלקת אמריקנה הישנה. הבתולית. קשה שלא להתגעגע אליה. חברי האקדמיה ודאי מרגישים כך כלפיה - היא אכזרית ונדיבה, ממש כמוהם.

למה ייכשל

סרט כמעט נטול דיאלוגים כמו "127 שעות" הוא סרט נטול סיכויים בכל הנוגע לאוסקר. פרנקו, וירטואוז ככל שיהיה, לא יכול להחזיק את הסרט לבדו, כשהוא מדבר למצלמת הווידאו, לנמלים או לעורבים.

ההימור

ראלסטון חיכה 127 שעות ויצא בלי יד, בויל ימתין רק שעה-שעתיים במהלך הטקס עד שייצא בידיים ריקות.