ולא בא לציון גואל

עלילת הסרט, שהוצג לראשונה בפסטיבל חיפה לפני כשנתיים, עוקבת אחר שני אחים המתגוררים עם אמם הגרושה (רונית אלקבץ) בשכונת מצוקה בקריות. ציון בן ה-14 (ראובן בדלוב) חושד בנער אתיופי בן כיתתו כי הוא זה שגנב את זוג נעלי ההתעמלות שלו. מאיר, אחיו (עופר חיון), מאתר את הנער שנמלט מפניו, והתוצאות הטרגיות אינן מאחרות לבוא.

במקביל, מתקשים שני האחים להתמודד עם נוכחותו בחייהם של בן זוגה החדש של האם (צחי גראד), ועם תוכניותיהם המשותפות, שכוללות את שליחתו של ציון לפנימייה. ציון אף מתאהב בנערה הכרוכה אחר אחיו, מה שמעצים את המתח בין שני האחים.

מה המצב, אחיו?

הבעיה העיקרית של "ציון ואחיו" נעוצה בעודף הסיפורים המעיק עליו, שאף לא אחד מהם מפותח באופן מספק. כך, למשל, הטרגדיה בה מעורבים ציון, מאיר והנער האתיופי תופסת מקום כל כך זניח, עד שאתה מוצא עצמך תוהה לשם מה היא שם מלכתחילה. אפילו סצינה יפה אחת שמפגישה את ציון עם אביו של הנער, ומתנהלת בשתיקה נוגעת ללב, אינה מובילה בסופו של דבר לשום מקום.

בדלוב ואלקבץ. עם ובלי ניסיון

כך גם ההתייחסות אל האב הנעדר, שמתמצה בהמתנתם הטקסית של האחים ליד טלפון ציבורי; או הקשר הארוטי הנרמז בין האם לבנה הבכור; הדרמה שמתפתחת בין האחים למאהבהּ; והעימות שמתהווה בין ציון ומאיר, עימות שבמרכזו קונפליקט סימבולי בין רגישות וגבריות – דבר מכל אלה אינו חורג מגבולות הצפוי והבנאלי.

מירב, שהבליח עם "אנדרדוג", סרט הגמר שלו בבית הספר סם שפיגל שבירושלים, הופך את המצוקה לקלישאה. כך, מבטם של ציון וחברתו היושבים על מעקה גג וצופים לעבר רכבת חולפת; או הנ"ל שרועים על מיטה, מתבוננים בכוכבי נייר הדבוקים לתקרה, ותוהים אם אי שם בשמיים ישנם מי שמהרהרים גם בהם; כמו גם האם המסבירה לבנה ש"החיים זה לא מקדונלד'ס".

אל הרגעים הללו אפשר להוסיף את המוזיקה המתכתית שכתבו בלייק ומרי וויליאמס, שהיא כשלעצמה עוד קלישאה בסרטים המתרחשים בסביבה של ניכור ומועקה קיומית.

לפניהם המבול?

אם יש משהו מרגיז באמת בסרטי מצוקה משפחתית שבנויים על פי נוסחה, כמו "ציון ואחיו", הרי זו התחושה שהם לא מספקים דימוי אותנטי וקונקרטי של הסביבה בה הם מתרחשים. בפרפרזה על "מצחצחי הנעליים" ו"גונבי האופניים", שניים מהבולטים בסרטי הניאו-ריאליזם האיטלקי, אפשר היה לקרוא לסרט "גונבי הנעליים".

דא עקא, שליהוקם של שני "נון אקטורס" לתפקידים הראשיים, מוצלחים וראויים ככל שיהיו, אינו הופך את הסרט לאמין יותר. הוא בעיקר מבליט את היעדרה המעיב של תחושת מקום, פיזי ואנושי, והתוצאה על כן בלתי מספקת.

בלי האותנטיות של שכונות המצוקה

לעיתים נדמה, שהפריפריה היא ה"בון טון" החדש של הקולנוע הישראלי. העיסוק ב"שוליים" נראה כל כך קוסם, עד שבמאים מקומיים נכנעים למבט הישיר והמחוספס שהמציאות ה"קשה" כמו-תובעת,

מבלי שיש להם באמת מה להגיד עליה. די להשוות את "ציון ואחיו" עם "וסרמיל" (2007) של מושון סלמונה, מהסרטים המעולים שנעשו כאן בשנים האחרונות, שטוען את המבט הזה במחויבות מוסרית (הסרט עוקב אחר שלושה נערים משכונת מצוקה בבאר שבע) – כדי לעמוד על הפער שבין קלישאה לבין זעם ומעורבות אותנטיים, רבי עוצמה.

ליהוקה של אלקבץ - שוב - לתפקיד אם המשפחה קשת היום, כמו גם הופעתו של גראד כבן זוגה, הם מנקודות האור של הסרט (ויש משהו מוזר בעובדה שהשניים מגלמים את דמויות ההורים גם ב"מבול", עוד סרט "משפחה לא מתפקדת" שמוקרן בימים אלה על המסכים). אבל מי שמאפיל עליהם הוא הנער בדלוב, נטול כל הניסיון, כציון. הופעתו הנטורליסטית ניחנה בכוח כובש, והיא שמעניקה לסרט כמה מרגעיו המרגשים והמשכנעים.