שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "אנחנו נאבקים בשביל ליצור"

    "אם אתה שוחה עם הזרם במציאות פוליטית מסוימת, אתה יכול לייצר רק אמנות בינונית", אומר דורון תבורי, שיצירתו "מפגש באינסוף" בתיאטרון אנסמבל הרצליה מציגה קונספט בימתי יוצא דופן ומעורר השתאות בעוצמתו

    "מי שפעל כחלון ראווה תרבותי בשירות ממשלה של שודדים, אינו רשאי לאחר מכן לשחק את התמים", כתב קלאוס מאן בשנת 1946 במאמר שעוסק באמנות ופוליטיקה ונכתב כשלוש שנים לפני שהתאבד ממנת יתר של כדורי שינה. "אם אמן מוכשר, אפילו גאוני, עושה יד אחת עם גנגסטרים פוליטיים האם פשוט צריך להניח לו? האם נציגי ואנשי תרבות מובילים, רשאים לחבור ללא עונש אל אויבהּ המושבע של התרבות? האם שמורה לגאונים חירות פוליטית של שוטים?", תהה הסופר הגרמני.

     

    יצירתו התיאטרונית של דורון תבורי, "מפגש באינסוף" בתיאטרון אנסמבל הרצליה, עוסקת באותן השאלות ממש. המניפסט התיאטרלי יוצא הדופן הזה מציג מפגש דמיוני שהוא דו קרב אינטלקטואלי מרתק בין שתי תפיסות עולם מנוגדות על תפקיד האמנות והאמן בחברה.


    תבורי עם ברגמן. בלי נימת התנצלות (צילום: אסי מידן)

     

    מתוך צלילה עמוקה אל ים של רשימות, מכתבים, ספרים, נאומים, ביוגרפיות, ביקורות וראיונות, הפך תבורי טקסטים כתובים, לשתי דמויות שמייצגות באופן מושלם גישות שונות בתכלית. מחד - הסופר קלאוס מאן, אנטי פשיסט חריף ונחרץ והומוסקסואל ראוותני. מנגד - השחקן והבמאי גוסטף גרונדגנס, בן חסותו של הרמן גרינג ומי שנחשב לשליט הבלתי מעורער של עולם התיאטרון בגרמניה הנאצית.

     

    מערכת היחסים הטעונה בין השניים, שהיו לתקופה קצרה גיסים, הובילה לכתיבת "מפיסטו", רומן מפתח שנחשב לפסגת יצירתו של מאן. בספר, יצירת מופת שהיא גם סגירת חשבונות אישית, ארסית ונוקבת, מציג מאן את דמות השחקן האופורטוניסט והנהנתן, זה שניחן בכישרון אך נטול כל מוסר.

     

    מרבית הדמויות ההיסטוריות מופיעות בספר בשמות בדויים אך ניתנות בנקל לזיהוי. האירועים המתוארים כמעט דוקומנטריים למעט מערכת יחסים פיקטיבית בין בן דמותו של השחקן, המכונה הנדריק הפגן, לבין רקדנית קברט שחורה עמה ניהל יחסי סאדו-מאזו וממנה נפטר כשראה בה איום על מעמדו בגרמניה הנאצית. מערכת היחסים הפיקטיבית הזו, שזוכה לבולטות גם בהצגה, מיוחסת לביקורת של מאן על האופן בו הדחיק גרונדגנס את נטיותיו ההומוסקסואליות.

     

    "אין להנדריק הפגן אופי, רק שאפתנות, יהירות, תאוות פרסום ודחף לצבור כוח והשפעה", כתב מאן על בן דמותו של גרונדגנס, "הוא לא אדם, רק ליצן. מוקיון שנעשה לסנגור ולסמל של משטר ליצני. חשבתי שנכון, אפילו הכרחי, לחשוף ולנתח את הטיפוס האנושי המחפיר של האינטלקטואל הבוגדני שיורד לזנות ומוכר את כישרונותיו בתמורה לתהילה זולה ולעושר ארעי. גוסטף היה רק אחד מרבים. הוא שימש ציר שסביבו יכולתי להניע את הַעדר הפתטי ומעורר הבחילה של קרייריסטים ונוכלים עלובים".

     

    לכודים בגורל משותף

    הקונספט הבימתי יוצא הדופן של תבורי מייצר שתי מונודרמות שמתרחשות זו מול זו וכמו אנוסות לקיים דיאלוג מתבקש. נמרוד ברגמן, כגרונדגנס, יושב מרבית ההצגה על כסא ויורה ממנו מונולוג אפולוגטי מצטדק. יפתח אופיר, בתפקיד מאן, משתקף מן המסך, לכאורה נפקד אבל נוכח מאוד. מבחינה תיאטרלית, אין ספק, מדובר במפגש מפעים של איכויות דרמטיות עילאיות המכוּוננוֹת בדיוק מירבי. גם עבודת הוידאו ששזורה כשומר מסך מאחורי דמותו של מאן, היא מלאכת מחשבת שכל כולה רצף אסוציאטיבי שנע ממכונת התעמולה הנאצית ועד לדימויים אסתטיים מתחלפים שלוחצים על בלוטות הרגש. התוצאה היא פסיפס רב מימדי ומעורר השתאות בעוצמתו.


    ברגמן בהצגה. מפגש של איכויות דרמטיות (צילום: ז'רר אלון)

     

    "היו לנו ביד אשדות של טקסטים מופלאים שלקצץ בהם היה כאב לב גדול. עבודת הגילוף היתה קשה מנשוא כי לא רציתי לוותר על אף שכבה בסיפור", אומר תבורי בשיחה טלפונית מפרייבורג, שם הוא עושה בימים אלה במסגרת חזרות להצגה "הסוחר מוונציה" בתיאטרון העירוני. בסופו של דבר החליט למקד מבט על נושא הבגידה. "כל ההצגה חותרת למקום הזה של בוגדנות פוליטית ואישית. כל הדרכים מובילות לזה גם בין השורות של מפיסטו", הוא אומר.

     

    תבורי מודע לחלוטין לנפיצותם של חומרים שעוסקים ביחסי הכוחות בין אמנות לפוליטיקה בישראל 2011. למעשה, בדיוק בעיצומו של ליקוט החומרים להצגה, היה תבורי שותף גם ליוזמת מכתב האמנים שהבעיר את הארץ, זכה לחשיפה בינלאומית וגרר, בין היתר, יוזמות חקיקה שונות ומשונות שביקשו להתנות תמיכה במוסדות תרבות בנאמנות.

     

    "בראיון קודם ל-ynet התלוננתי על כך שיוצרים לא מצליחים להגיב על המציאות בזמן אמת כי היא כל הזמן משתנה לנו פה מול העיניים. הפעם, היתה לי הזדמנות לעשות בליץ ולהגיב מיידית למה שקורה סביבנו", הוא אומר, "הדמות של קלאוס מאן, במובן זה, מכילה את כל הרבדים שאמן מתמודד איתם מול מציאות פוליטית קשה. מאן היה אדם שחייו האישיים והרגשיים מעורבים באופן בלתי נפרד בתגובות הפוליטיות שלו. הוא תעב כל מה שהריח מפאשיזם לא מתוך אידיאולוגיה חברתית מובנית ומושכלת אלא כתגובה אינסטינקטיבית מהבטן. מטבע הדברים, מערכת היחסים בין השניים האלה לא ניתנת לסיכום כמו מניפסט פוליטי בשתיים וחצי סיסמאות. זה שיח שגם לא מעניין אותי ליצור. ההצגה הזו נוגעת בחיים של שני אנשים שסינדלו אחד את השני לנצח ולכודים בגורל משותף. מה שמרתק בעיני, זו הנגיעה בפוליטיקה ברמות הכי אישיות שלה".

     

    זה מפגש דמיוני לחלוטין?

     

    "אני הפגשתי שניים שנפגשו גם בלעדיי. בואי נאמר שלא כופפתי את הסיפור שלהם כדי לומר דרכו משהו משלי. הם אמרו את זה יפה בלעדיי. אני יצרתי את החיבורים ומצאתי דרך לתת לשניהם ביטוי מקסימלי כדי שנוכל להבין את מסלולי החיים שכל אחד מהם עבר. אני מאמין שנהגתי בשניהם בהוגנות. גם בכל הנוגע לטיבה של מערכת היחסים ביניהם לא אמרתי דבר שאינני יכול לעמוד מאחוריו. מה שלא ידוע, נותר לא ידוע".

     

    אמנות בלי פשרות

    תבורי נותן דגש בהצגה גם לביקורת של מאן על עולם התיאטרון. הוא נוגע בשאלות על אחריות חברתית ושימוש באמנות כתמרור ומדריך מחשבתי. מול זה הוא מציב אמנות שבזה ומתחנפת לקהל בו זמנית. "אם אתה שוחה עם הזרם במציאות פוליטית מסוימת, אתה יכול לייצר רק אמנות בינונית", אומר תבורי, "קלאוס מאן אמר את זה בצורה הכי חריפה, בוטה וחד משמעית שנתקלתי בה אי פעם ואני מאמין בזה בכל מאודי. מאן קשר בין האדם לאמן שהוא ואין דבר שאני מסכים איתו יותר".


    "מפגש באינסוף". דימויים אסתטיים מתחלפים (צילום: ז'רר אלון)
     

    גרונדגנס מנגד הוא שחקן שמעיד על עצמו שפוליטיקה ממנו והלאה, כמו שאמנות לשם אמנות היתה רחוקה ממנו כיוון שלא רצה שידבקו בו סטיגמות. אמנות חייבת ללכת יד ביד עם אומץ?

     

    "אני לא חושב שיכולה להיות חצי דרך. יש מצבים דו משמעיים ויש מצבים שבהם הבחירה ברורה. עם כל מה שגרונדגנס אומר להגנתו אני לא יכול שלא לתהות מדוע הוא חי בוילה של בנקאי יהודי שנושל ממנה והוגשה לו על מגש כמתנה מגרינג. אני לא עושה לו משפט אלא נותן לו לספר את הסיפור שלו. אני מניח שהקהל שיבוא לראות את ההצגה ייכנס לאולם עם ששת המיליונים בתודעה".

     

    אתה אומר שאתה לא שופט אותו אבל הוא מוצג כמגוחך, חלק, צבוע. כשרונו האמנותי מתבטל מול אפסיותו כאדם.

     

    "זו פרשנות שלך. לא צנזרתי אותו, וגם בהדרכה של נמרוד הייתי מאוד ער לזה שלא תהיה פה נימת התנצלות אלא סיפור חייו. חיפשנו כל דבר שייתן תמונה מלאה לעמדתו שגורסת שהוא נשאר בגרמניה כי איימו על משפחתו וכיוון שראה בעצמו כשומר הגחלת של התרבות הגרמנית והאמין שכשהמשטר האיום הזה, שעלול להחריב אותה, ייגמר הוא יצית מחדש את האש. הוא ידע שיתייחסו אליו בחשדנות אבל חשב שיוכל לומר שהוא זה שמנע מהנאצים את השמדתה המוחלטת של התרבות הגרמנית. זה לא טיעון שאפשר לבטל אותו. הקפדתי שהוא לא יהפוך לשק החבטות של קלאוס מאן".

     

    מאן מדבר בזלזול על יומרות ליצור תוך כדי מאבק. זו עמדה שיוצרים בישראל יכולים להזדהות איתה בקלות, לא?

     

    "אני לא חושב שאנחנו יוצרים תוך מאבק. אנחנו נאבקים בשביל ליצור וזה משהו אחר לגמרי. אנחנו מנסים לחלץ מתוך המציאות הנתונה טריטוריה שבה נוכל לתת ביטוי לאמנות שלנו מבלי לעשות מיליון פשרות. קלאוס יצר תוך מאבק. הוא נלחם בשיניים ובציפורניים ובכל מה שעמד לרשותו מול המציאות. הוא בפירוש דוגמה למי שעמד במשימה שהציב לעצמו וזה להילחם ברעל שהחדירו הנאצים לשפה הגרמנית ולשמר את החיים האירופיים האינטלקטואליים והיצירה. אני משער שאם תשאלי את גרונדגנס הוא יגיד לך שזה בדיוק גם מה שהוא עשה".

     

    ברור לך שיהיו רבים שיקפצו מהמחשבה שההצגה מקפלת בתוכה אנלוגיה בין אירופה של אז לישראל של היום.

     

    "ההצגה לא נוגעת בכלל בתקופת המלחמה וההשמדה. צריך פרספקטיבה כדי לבחון את השאלה של ההקשר בין אמנות לפוליטיקה במציאות הישראלית. זה מצחיק, גם עם מכתב השחקנים המשפט הראשון שזרקו לנו לפנים היה: מה לאמנות ולפוליטיקה? אז באתי לספר פה סיפור. לא מתוך כוונה לעשות אנלוגיה אלא כדי להציג ראייה חשובה".

     

    מבחינת קונספט בימתי יש לנו כאן עולם מול עולם, דמות מול דמות, וידאו מול בשר ודם.

     

    "הבחירה קשורה גם לתנאים ולנסיבות, אבל גם לכך שרציתי ליצור הצגה שהיא לא בדיוק הצגה. זו המצאה שכזו שהיא בין הרצאה לסרט וזה משליך כמובן גם על סוג המשחק שביקשתי מכל אחד מהשחקנים להביא לבמה. גרונדגנס מייצג את האחיזה הממשית במציאות והוא חייב היה להיות ממשי. מאן, על פי תפישתי, מייצג את האמנות האמיצה האמיתית ששואלת וחוקרת ולכן מרשה לעצמה להציג את האבסורד ושבירת הקונבנציות, את הטירוף. אז כן, בישיבה הקפואה והקפוצה של גרונדגנס יש גם במידה רבה אמירה על סוג האמנות שהוא מייצג".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דורון תבורי. "ששת המיליונים בתודעת הקהל"
    צילום: אסי מידן
    לאתר ההטבות
    מומלצים