בטיפול עם אסתר

כל שנה היא חולפת על פנינו בשמלה לבנה מצויצת, אבטיפוס של כלה-מלכה-פיה-נסיכה, פלקט של נשיות. חסרת פנים כמעט. אבל רק רגע, הנה היא נכנסת לקליניקה, מתיישבת על הספה.

דמיינו אותה בגי'נס וטריקו. יושבת מולכם, מימינכם למעלה שם, שעון הקוצב את הזמן המועט שתקדישו לה - חצי שעה, שעה, שעה וחצי. שנים על גבי שנים של יתמות, אובדן, והבלבול הנורא והמפחיד תחת חסותו של בן דודה, מוטי.

רקע משפחתי: אסתר-הדסה, נולדה לשני הורים, אך שמה של אמה לא זכור. האב - אביחיל. שניהם מתו בהיותה ילדה, והיא נשלחה לביתו של בן דודה, אשר

אמן אותה. אסתר אינה מדברת על הוריה, ואינה מסגירה כל רגש כאשר מזכירה אות אובדנם. כך גם כאשר מספרת על מערכת היחסים עם בן דודה, אשר מעלה לא מעט סימני שאלה.

בהיותה בגיל נעורים נלקחה לביתו של אוליגרך רב עוצמה, ולמעשה הושמה בהרמון. לא, אין בכך משהו חריג בתרבות שממנה היא מגיעה. להפך, שאר הבנות שהובאו לשם חשו בנות מזל, שנה של פינוקים וקוסמטיקה, או ליתר דיוק "שישה חודשים בשמן המור ושישה חודשים בבשמים ובתמרוקי נשים". בנות אחרות צבאו על שער טירתו גם לאחר שכבר בחר בה, מתוך תקווה שאולי יתחרט וייקח אותן - כך היא מתארת בחיוך מר.

כן... לא... היא לא ממש זוכרת מה מוטי עשה כשבאו לקחת אותה. נדמה לה שהוא ניסה קצת להתנגד, למחות, היא לא בטוחה, אבל מבחינתה זה בסדר, היא מבינה אותו, אי אפשר להגיד להם לא – זו סכנת חיים. לא! מה פתאום כועסת? מוטי המשיך לשמור עליה, הסתובב סביב הווילה והעביר לה מסרים דרך המאבטחים.

גבר גבר?

על התקופה בהרמון היא מספרת כמו מאחורי וילון שקוף. אחרי שנים שהן חלמה שיהיו לה אחיות, שיהיה עם מי להיות, להתחלק... והנה פתאום יש לה כל כך הרבה אחיות גדולות וקטנות סביבה, אבל היא לא מצליחה לגעת. פתאום הבינה שהיא לא מסתדרת טוב עם בנות. דווקא עם הגי, בחור אחד שהיה שם כדי לשמור עליהן - היא הסתדרה. טוב, הוא לא ממש בחור אם אתם מבינים למה היא מתכוונת... עוד חיוך מר.

למרות שהתבודדה ולא הייתה חברותית יתר על המידה, כן חיבבו אותה. יש לה מין תכונה כזו שהיא לא סובלת. קוראת לזה התחנחנות. היא לא יודעת למה היא עושה את זה, איך בדיוק היא עושה את זה, ואולי בגלל שהיא יפה (כן נו... היא יודעת שאומרים שהיא יפה) זה קורה מעצמו. בכל אופן, בגלל זה גם אחשוורוש לקח אותה בסוף.

לאורך כל הדרך חיה בזהות כפולה. מוטי השביע אותה שלא תספר על מוצאה והשתייכותה למשפחה שלה. ולא היה קשה לה להסתיר – הרי אף אחד לא הביא אותה לשם לשיחות עומק. לכן (היא מורידה את הראש לרגע, ומחייכת חיוך נבוך) היא לא שיתפה איתו פעולה בפעם הראשונה.

אתם שואלים למה היא מתכוונת, מרגישים שיש כאן אפקט אחר לרגע, משהו של בושה, קצת אשמה. הוא הרי ביקש ממנה להגן על בני עמה, משפחתה, והיא בכלל לא הרגישה שצריך. כל כך מנותקת מהם, מכולם, מהעולם, אפילו מעצמה. בהתחלה שלחה לו כסף, שלא יסתובב כמו שעשה מחוץ לווילה. אחר כך, כשהבינה שיצא מסר של חיסולים, והוא דרש ממנה לדבר עם אחשוורוש – פחדה נורא. הרי אסור לה לגשת אליו מיוזמתה. לאחשוורוש אנחנו באות רק כשהוא קורא לנו, ובאותו זמן לא קרא לה 30 יום. היא ידעה שזו סכנת חיים.

מוטי לעג לה, העליב אותה, אמר לה שלא תהיה לה שום טעות - זו הסיבה היחידה שהיא שם, כדי להציל את המשפחה – הזכיר לה כשלונות משפחתיים קודמים, השווה אותה לסבא שלה, ואז היא הבינה. בתכל'ס, מה אכפת לה. כאשר אבדתי אבדתי. במילא הרגישה שם מתה, ואי אפשר למות פעמיים. הלכה לאחשוורוש.

מלכה אמיתית

את החלק הזה של האנמנזה, אסתר מספרת מהר יותר. כאילו קצת גאה בו, אבל גם קצת מתביישת. כאילו מרגישה חזקה בו לפרקים, אבל גם פתאום חלשה. האמביוולנטיות שבה, אותה סימנתם לכם כאשר הציגה את עצמה עם שני שמות, מתחדדת מאד כעת.

כאשר הבינה שהסכנה הצפויה לה בעתיד אינה מאיימת עליה יותר מן ההווה, לקחה את התפקיד על עצמה. היות וחשה שהיא ממילא הולכת על פי תהום, החליטה החלטה אחת לפני הפעולה – שיצומו עליה. היא לא יודעת בדיוק למה, אבל היה לה ברור שזה מה שהיא דורשת. שכל בני משפחתה, אלה שהיא נפקדת מהם ורובם לא ראו אותה מעולם – יחושו אותה בבשרם. בגוף. כן, יצומו אפילו בליל הסדר. זה התנאי שלה. הרי, כך הסבירה למוטי, ממילא זה יכול להיות ליל הסדר האחרון אם היא לא תצליח. והוא עשה מה שהיא אומרת.

בפעם הראשונה הרגישה כמו מלכה. לבשה את המלכות הזו כמו שצריך, על באמת. ובאמת כשבאה לחצר התכוננה קודם, התאפרה, התגנדרה. ובאמת, נשאה חן בעיניו והוא סימן לה עם השרביט שמאשר לה להיות שם בכלל. אנחת רווחה, איזו הקלה משונה. אולי בכל זאת היא רוצה לחיות?

התרגיל המבריק

אחשוורוש רצה מיד לדעת למה היא הגיעה לשם והסתכנה כל כך, היא יכלה להריח את הסקרנות שלו, את הריגוש שלפני הכיבוש - וכמו שקראה פעם באיזה ספר על אומנות לחימה מן המזרח - השתמשה בחולשה הזו עד הסוף. משכה אותו עוד קצת, ביקשה שיבוא למסיבה שמכינה, ושיביא גם את המן. במסיבה היא תסביר הכל. עוד לילה, היא מתחילה קצת ליהנות מזה, מן המשחק, המתח.

במסיבה הנוספת למחרת דאגה לשכר את המן מאוד, ובכל פעם שעבר לידה זרקה לו איזה מבט, חיוך, ליטוף אגבי עם אופציה לפלירטוט. היא יכלה לשמוע איך הוא נשרף מבפנים. הרגישה שהיא שולטת בעניינים לגמרי. אז סיפרה לאחשוורוש על חוזה החיסולים שהמן הוציא, חשפה בפניו את זהותה המשפחתית – אין עיתוי טוב לעשות זאת מאשר כשהוא דלוק עליה לגמרי – וזה עבד. כדי לתקוע את המסמר האחרון ולגמור עם המן לגמרי, ביימה אותו נופל וגוהר עליה (טוב זה היה קל, הוא היה נורא שיכור) כאשר בא להתחנן בפניה על נפשו. תוך יום הוא נתלה, המלך נרגע, וגם קצת היא.

קופאת לרגע - היא לא יודעת למה דרשה שיתלו גם את בניו. אחד מהם אפילו הכירה פעם. היא זוכרת שחשבה - עם כל כך הרבה מוות מסביב - מה זה משנה?

עדיין כותבת

מוטי ואחשוורוש נהיו חברים, כרתו ברית. מוטי חתם בטבעתו של המלך וכל בני משפחתה ניצלו. מוטי נוסע מאז רק עם מרצדס, גר בהרצליה פיתוח, הרבה כבוד...

אתם משקפים עם עוקץ: "אני מבין שמוטי קיבל המון קרדיט על כל העניין..." כן בטח, מגיע לו, מבחינתה זה נכון וצודק, הוא גידל אותה, בכל זאת, וחוץ מזה מה היא עשתה בסך הכל - קצת סקס. היא מייצרת מבט פתייני על אוטומט. שוב חיוך מר.

אתם מתחילים להרגיש את הזעם מבעבע. אי-שקט בתוככם. איך הצליחו לגרום לילדה כזו לחשוב על עצמה ככה. איך היא לא רואה? איך הם

לא רואים? אף אחד לא רואה? אתם נפעמים מאומץ הלב שלה, מן החוכמה והפקחות, מן ההקרבה האינסופית שהיא חיה. אילו תעצומות נפש צריך כדי לעשות את הכל ולתת לאחרים את ההילה... מאיפה הכוח?

על דבר אחד, היא אומרת, לא ויתרה. על הכתיבה. היא כתבה את הדברים. דחפה את העט שלה בין כל העטים של הגברים, וכתבה.

כתיבה מרפאת אותה, אתם מהרהרים. הכתיבה משחררת. ואיך את היום? עוד כותבת?

"כן", עונה בביישנות. "למגילה". 

• נועה ברזין-כהן לומדת בבית המדרש "אשה אל אחותה" במרכז יעקב הרצוג.