שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: אנה פולנסקי
    התרופות לסרטן מעוררות חרדה; חי נכנס לפאניקה
    הסטרואידים שנוטל חי בשילוב הדאגה הטבעית סביב הגידול הממאיר שהתגלה בגבו גורמים לו לדמיין תופעות לוואי חדשות בכל יום. הוא רץ לקרוא באינטרנט על כל סימפטום, עד שערב אחד הוא מכריח את עצמו לחזור להיות האדם האופטימי שהוא מכיר

    הלילות עדיין קשים לי, וההתעוררות מתוך סיוט בשלוש וחצי לפנות בבוקר לתוך ואקום של ערנות בודדה לא מקלה את הקושי. לא פשוט, כל הסיפור הזה של הסרטן. מעבר למחלה, יש המון דברים מסביב שפתאום מעסיקים אותי, כמו תופעות לוואי של תרופות וסיכונים אחרים שקיימים בטיפול. כל ההתעסקות עם משפטי "יכול להיות ש…" מאוד מתישה, במיוחד עבור מישהו כמוני שהולך לקרוא על כל תרופה וכל תופעת לוואי עד שיוצא לו עשן מהאוזניים.

     

     

     

    אחת העובדות ה"משעשעות" בכל הסיפור היא שהסטרואידים גורמים גם הם לחרדה, אז מעבר לחרדה הטבעית שיש לי כרגע, עכשיו אני בחרדה בריבוע.

     

    כתמים שחורים על הרגליים

    למשל, אחד הדברים שהתרופות שלי יכולות לגרום לו נקרא נוירופתיה, פגיעה עצבית שמובילה לתחושת נימול בגפיים ויכולה להיות רעה מאוד. כמה ימים אחרי שקראתי על התופעה לעומק, כולל על התסמינים ועל הטיפול, התחלתי להרגיש נימול קל בזרתות. החרדה התחילה לפעפע בתוכי. המשכתי לבדוק את עצמי בכל שעה אבל ההרגשה לא עברה. שיט, חשבתי, אני ממש לא צריך עוד משהו מעבר למיאלומה ולחוליה השבורה.

     

    חיכיתי עוד יום עד שסיפרתי לנגה, כדי להיות בטוח. לצערי, היא לקחה את זה יותר קשה ממני. התחלתי להסתובב בבית מוטרד ולשפשף את הזרתות עם האגודלים כל הזמן כדי ל"העיר" אותן ולוודא שיש תחושה. חיכיתי לפגישה עם ד"ר מגן כדי לדבר איתה על זה, ובינתיים עלה אצלי מפלס החרדה במהירות שבה צנח מפלס הכנרת.

     

    בפגישה הבאה עם ד"ר מגן, כשהיא שאלה לשלומי, ציינתי בחשש את הרגשת הנימול בידיים. ד"ר מגן נתנה בי מבט משתומם, "כל כך מוקדם בטיפול? לא יכול להיות", ואז שאלה אם קראתי על תופעות הלוואי של הטיפול. היא כמובן המליצה לי לצמצם את הסטייה הזאת. עשר דקות אחרי שיצאתי מהפגישה איתה כבר הרגשתי את הזרתות כרגיל.

     

    בלילה אחר התעוררתי עם תחושה מאוד לא נעימה בכפות הרגליים, מעין שילוב של צריבה וגירוד. ירדתי מהמיטה וראיתי שיש לי כתמים שחורים על כל שטח כפות הרגליים. הלכתי בשקט לסלון כשאני רועד מחרדה והתחלתי לחפש באינטרנט מה עובר עליי ועל הרגליים שלי.

     

    הכיוונים האפשריים היו סוכרת (הרופא מהרדיותרפיה ציין ששימוש יתר בסטרואידים מעלה את הסיכוי לסוכרת, ומאז אני סוכרתי פסיכוסומטי בפוטנציה) או הרפס (תופעת לוואי אפשרית לתרופות), אף על פי שאני לוקח כדורי אנטי הרפס כל יום.

     

    דגרתי על המחשב במשך שעתיים, נכנסתי לפורומים רפואיים, קראתי מחקרים, בדקתי תרופות, חיפשתי אתרים מקצועיים ומה לא. הלחץ גבר אבל אני המשכתי: קראתי על כל סוג אפשרי של כתם, ממה הוא נגרם, מה אפשר לעשות, מתי חייבים לכרות את הרגל ועוד ועוד. אני קורא והלב שלי דופק במאה דציבלים. קר בסלון אבל אני מזיע מרוב לחץ.

     

    אחרי שעתיים של פאניקה מוחלטת נשברתי, עליתי למעלה ושטפתי את הרגליים באמבטיה. הכתמים ירדו. מסתבר שהגרביים הכהים שגרבתי אתמול היו חדשים. הנעליים קצת נרטבו בגשם אז הגרביים הורידו צבע על הרגליים - איזה אדיוט אני.


    "אני קורא והלב שלי דופק במאה דציבלים". חי וילדיו

     

    "צריך פסיכיאטר דחוף"

    ולקינוח: באחד הימים קבענו להיפגש עם עוד כמה זוגות חברים טובים במסעדה. חולים במחלה כרונית הם סיבה למסיבה, ככה שתמיד יש תירוץ להיפגש. קבענו לשמונה וחצי והמסעדה היתה בערך במרחק שעה נסיעה.

     

    נגה חזרה מהעבודה והתחלנו לארגן את הילדים לקראת סוף היום ולקראת היציאה שלנו, ופתאום נזכרתי שאני עוד צריך להתקלח. טסתי למקלחת והסתבנתי במהירות האור. פתאום שמתי לב שיורדים ממני מים בצבע אדמדם. קפאתי במקום, והתחלתי לבדוק את מקור הדליפה. ככל שהצלחתי להבין, הדם יצא מלמטה, מהאזור שיושבים עליו (בלי להיכנס לפרטים טכניים). המוח שלי התחיל לקדוח: לאיזו תרופה יש תופעת לוואי כזאת? האם זה קשור לתפקודי קרישה? להתפוצצות של וריד? לקריסה של המעי? למה, לעזאזל?

     

    יצאתי מהמקלחת וצרחתי לנגה שתעלה. הייתי חיוור כמו סיד, רועד וממלמל, "אני מדמם, אההה, מלמטה". נגה עוד לא הבינה, ובינתיים לקחתי חצי קילו נייר מגבת וספגתי את הדם. כשעמדתי שם עם ערמת נייר תקועה בין הרגליים, היא פתאום קלטה, ומשום מה לא התרגשה בכלל. "תבדוק שלא נחתכת או משהו כזה לפני שאתה משתגע לגמרי", אמרה.

     

    זרקתי את הנייר לפח, חזרתי למים במקלחת ובדקתי את אחוריי ככל שהגב הדפוק שלי אפשר לי להסתובב. אחרי מישוש קל גיליתי את מקור הבעיה - שרטתי לעצמי את פנים הירך בואכה האשכים עם טבעת הנישואים, שיש לה בליטה קטנה. אני ממש ד-פ-ו-ק! תפקודי קרישה עלק, אני צריך פסיכיאטר דחוף. למסעדה עוד הלכתי עם חצי חבילת טישו בתחתונים כדי לספוג את הדם שהמשיך לצאת.

     

    אחרי כמה ימים קיבלתי החלטה חשובה שמלווה אותי עד עכשיו: מרגע זה אני אופטימי. אין יותר סיוטים, אין פאניקה, אין תסמינים פסיכוסומטיים, די, נגמר. מעכשיו אני "נהנה" כמה שאפשר מהסיטואציה, אני שמח, חיובי והולך לצאת מכל הסיפור בלי להניד עפעף.

     

    תתפלאו, אבל זה עובד. מאותו הרגע הפסיקו לי הסיוטים. לא "מצאתי" שום תופעות לוואי חדשות ואני במצב רוח מצוין. עכשיו אפשר להתחיל "לבלות" בכל הזמן הפנוי שיש לי.

     

    בקרוב: השתלת מח עצם

    האתגר הרפואי שלפנינו מתחיל לקרום עור וגידים, ואנחנו מתכננים את המהלכים הבאים. האתגר הראשון הוא טיפול לגב, שיהיה כנראה ניתוח. ההחלטה תתקבל אחרי שאעבור MRI חוזר לחוליה ואורתופד מומחה יראה את התוצאות. לפי דעת חכמים כאן הטיפול יכול להיות החל בלא לעשות כלום, דרך הזרקת מלט לחוליה (אני לא צוחק, יש דבר כזה), חיבור של פלטינות לגב וכלה בהחלפת החוליה לגמרי.

     

    האתגר השני שנשאר הוא השתלת מח עצם עצמית, שתקרה אחרי סיום הטיפול התרופתי, כשנגיע למדדי מחלה נמוכים. מדובר בסך הכל באשפוז של חודש שבמהלכו מפוצצים את הגוף בכימותרפיה ומחכים שהוא יעשה אתחול. משהו כמו לפרמט מחשב, רק על בן אדם. לשמחתי ההשתלה עצמית - אני תורם לעצמי ולא צריך לחפש תורם או להסתבך עם תופעות של דחיית ההשתלה.

     

    אז זהו, רק גומרים את שני הדברים ה"קטנים" האלה ואפשר יהיה, בתקווה, לחזור לחיים נורמלים.


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "התרופות לסרטן מעוררות חרדה; חי נכנס לפאניקה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים