לא כולל שירות

הסרט הדרום קוריאני "המשרתת" נוטל מרכיבים מעולמן של אופרות הסבון המערביות, מערבב עם המותחנים הבורגניים האלגנטיים של קלוד שברול, בוזק קורט סוריאליזם נוסח לואיס בונואל – והתוצאה היא יצירה פמיניסטית מרתקת.

זוהי גירסה מחודשת לסרט באותו שם שהופק ב-1960, והפך מאז לאחת מיצירות הפולחן של הקולנוע הדרום קוריאני. לא צפיתי בסרט המקורי שביים קים קי-יאנג, ומכיוון שהוא כמעט ואינו מוכר מחוץ למולדתו (על אף שהוא שוחזר באחרונה באדיבות מרטין סקורסזה), אין כל טעם בהשוואה בין שתי הגרסאות. זו הנוכחית, בבימויו של אים סאנג סו, עומדת בזכות עצמה.

בית הבובות

"המשרתת" מביא את סיפורה של אישה צעירה ותמימה (ג'ון דו-יון) הנשכרת לשמש כמשרתת בביתם, שכמו לקוח ממגזין עיצוב יוקרתי, של איש עסקים עשיר (לי ג'ונג-ג'ה), אשתו ההריונית (סאו וו) ובתם הקטנה. מי שפוקחת עליה עין היא המשרתת הוותיקה והנוקשה (יון יו-ג'ונג), שדמותה מניעה את העלילה בדרכים מפתיעות.

זמן לא רב אחרי שהמשרתת החדשה מוצאת בבית את מקומה, מפתה אותה בעל הבית, שוכב איתה, ובהמשך מתברר שהיא בהריון. הפרט הזה אינו נסתר מעינה הבוחנת של המשרתת המבוגרת, המשתפת בו את אם רעייתו של הגבר. מכאן והלאה מתפתח סיפור שפרטיו לא היו מביישים את עלילות "דאלאס" ו"שושלת" המנוחות, ושיאו הוא בסצינת נקמה היסטרית ומסוגננת.

מלכת האמבט והמשרתת שלה

גיבורו האמיתי של "המשרתת" הוא הבית הגדול והמעוצב שבו מתרחש הסיפור (מדובר בסט הגדול והיקר ביותר שנבנה אי פעם לסרט בקוריאה). אח ענקי משיש שחור, חדר האמבטיה הנובו-רישי, או חדר המוזיקה המינימליסטי – הם חלק מאותו פאר אדריכלי; בית שמשלב אינטימיות ושליטה גברית מוחלטת, וכמו כולא בתוכו את חמש הדמויות הנשיות (שתי המשרתות, הרעיה, הילדה והחותנת). גיהינום פטריארכלי שהסגנוּן המופרז המאפיין אותו מייצר את הביקורת הלא כל כך סמויה על החברה הדרום קוריאנית העכשווית.

הבית הוא קריקטורה אקסצנטרית של תרבות צריכה, ונוכחותו הולכת ונעשית מאיימת ככל שהסרט מתקדם. יש בהתנהלות בו משהו שמזכיר את עולמו של המרקיז דה סאד, אבל גם את סרטו של ז'אנג יימו, "הפנסים האדומים" מ-1991. גם הוא מתרחש, רובו ככולו, בתחומיה של חצר פטריארך, אליה מגיעה נערה צעירה ומשכילה שנמכרה על ידי אמה להיות אחת מנשותיו.

שיפחה חמתה

הכפילוּת היא עוד אחד מ"גיבורי" הסרט הזה. בין אם מדובר בשתי משרתות (ולא לגמרי ברור לאיזו מהן מתייחסת הכותרת), בתאומים שנושאת ברחמה אשת הפטריארך, ההיטלטלות הכפולה על נברשת ענקית בשתיים מהסצינות הדרמטיות בסרט, בשתי התאבדויות שקורות בו, וכו' – הכפילויות האלה מייצגות קטבים של פסיביות ואקטיביות, שליטה והיעדרה, מעמד גבוה ונמוך, תמימות ודקדנס, שמעידים על דרום קוריאה של היום כחברה אולטרה-קפיטליסטית ומסורתית כאחת.

העובדה הזאת מודגשת בדיעבד דווקא דרך סצינת הפתיחה של הסרט, שמתארת בסגנון ריאליסטי, המתברר כמתעתע, התרחשות דרמטית ברובע בילויים סואן בסיאול. המעבר החד שיוצר אז "המשרתת" בין הסביבה האורבנית לבית הכולא והמפתה – שמה שמתרחש בו הוא מעין שילוב של קומדיה שחורה ורומנים גותיים נוסח "ג'יין אייר" ו"רבקה" – מדגיש את המתח האקטואלי הנ"ל בזהות ובחברה הקוריאנית.

מה מייצגת כל אחת מהנשים בבית? - זוהי, ללא ספק, הדרמה האמיתית שמציע הסרט. החל מרעיית הגביר שנדמית כמו בובת חלון ראווה, שמעיינת למרבה האירוניה ב"מין השני" של סימון דה בובואר;

דרך החותנת המפלצתית שתעשה הכל כדי שלא לסכן את נישואי בתה; הילדה המצועצעת שמסתמנת כתעתיק של אמה; וכלה במשרתת המבוגרת שאף שאינה מסתירה את רגשי התיעוב שלה כלפי מעבידיה הנובו-רישים – נותרת במחיצתם.

בתוך העולם הנשי המוכר הזה מתפקדת דמותה של המשרתת הצעירה כמייצגת של ביקורת חברתית, וכמי שמובילה את הסרט אל מחוזות הפנטזיה ההזויה והדקדנטית.

"המשרתת" הוא, על כן, טקסט קולנועי ותרבותי מורכב ומהנה (שוודאי יפוענח ברובדים נוספים על ידי מי שמכירים את עושרו של הקולנוע שנעשה בדרום קוריאה). בעיקר, הוא מצביע על מתחים מרתקים בין מזרח ומערב שמתקיימים בקולנוע ובתרבות של ארץ זו.