התאהבתי בפחדן שהעניק לי פירורי רגש
הוא הודיע לי שהוא מתנהל בדרך שונה בחיים, סולד מהתחייבויות בכלל ומחיי הנישואים בפרט. אחרי שש שנים חשבתי שמשהו ישתנה, וזה לא קרה, אז המשפחה שלי אמרה לו שאו שהוא איתי לגמרי, או שהוא צריך ללכת
שש שנים חיכיתי שירצה בי. כל יום התפללתי לרגע בו יגיד שהוא אוהב אותי ולא יכול בלעדיי. חוסר הוודאות תפס אותי, משהו במקום הזה של אי הידיעה אם יבוא גם מחר משך אותי. הוא היה שונה מכל הגברים שהכרתי, לא התאהב בי בקלות, לא התמסר, הייתי צריכה להתאמץ כדי להשיגו וזה הדליק אותי.
תמיד אהבתי ללכת על הקצה, להרגיש במלוא העוצמה גם אם זה כואב. תקראו לי מזוכיסטית, אבל זה גורם לי להרגיש חיה. עוד כשהייתי בגנון נהגתי להתאהב בסתר ולכאוב את אהבתי הבלתי ממומשת. אני לא מסוגלת לזכור שנה אחת בה לא הייתי מאוהבת.
אני מעדיפה לאהוב ולהתאכזב מאשר לא להרגיש בכלל, וכך בהתאם לדפוס התנהגותי לא חששתי, והכנסתי אותו לחיי למרות שמהיום הראשון בו הכרנו הוא הודיע לי שהוא מתנהל בדרך שונה בחיים, סולד מהתחייבויות בכלל ומחיי הנישואים בפרט. קיבלתי את זה, אהבתי אותו על כך שהלך בדרכו, על כך שלא נסחף עם הזרם החברתי (כל אדם שעושה מה שטוב לו בדרך שלו זוכה להערכתי).
אני, שממילא לא העברתי את חיי עם חלום על חתונה לבנה, יכולתי בקלות לוותר עליה. כל מה שרציתי הוא שיאהב אותי, שלא יחשוש, וייפתח אליי. המתח מחייה אותי, לא היה יום בו לא חששתי שיחליט שיותר לא מתאים לו. למען האמת, האמנתי שיבוא יום שהוא "יישבר" וייתן דרור לרגשותיו. לא ידעתי להעריך עד כמה מצבו חמור ועד כמה ליבו סגור.
בכל פעם שהרגשתי שמשהו בו נפתח, הוא נהג להרחיק אותי ממנו, עד ששב להרגיש שלא נשקפת כל סכנה שליבו יתמכר.
אני יודעת עד כמה אהב להיות איתי. הוא כל כך אהב להסתכל עליי, חודשים שלמים בילינו יחד, תמיד נהנים זה משהותה של זו. הכל עשינו ביחד, היינו זוג לכל דבר פרט להגדרתנו כזוג.
ליבי עדיין מלא באהבה אליו, אין מקום לאחר
הייתי מוכנה להסתפק לנצח בפירורים הרגשיים שהעניק לי. רציתי לתת לו הכל וקיבלתי אותו כפי שהוא. מעולם לא לחצתי עליו, אף פעם לא גרמתי לו להרגיש שלא בנוח עם אהבתי כלפיו, קיבלתי מה שנתן ושמחתי על כך, אבל בכל רגע נתון ייחלתי שירצה לתת יותר, שירצה לקבל יותר. בכל זאת, שש שנים היינו בקשר. משהו חייב להשתנות, להתפתח, כמה עוד אפשר לחיות על הקצה?
זה לא קרה. המשפחה שלי כבר לא יכלה לסבול את העובדה שאני "מבזבזת" את זמני על זה שלא רוצה בי, והם דיברו איתו, ביקשו ממנו שיחליט: או שהוא כולו איתי, או שיעזוב. והוא, כמי שאוהב אותי אך נאמן לדרכו, החליט שהוא לא מסוגל יותר לעכב את חיי וחייב לשחרר אותי, כי הוא הרי לא רוצה לשנות את דרכו ולא צופה לנו עתיד משותף.
ניסיתי לדבר, להסביר, לבקש שלא יילך, אבל הוא כבר היה איתן בדעתו, וזה גמר אותי. הרגשתי שעקרו לי את ליבי. לא האמנתי שיום כזה יגיע, אבל לא דאגתי. הכרתי את עצמי בפרידות קודמות, תמיד הייתי חזקה וכשנגמרו קשרים הצלחתי בקלות יחסית להמשיך הלאה בחיי. לא תיארתי לעצמי עד כמה יהיה זה קשה עבורי להתגבר עליו.
שנה חלפה מאז, ועדיין אין יום בו אני לא חושבת עליו. ניסיתי לצאת עם גברים אחרים, אפילו הרחקתי לכת וגרתי עם אחד, אבל איש אינו מצליח להגיע עמוק למקום בו הוא נמצא. אין מקום לאהבה אחרת בליבי, הוא עדיין מלא באהבתי אליו, מסרב להאמין שליבו לא שלי. אני עדיין לא מעכלת שהוא בחר לוותר.
אני יודעת שאין עוד אשה שתאהב ותקבל אותו בדיוק כמו שהוא
אנחנו כל כך מתאימים, לא שופטים זה את זה, קשר שנדיר למצוא בין גבר לאשה. איפה שאני לא מסתכלת אני רואה זוגות לא מרוצים, שמנסים לשנות את השני וממש לא מסופקים. אצלנו זה שונה, ואני יודעת שאין עוד אשה שתאהב ותקבל אותו בדיוק כמו שהוא. אני אוהבת כל מה שקשור בו, את המשפחה שלו, את החברים שלו, את התחביבים, אין בו דבר אחד שהייתי רוצה לשנות.
אז איך זה שהוא לא תופס אותי בעוצמה ומעריך את המזל שנפל בחלקו? למה בחר להרחיק אותי? מה מפחיד אותו כל כך, הליטוף, החיבוק, המילים החמות? איך ייתכן שאדם שמקבל את משאת נפשו של כל אדם נורמלי בוחר לוותר על זה?
ומה יהיה עליי? מתי יגיע היום בו אשלים עם העובדה שלא יהיה שלי?
לפנייה לכתב/ת 
