שתף קטע נבחר

בחרתי מערכות יחסים הרסניות כעונש עצמי

את השנאה העצמית שלי על זה שאני שמנה השארתי בחושך, בארון. כלפי חוץ שיחקתי משחק של "אני מיוחדת וטוב לי עם זה". כלפי פנים נתתי לאנשים לדרוך עליי ולהתייחס אליי נורא ואיום, כי החלטתי שזה מה שמגיע לי על זה שאני שונה, שמנה ולסבית

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד רציתי להתאים. להיות כמו כולם, להיות כמו שצריך, כמו שאשה אמורה להיות, כמו שאמורים להיות, להיות מתאימה לכל מה שהסביבה הקרובה והרחוקה ציפתה שאהיה. ואיכשהו, מגיל מאוד מאוד צעיר, היה ברור מראש שזה קצת קרב אבוד. לא רק כי אני לסבית, אלא כי הייתי שמנה מאוד, מגיל מאוד צעיר. בגיל שמונה הלכתי לשומרי משקל, בגיל תשע כבר פרשתי, ומאז תפחתי בשקט. פה ושם היו דברים שקצת עזרו והצליחו, אבל בתכל'ס, כלום לא עזר. לא משנה כמה משמעת עצמית היתה לי, וכמה שמרתי, המשקל נשאר והייתי רעבה כל הזמן, לא משנה כמה אכלתי.

 

 

תודה לאל, היה לי השכל לכתוב ולבכות

בגיל 17, ברגע של ייאוש נוראי, שקלתי ברצינות להתאבד, להפסיק את הכאב הנורא של להיות שונה ואחרת כל הזמן, של להרגיש זרה בגוף שלי, להרגיש זרה בעולם שאומר לי שאני לא אמורה לאהוב את מה ומי שאני אוהבת. תודה לאל, היה לי השכל לכתוב ולבכות, ולא עשיתי עם זה כלום באמת. בסך הכל רציתי שיפסיק לכאוב לי שאני מי שאני, שאפסיק להימשך לדברים הלא נכונים, שאפסיק לאכול כבר, ואהיה כמו כולם.

 

לפי כל המחקר וכל הנתונים בכל העולם, לא הייתי לבד במצוקה הזו. בני נוער שהם הומואים, לסביות, ביסקסואלים או טרנסקסואלים נמצאים בסיכון גבוה הרבה יותר להתאבדות, בשל תחושת הבושה והפחד הנוגעים לנטייתם המינית, וגם בשל היעדר תמיכה מתאימה מבית ומחוץ. על רקע מצוקה איומה זו של בני הנוער הקימה ה"אגודה" הקימה לפני שנים את "ברנוער", מקום המפלט החברתי לנוער כמו שהייתי אני, מקום חופשי ותומך, שאליו חדר בן עוולה שטרם נתפס, באוגוסט 2009 ורצח שניים ופצע עשרות.

 

כשאת נערה, קשה מספיק לחיות עם משקל עודף ברמה בה הייתי, גם בלי להיות שונה בעוד משהו, שאת אפילו לא בטוחה איך קוראים לו. מגיל צעיר ידעתי שאני אחרת, לא רק מבחוץ, גם מבפנים, גם במקומות שלא רואים, לא רק שמנה, אלא גם לסבית. כמויות הבושה והשנאה העצמית שהרגשתי היו אדירות, והכאב איתו חייתי מבפנים היה נורא ואיום. אבל כלפי חוץ, השתדלתי להפגין מעט ככל שיכולתי. להעלים את העלבון, את האשמה, את הבושה והכאב, לא לתת לעולם לראות או לגעת במה שבאמת קורה לי.

 


לא הייתי סתם שמנה, והיו לי מיליון תירוצים (צילומים: משפחת אבישר)

 

הבושה על היותי מי שאני מבפנים ומבחוץ התחילה להתפוגג ביום בו יצאתי מהארון כלסבית ונעלמה סופית ביום שיצאתי מניתוח מעקף הקיבה. באותו יום התחילה ההחלמה האמיתית, מכל חוסר הביטחון, האשמה, הבושה והשנאה העצמית שליוו אותי.

 

זה כל הזמן להילחם על הגאווה שלך מול כולם

להיות ילדה או נערה שמנה פירושו להיות אחרת, כל הזמן. לא הייתי שמנמונת, או אפילו שמנה. הייתי במצב רפואי המכונה השמנת יתר מסוכנת (Morbid Obesity). הייתי אחרת אוטומטית, אפילו בדברים קטנים שמי זוכר בכלל. זה כל הזמן להילחם על הגאווה שלך מול כולם.

 

כדי לשרוד את כל ההשפלות היומיומיות שהעולם מספק לאשה גדולה היו לי מיליון תירוצים: זה לא המשקל, זה האסתמה. ובעיית בלוטות. והורמונים. וכאבי ברכיים. חלק המצאתי, חלק הגזמתי, חלק היה רק חלק מהאמת, בניסיון לשמור על טיפה של כבוד עצמי וקצת גאווה.

 

אחת ההמצאות הגדולות שלי לעצמי, אמצעי הישרדות מדהים עבורי, היתה שהייתי שמנה גאה. אכן, גאה מכדי להודות בקושי, גאה מכדי להודות באיכות החיים הגרועה שלי. בשלב כלשהו הפכתי את זה לאג'נדה, לאידיאולוגיה, לייחוד שניסיתי לאהוב ולהציג כאהוב. את השנאה העצמית שלי על זה שאני שמנה השארתי בחושך, בארון, ורק בחרתי מערכות יחסים הרסניות, להעניש את עצמי על מי שאני. כלפי חוץ שיחקתי משחק של "אני מיוחדת וטוב לי עם זה". כלפי פנים נתתי לאנשים לדרוך עליי ולהתייחס אליי נורא ואיום כי החלטתי שזה מה שמגיע לי על זה שאני שונה, שמנה ולסבית.

 

הלוואי שהיו לי נתונים על בני הנוער והצעירים האלה, שאלוהים יודע כמה מהם נמצאים במצוקה אמיתית בגלל עודף משקל רציני ובעיות דימוי עצמי, ואין להם שום מענה אמיתי מלבד קבוצות דיאטה שרק מחזקות את השנאה העצמית אצלם. הלוואי שיכולתי לפתוח מקום עבורם שבו מותר להיות שמנים וגאים ומותר גם לא – ולבחור בפתרון שיקל על הירידה במשקל, שלא ידרוש רעב פיזי נוראי כל הזמן. הלוואי שאף אחד מהם לא חושב מחשבות אובדניות כמו שאני חשבתי, ואף אחד מהם אינו מושא לשנאה חברתית ועצמית. אני יודעת שיש רבים כאלה, ואין להם קול או מענה. אין לנו נתונים על נסיונות התאבדות, אין לנו נתונים על אלימות כלפי שמנים, על אף שממה שמתחיל להצטבר בארה"ב התמונה עגומה מאוד.

 

קל לי ללכת, להתעמל, לזוז, לרקוד. קל לי לחיות

 70 קילו נשרו ממני, כך בישר המשקל בשבוע שעבר. אני קצת פחות מחצי ממה שהייתי, ופי 50 יותר שלמה עם עצמי ובטוחה בעצמי. אני נראית ומרגישה כאילו נשרו ממני חיים של מישהי אחרת, ששנאה את עצמה בלא כל סיבה אמיתית. כן, הייתי שמנה פעם, לא נורא מזמן. לא, זה לא היה קשה לרדת את המשקל הזה, והניתוח היה המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לעצמי אי פעם. חייתי עם רעב פיזי נוראי טרם הניתוח, ולא משנה כמה אכלתי, נותרתי רעבה פיזית. מאז הניתוח, אין רעב והמשקל ירד בקלי קלות, בלי מאמץ. קל לי ללכת, להתעמל, לזוז, לרקוד. קל לי לחיות. אילו יכולתי לחזור אחורה לנערה בת ה-17 ששקלה להתאבד מרוב שנאה עצמית ואשמה על כך שהיא גם לסבית וגם שמנה, הייתי אומרת שיום אחד, כשהיא תחליט שהיא אוהבת את עצמה מספיק, היא תהיה שלמה עם עצמה, מכל הבחינות. הייתי אומרת לה להפסיק לשנוא את עצמה, כי בסופו של דבר, להיות לסבית זה חופש מיני ורגשי, ולהיות פטורה משנאה עצמית זה חופש מוחלט. הייתי מספרת לאותה נערה ששינוי יגיע, ויהיה לה קל בהרבה בחיים, וזה לא יהרוס את הייחוד שבה או האישיות שלה. להיפך, יהיה לה נעים וטוב לחיות בלי שנאה עצמית ובלי מגבלות גופניות או אחרות.  

 

חשוב לי לציין, מתוך כבוד ואהבה אדירי לאחיותיי גדולות הגוף (כתוב בלשון נקבה אבל מתייחס גם לאחיי גדולי הגוף): ייתכן שיש נשים שיש להן עודף משקל רב כפי שלי היה, שגאות בעצמן, שטוב להן בגופן הגדול והרך והשלימו איתו בלב שלם ומלא, וכל מה שאני כותבת פה כלל אינו חל עליהן. מקווה ומאחלת להן בריאות ואושר לרוב, ולא חושבת שמה שהרגשתי אני חייב בהכרח להיות נכון עבור כל אחת שיש לה עודף משקל רב כפי שלי היה. הלוואי שהייתי היחידה שהרגישה כך אי פעם, הלוואי שבארץ לא מתעללים בשמנים בבתי הספר ובמקומות אחרים, הלוואי שכל מה שחוויתי אני כשמנה קרה רק לי. כי אם זה לא קרה רק לי, כנראה שיש בארץ פוביה אמיתית כלפי שמנים, ואין שום מענה אמיתי לסובלים מתוצאותיה.

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אין להם שום מענה אמיתי למצוקה
צילום: Index Open
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים