שתף קטע נבחר

 

מאבק המתנגדים בחסידים, 2011

בפינה הימנית: הרבנים שמוצאים את האלוהות בדקדוק ההלכתי. בפינה השמאלית: אלו שמבקשים את הקדושה דרך התרגשות ו"התחברות". מי יהפוך ללא רלוונטי?

מתחת למתח שבין חילונים לדתיים, אשכנזים לספרדים, וזרמי היהדות השונים לבין עצמם, קיימת מתיחות נוספת, נחבאת מהעין אך רוויית יצרים. למעשה, יצרים הם הלחם והחמאה של המתיחות הזו - משום שהרגש והחוויה הם אלו שמזינים את הצד האחד בה, וההתעלמות מהם היא האידיאל על-פי ראות עיניו של הצד השני. מדובר במתח בין שוחרי החוויה, ה"התחברות" וה"זרימה", לבין שומרי חומות ההלכה חמורת הסבר. אפשר לומר שזה מעין שידור חוזר, בצבע, של המאבק הישן בין חסידים למתנגדים, אם כי יש בו כמה חידושים, שעליהם כדאי לעמוד.

 

ראשית, נציג את הצדדים. בפינה הימנית, חבוש מגבעת ועוטה חליפה שחורה, הרב צבי ישראל טאו, ששנים לפני שטען לעוולות שנעשו למשה קצב ולגנוּתה של התקשורת, כתב דברים אלה, כנגד יריב חמקמק ומתוחכם הרבה יותר: "מה זה בדיוק "להתחבר"?... קבלת שבת, קרליבך, הרקדה, ממש מרגישים את הקדושה באוויר, שואבים קדושה, 'דליים' של קדושה נשפכים... צריך לדעת שכל זה שקר, 'בלוף', האדם מרמה את עצמו. זו אינה קדושה".

 

בדבריו יוצא הרב טאו יוצא נגד חסידי ה"התחברות", וגם מסמן עבורנו את יריביו בפינה השמאלית: ה"רוחניקים" של קרליבך, שמבקשים להרגיש את הקדושה. אלו כמובן רק חלק קטן מגל של התעורררות רוחנית ששוטף את המערב. גל שעל פי רוב זוכה לכינוי "ניו-אייג'". בניגוד לרב טאו, שמוצא את הדרך אל האלוהות בדקדוק הלכתי, מקבלים הניו-אייג'יסטים את הווייבּ הדתי שלהם דווקא בהתרגשות, התפעמות ובאופן כללי מהצד היותר חוויתי שבדת.

 

מקור הסמכות: החוויה

הכמיהה לחוויה דתית היא תוצאה של תהליך תרבותי רחב היקף שעובר על ארצות המערב במאות השנים האחרונות. אפשר לומר שבמסגרת התהליך הזה גילינו שיש לנו עולם פנימי, התפתחה מאוד המוּדעות לרבדים ולעומקים השונים שקיימים בנפשנו. כמעט בכל תחום, החל מחינוך, דרך זוגיות ועד רפואה, יותר ויותר חשוב לנו מה אנחנו מרגישים – והאם אנחנו נאמנים להרגשתנו.

 

אפשר להביא דוגמה פשוטה משדה הרומנטיקה. אם עד לפני מאה שנה נראה לנו הגיוני לגמרי להתחתן דרך שידוך, הרי שהיום נישואין שלא קדמה להם אהבה בוערת נתפסים כמשונים, אם לא גרוע מכך. זה די פשוט: אנחנו רוצים להרגיש משהו. העולם הפנימי שלנו הפך עבורנו למוקד של סמכות, משמעות, ואפילו זהות.

 

התחום הדתי כמובן לא התחמק מהתהליך הזה. אנשים שמבקשים בזמננו להעניק לחייהם מימד דתי (הם בדרך כלל ידברו על מימד "רוחני"). רוצים להרגיש משהו, ואם לא ירגישו, אם לא יתרגשו, בדרך כלל לא יבואו על סיפוקם.

 

החוויה הופכת למקור של סמכות: היא קובעת עבורנו האם אנחנו בקשר טוב עם האלוהות, או לא בקשר עמה בכלל. החוויה היא שמעניקה משמעות עבורנו לדתיות, ולא הטקס שנערוך, מסורתי ועתיק ככל שיהיה. 

 

נגד הכיוון המערבי

אבל מה חדש בכל זה? האם לא היתה רוחניות יהודית מימים ימימה? האם רק עכשיו גילו יהודים שתנועת הלבבות היא דרך המלך לקשר אותנטי עם האלוהות? ובכן, ודאי שעצם השאיפה לחוויה דתית רוטטת, עצם הכמיהה לאקסטזה מיסטית וגודש רגשי של אהבת האל אינם חדשים. אלא שעד היום כמעט תמיד היו השאיפות והכמיהות הנאצלות הללו מהודקות היטב בין ספרי הקבלה. והקבלה תלויה במצוות.

 

אכן, לאורך דורותיה היתה המיסטיקה היהודית מעוז של שמרנות. בניגוד למיסטיקנים הנוצרים למשל, שתכופות יצאו כנגד הכנסייה וסדריה, המקובלים שלנו גרסו שהמצוות עצמן הן הכלים הטובים ביותר ליצירת קשר אמיתי עם האלוהות.

 

המיסטיקה היהודית הגשימה עצמה על פי רוב דרך המצוות, בין אם על ידי מציאה של משמעויות נסתרות בהן (בקבלת המאה ה-13), בין אם על ידי הלבשת "ייחודים" ו"כוונות" על גביהן (בקבלת צפת), ובין אם על-ידי קיומן וביצוען ב"דביקות" או ב"כוונה" (בחסידות).

 

הקשר המובנה והעקרוני של הקבלה אל ההלכה הוא ששריין את מעמדה בקרב המיסטיקנים, ולא איפשר להם (לרוב) לחרוג מגדרי המצוות. מה שחדש כיום הוא שהיהודים כבר לא תלויים בקבלה כדי לגעת ברוח. כמו דברים רבים אחרים, גם המיסטיקה עברה הפרטה, ועתה כל אחד יכול לרכוש לעצמו דרך משלו להתרגשות דתית. יוגה, ויפאסנה, תקשור, טנטרה, שחזור-גלגולים או דיאטת-מיצים – בחר מה עושה לך את זה, ותתחבר לאור. כאמור: ניו-אייג'.

 

הרבנים המנסים להתנגד לכיוון הזה (וזה ממש לא עניין של מחנה פוליטי – ישעיהו ליבוביץ טען ש"עבודה דתית שנעשית מתוך דחף פנימי... היא כעין עבודת אלילים") הולכים למעשה נגד הכיוון הכללי אליו מתקדמת התרבות המערבית.

 

אם הם יכחישו את חשיבותה של החוויה הפנימית הם יהפכו לבלתי מובנים ובסופו של דבר בלתי רלוונטים עבור תלמידיהם. הדרך היחידה שבה הם יכולים לשמור הן על התלמידים והן על המצוות היא למצוא דרך לשלב מחדש בין הרוחניות להלכה. זהו אתגר לא פשוט, מפני שלעיתים קרובות נראה ששתי אלה שונות מאוד זו מזו, אבל רמזים איך לעשות כן אפשר לקבל מחסידות ברסלב. וכן, גם מקרליבך.  

 

  • תומר פרסיקו מלמד בתוכנית לדתות זמננו  המהווה חלק מלימודי תואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
תפילה. מרגש?
צילום: gettyimages imagebank
צילום: חנניה הרמן, לע"מ
קרליבך. בעד או נגד?
צילום: חנניה הרמן, לע"מ
מומלצים