שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    השטן נוקש על דלתנו

    הרטרוספקטיבה לכבוד הבמאי אישטוואן סאבו וציון 30 שנה לזכייתו באוסקר של "מפיסטו", מוכיחים שהסרט נשאר רלוונטי מתמיד, ומעלים הרהורים לגבי המצב בישראל, שבה עולה לא פעם הרעיון לדרוש מאמנים להתיישר על פי תכתיבי הממסד

    "מה הם רוצים ממני? אני בסך הכל שחקן" ("Was wollen die von mir? Ich bin doch nur ein Schauspieler") - שורה ידועה זו מפיו של קלאוס מריה ברנדאוור, חותמת את הסרט "מפיסטו" ("Mephisto"), שעלילתו מלווה שחקן תיאטרון מצליח, שבסך הכל מנסה להסתגל לשינוי השלטון בגרמניה בשנות ה-30 ומפלרטט עם הנאצים. השחקן הנדריק הופגן לובש ופושט מסיכות בהתאם למצופה ממנו על ידי המשטר החדש. מסוציאליסט נלהב, הוא הופך לכלי תעמולתי בידי הנאצים - שמשתמשים וזורקים. 

     

    צפו בטריילר של הסרט "מפיסטו"

     

    שלושים שנה אחרי יציאתו וזכייתו של "מפיסטו" בפרס האוסקר לסרט הזר, ביקר בישראל הבמאי אישטוואן סאבו ההונגרי לרגל רטרוספקטיבה לכבודו. כשנשאל בשיחה עם ynet לגבי המהפך השלטוני המדאיג במולדתו (שקידם את הימין הלאומני הגזעני אל מרכז הבמה הפוליטית), אמר סאבו: "זה לא התפקיד שלי לדבר על פוליטיקה, אני בסך הכל מספר סיפורים". הפנים פני אדם חכם, מנוסה ומוכשר, המסיכה מסיכת מפיסטו. ממש כמו גיבור סרטו.

     

     

    schauspieler או story teller, בברלין של 1933 או בודפשט של 2010 - המסר של "מפיסטו" הוא כזה שיש לקחת אותו בחשבון בכל עת ובכל מקום, גם אצלנו בישראל, מדינה שבה לא פעם עולה הרעיון לדרוש משחקני תיאטרון, יוצרי קולנוע ואמנים ככלל להתיישר בהתאם לקווי המתאר שמכתיבים מוסדות השלטון שתומכים בהם. האם לוותר על האינטגריטי שלך כאמן לטובת ההצלחה, השכר והיוקרה? האם להתמסר לפוליטיקאים חפצי זוהר תרבותי ולהישאר ריק מבפנים?


    הופגן כמפיסטו במחזה "פאוסט" של גטה

     

    אלו הדילמות הלא פשוטות שמעלה סאבו בסרט ומן הראוי שגם אנחנו נעלה אצלנו. אמנם ישראל היא דמוקרטיה יציבה יחסית - הרחוקה שנות אור ממשטר החושך של אדולף היטלר, או אפילו זה של גאבור וונה בהונגריה. אבל גם פה למדנו לגלות לאחרונה, שמחזאים, שחקנים ויוצרים המביעים את האני מאמין שלהם בפומבי - כמו במקרה של מכתב אריאל, למשל - סופגים בתגובה איומים בנוגע להמשך הקריירה. אם נפטור את עצמנו מהנמשל של "מפיסטו", נחטא גם למציאות שלנו.

     

    לחנך את מפיסטו

    "מפיסטו" מבוסס על רומן של הסופר קלאוס מאן, שסיפר באמצעותו את קורותיו של גיסו גוסטף גרונדגנס, השחקן הידוע, שבניגוד לבני משפחת מאן המיוסרת, החליט להתייצב לצד הנאצים כרוטוויילר - כלומר פודל ממושמע. כמו הופגן, הוא התחיל את דרכו כשחקן סוציאליסטי בתיאטרון פועלים בהמבורג ועובר לברלין בעקבות ההצלחה, שממשיכה גם בתיאטרון הלאומי בבירה. שם הוא מוצא מקלט בעת המלחמה וקשרי העבר עם חבריו מהשמאל הצילו אותו אחריה.

     

    אין עוררין על כך שהופגן הוא גרונדגנס, אבל במובן מסוים, הוא יכול להיות גם איתי טיראן, רמי הויברגר וחנה מרון או עדנה מזי"א ועמוס עוז, לצורך העניין. ב"מפיסטו" אנו צופים באי נוחות בהידרדרות המוסרית והתרבותית של הופגן, אותו מאמץ ראש הממשלה (כלומר גרינג, בגילומו של רולף הופה) בחיבוק דוב גריזלי - הוא מכתיב לו את דעותיו הפוליטיות, את המילייה החברתי שלו, אורחות חייו, ואף טעמו האמנותי. פאוסט מעולם לא היה מוחשי יותר.


    הנאצים עושים את זה בגדול. טעם אמנותי מועדף ב"מפיסטו"

     

    הופגן אינו מצליח לשמור על האוטונומיה שאמורה להיות לו ולכל אדם בעולמו הפנימי - זהו המשטר הנוקשה שמחלחל אליו פנימה ומרוקן אותו מתוכן. מה שהוא מציע לו בתמורה זה המשך הקריירה, הצלחה קופתית ותהילה. האם זו אותה החרב שבה מנופפים שרים וח"כים מנופחי חזה למיניהם? הרי גם הם רוצים להופיע - מעל לבמת הכנסת, בטלוויזיה - לעשות סיבוב דאווין על האמנים, כדי למצוא חן בעיני ההמונים.

     

    אבל האם זה מה שאתם רוצים - אמנים מרוקנים, נטולי דעות וחשיבה עצמאית, שמתומרנים על ידי פוליטיקאים ומאויימים על ידם? ב"מפיסטו" קל לנו להסתייג מדרכו של הופגן - כי הוא אמן עצמאי וכריזמטי שכורת ברית עם השטן בלית ברירה והופך לשחקן מאולף, שמגלם את הדמויות על הבמה בהתאם לקוד האידיאולוגי של המפלגה הנאצית. הוא מקריב את האנושיות והחרויות שאמורות להיות נלוות אליה, לטובת האפשרות להמשיך להופיע.


    הופגן מפלרטט עם גרינג ובת זוגו השחקנית לוטי לינדנטל

     

    אבל סרטים אמורים ללמד אותנו משהו על עצמנו ועל העולם. ובמקרה של "מפיסטו" עולות השאלות הללו לגבי חשיבותה של עצמאות האמנים והיוצרים. הדעה שהם מבטאים פחות חשובה לצורך העניין, אבל גם כשהיא אינה חביבה על דעת הקהל (ובימינו, ביטויי שמאלנות אינם מקובלים בקרב חלק ניכר מהחברה), היא ראויה להישמע - במיוחד כשפוליטיקאים כוחניים מנסים לצנזר ולתמרן את היוצרים בהתאם לאינטרסים שלהם.

     

    זה לא תאטרון בובות

    וכך גם במקרה של מכתב אריאל, המחאה נגד חוק המשתמטים ועוד - השחקנים הם בני אנוש עם עולם פנימי עשיר, שפורץ החוצה כשיר, ציור, סרט או מחזה. לא, אין מדובר בתיאטרון בובות. הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה שפוליטיקאים (דוגמת "פטרון האמנויות" הנאצי ב"מפיסטו") ישתמשו בכוח החוק כדי למשוך בחוטים.


    ברנדאוור במרכז. בסוף, כולנו מסתתרים מאחורי מסיכות

     

    תסכימו איתם או לא, קשה להכחיש את העובדה שאומץ ליבם של האמנים המוחים ראוי להערכה. בניגוד להופגן ואפילו סאבו, למרות האיומים בהחרמות וקיצוצי שכר, הם נשארים נאמנים לעצמם. נשארים עצמאיים.

    הם אמנם לא נדרשים להתמודד מול משטרים נבזיים דוגמת זה של הרייך השלישי, אבל הסחף הציבורי המתלהם בקרבנו מרמז שהדרך לשם אולי לא רחוקה כמו שנדמה לנו.

     

    ולו רק לשם כך כדאי ואף חשוב לצפות בסרט "מפיסטו", שמזהיר אותנו מהסכנות הללו - בספירה הציבורית, וכן בזו הפרטית של כל אחד מאיתנו. כשאנחנו רואים את ה-schauspieler בסרט, או את ה-story teller במציאות, בלתי נמנע שנשאל את עצמנו, איך אנחנו הצדקנים היינו פועלים במצב כזה. הם, בניגוד ליוצרים "המרדנים" הישראלים, ויתרו על עצמם והשתלבו בזרם שהפך לשטפון, ומה אתם הצופים תעשו מחוץ לקולנוע, בחוצות העיר? זו הבמה שלכם.

     

    הסרט "מפיסטו" יוקרן הערב (21:00 בסינמטק תל אביב) כחלק מהרטרוספקטיבה של הבמאי אישטוואן סאבו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ברנדאוור הוא הופגן, ב"מפיסטו"
    סאבו. כמו הגיבור שלו
    צילום: אמיר בוגן
    לאתר ההטבות
    מומלצים