שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קובה: טיול בין עוני מאולץ לחיי לילה סוערים
    סיור באי הקריבי מציף זכרונות מטיול ברומניה של צ'אושסקו: ניגודים חזקים, שטיפת מוח, הישרדות ותקווה. לצד זאת, מרחבים של חקלאות מסורתית, ושמחת המקומיים המתפרצת במועדונים

    עבור רבים קובה היא מדינת הסלסה והצ'ה צ'ה צ'ה. בשבילי היא הייתה גם משהו אחר, משהו שהחזיר אותי במידה רבה לחוויות של טיול ישן נושן שעשיתי לרומניה בתקופתו של צ'אושסקו.

     

    האי, ששטחו כ- 110,000 קמ"ר, עלה ממעמקי האוקיינוס אל אוויר העולם לפני כ-80-50 מיליוני שנים.

    הוא חלק מהלוח היבשתי של צפון אמריקה, ואילו האיים שממזרח לו, כמו ג'מייקה, האיטי והרפבוליקה הדומיניקנית, שייכים ללוח הקריבי. לעובדה הזאת יש חשיבות רבה באשר לקובה, מאחר שזו ממשיכה להיסחף לכיוון יבשת אמריקה בעוד האיים ממזרח לה נסחפים מזרחה. היום קובה מרוחקת מפלורידה מרחק של כ-170 ק"מ וממקסיקו מרחק של כ-210 ק"מ.

     

    צאו לסיור במפת האי

     

    קרבתה של קובה ליבשת אמריקה עודדה את האדם להתיישב גם בפיסת היבשת הזאת. ראשוני המתיישבים היו אינדיאנים שהגיעו בסביבות שנת 5300 לפסה"נ. לקראת סוף המאה ה-15, עם גילויה של אמריקה ומסעותיהם של הספרדים בעולם, הם הגיעו גם לכאן, ושלטו באי כ-400 שנה, עד למלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898. במהלך התקופה הזאת הובאו לקובה אפריקנים מניגריה, קונגו, גיניאה המשוונית ומוזמביק, לעבודה בשדות קנה הסוכר והטבק.  


    אין תחבורה ציבורית, יש שירות פרטי (צילומים: פועה בר ושאול ויטיס)

     

    מ-1898 הייתה קובה תחת השפעתה של ארצות הברית שהסתיימה ב- 1959, עם עלייתו של פידל קסטרו והפיכתה של קובה למדינה קומוניסטית. עד 1991 הייתה קובה תלויה כלכלית בברית המועצות והיום, בלית ברירה, בעקבות פירוקה של ברית המועצות, היא פוזלת לכיוון סין. כל האירועים הללו השפיעו על ההרכב האתני של האוכלוסייה (65 אחוז לבנים, עשרה אחוז שחורים, 25 אחוז מולטים), על התרבות ובעיקר על המוסיקה והריקוד, וכמובן על הנופים הטבעיים שהיו בעבר ושאת מקומם תופסים בעיקר הנופים החקלאיים.

     

    העבר של הוואנה משווע לשיקום

    חמישה ימים רצופים שוטטתי ברחובותיה של הוואנה בין מבנים קולוניאליים שידעו פאר והדר והיום משוועים לשיקום ושחזור (הוואנה הוכרזה ב-1998 על ידי אונסק"ו כעיר שאוצרת בתוכה את העושר הגדול ביותר של אדריכלות קולוניאלית), מכוניות אמריקניות משנות ה-50 וה-60 בשלל צבעים שבקרביהן מונחים מנועים רוסיים או יפניים, אוטובוסים ציבוריים תוצרת סין שנושאים עליהם כתובות בסינית, רכבי טויוטה ופיג'ו ששייכים לבעלי תפקידים בשירות המדינה, עם לוחיות רישוי בשלל צבעים המסמלים את שיוכן, אופניים, ריקשות וכרכרות רתומות לסוסים, ספרים וגלויות שעליהם מתנוססות תמונות של פידל קסטרו, צ'ה גווארה, סטאלין וכל מרעיו, ובליל של אנשים שממלאים את הרחובות, כשרבים מהם פונים לתייר מתוך עניין או רצון לעזור, או אפילו לבקש לעצמם עזרה כספית.


    סחורה חמה בשוק: האידאולוגיה של צ'ה

     

    התוודעתי לסחר בשוק השחור, לעסקי הספסרות, לתורים בחנויות להקצבת מזון, לקהילה היהודית הקטנה (1,200 איש) שעדיין נותרה כאן, לחלומותיהם של הצעירים, למצוקה של אלה שידם אינה משגת לשפץ את ביתם או ליהנות מנתח בשר, לבתי המרקחת שהזכירו לי את אלה שהיו בארץ בשנות ה- 60, ולקראת סוף היום למסעדות הפתוחות לתיירים ולמוסיקה הבוקעת מאין-ספור המועדונים. ניגודים חזקים, עוני מאולץ, שטיפת מוח, הישרדות, תקווה – בכל אלה חשתי, כמו אז בטיול שלי לרומניה.

       

    יצאתי מהוואנה לכיוון צפון-מערב, אל "גן העדן" של קובה שבפרובינציה של פינר דל ריאו. כבישים רחבים כמעט שוממים ממכוניות מובילים מהוואנה למחוז חפצי. התחבורה הציבורית בקובה כמעט לא קיימת, ולכן לא ייפלא לראות את בני המקום בהמוניהם לאורך הכבישים הראשיים משעות הבוקר המוקדמות, מחכים שיחלוף כלי תחבורה כלשהו, כולל כרכרות רתומות לסוסים, כשהם מנופפים בשטרות כסף כדי לשכנע את הנהגים לעצור ולקחת "טרמפיסטים" תמורת תשלום.


    אחת הגרסאות למונית המקומית

     

    מעל לראשיהם של הממתינים מתנוססים שלטי ענק שהזכירו לי היכן אני ומי שולט באי. שלטים באותיות של קידוש לבנה מזכירים לעוברים ושבים שללא פידל אין חיים (Viva Fidel), שיש שתי אפשרויות - המפלגה או המוות (Partida o Muerte), וצ'ה הוא מחיה הרעיונות האבודים.

     

    פינת טבע מתחבאת בין ההרים

    קובה אינה ארץ של נופים עוצרי נשימה. רוב שטחה מישורי ויש בה שלושה רכסי הרים בולטים שבנויים ברובם מסלעי גיר: סיירה מאסטרה בדרום-מזרח, אסקמבריי במרכז וסיירה דל רוסריו במערב. הפסגה הגבוהה במדינה היא פִּיקוֹ טוּרְקִינוֹ שבסיירה מאסטרה, שגובהה 2,005 מ' מעל פני הים. רכס אסקמבריי נמוך מהסיירה מאסטרה, ופסגת סיירה דל רוסריו נמוכה אף ממנו - 692 מ' בלבד. עמק הוויניאלס (Viñales) שבסיירה דל רוסריו נחשב לאחת מפינות הטבע הייחודיות והמרשימות באי – ואכן כך הוא. 


    ירוק לצד ההרים. עמק הוויניאלס

     

    עמק הוויניאלס נוצר כתוצאה מפעילות טקטונית שדחפה את סלעי הגיר כלפי מעלה, ומבליה אינטנסיבית שלהם באזור שכמות הגשם הממוצעת השנתית בו היא 1,300 מ"מ. בעמק, שמנוצל כולו לחקלאות, פזורות גבעות אחדות (סלעי משאר), שרידים של רכס רציף ששלט בעבר הגאולוגי באזור. הצומח הטבעי בגבעות הללו מורכב מיער לח נשיר למחצה, כאשר למרגלותיהן בולטים בתמירותם עצי הדקל האופייניים לקובה, לצפון אמריקה (בעיקר פלורידה וקליפורניה) ולאיים הקריביים שמסביב. מין דקל זה (Roystonea oleracea) הוכרז כעץ הלאומי של קובה, ולא בכדי – כל חלקי העץ מנוצלים על ידי המקומיים: פירות למאכל חזירים, ענפים לכיסוי גגות וגזעים לתליית עלי טבק. העמק כולו מנוצל לחקלאות ומעט מאוד נותר מהצומח הטבעי. הגידולים העיקריים שבולטים בו הם טבק, קסאווה, תירס, שעועית, אננס, אורז, בטטה, טארה, עצי בננה, גויאבה ואחרים.

     

    הטבק, ובעיקר הסיגרים, הוא בין סמלי האי. הטבק (.Nicotiana tabacum L) הוא שיח רחב עלים ממשפחת הסולניים, שעמה נמנים החציל, העגבנייה ותפוח האדמה, ומבין צמחי הבר שבארץ נזכיר את הסולנום, השיכרון הזהוב ושיכרון סיני. מקור הטבק ביבשת אמריקה, וממנה הופץ למקומות שונים בעולם. כמו כל בני המשפחה הזאת, הטבק מכיל ניקוטין, שהוא אלקלואיד אורגני ורעלן עצבים חזק, במיוחד לחרקים. כל אופני צריכת הטבק גורמים להגעת ניקוטין אל מחזור הדם ולהתפתחות הדרגתית של סבילות לניקוטין ותלות בו. החומרים הללו משמשים גם את תעשיית חומרי ההדברה נגד חרקים מזיקים, ומכאן שרוב הרעלות הניקוטין נגרמות למעשה בשל חשיפה לקוטלי חרקים המכילים ניקוטין מרוכז.


    מתקן ייבוש לטבק, אחד מסמלי האי

     

    הקרקעות שייכות למדינה, והאיכרים מגדלים את תוצרתם כשאת רובה הם "מוכרים" למדינה. דין זהה עבור הטבק: 90 אחוז למדינה ועשרה אחוזים נותרים לאיכר. עלי הטבק נקטפים ומיובשים בבתי טבק מיוחדים, שבולטים בנוכחותם בעמק ובקובה כולה, ומהם עושים את הסיגרים, כשכל העבודה ידנית. סוגי הסיגר נבדלים ביניהם בהתאם לסוגי העלים והטיפול בהם. הסיגר הנפוץ הוא קוהיבה, מאחר שזהו הסיגר האהוב על קסטרו והיה אהוב על צ'ה גווארה. אגב, הסיגרים היו כנראה מוכרים כבר לבני המאיה. גם באיים הקאריביים סיגרים היו נפוצים וידועים עוד מהמאה העשירית. כיום, כשאומרים סיגרים, אומרים קובה. ככל הנראה הסיגרים הובאו לארצות הברית מקובה במאה ה- 19 על ידי הגנרל בדימוס ישראל פוטנאם. באזור מגוריו אשר בקונטיקט צצו אחרי שובו מפעלים רבים לייצור סיגרים. כתוצאה מכך דווקא האמריקנים אחראיים על הפצת הסיגרים בעולם.

     

    המשכתי לטייל בעמק כשאני מבקרת בכמה מערות קארסטיות מעניינות, כשבאחת מהן, "מערת האינדיאנים" (Cueva de Indio), ניתן לשוט בסירה למרחק של כקילומטר אחד ולרדת מהעבר השני ישר לתוך מסעדת תיירים.


    הטבק, בתצורה סופית, בפיו של חקלאי מקומי

     

    דרומה, בין קני הסוכר

    ארזתי את חפציי ויצאתי דרומה לכיוון טרינידד (Trinidad). בדרך חלפתי על פני שדות קנה הסוכר, שהיו בעבר הרבה יותר נפוצים בקובה ולצורך עיבודם הובאו עבדים מאפריקה החל מהמאה ה-15. השיא היה בסוף המאה ה-17 וראשית המאה ה-18. מקנה הסוכר (ששייך למשפחת הדגניים) מפיקים סוכר, אבל גם משקאות אלכוהוליים כמו הרום הידוע בקובה - Havana Club (45 אחוז אלכוהול). 

     

    טרינידד הייתה לאורך ההיסטוריה של קובה עיר נמל לחוף האוקיינוס הקריבי, נקודת מוצא וכניסה למסעותיהם של הספרדים, לכיבושיהם של הצרפתים והאנגלים ולמעשי החמס והשדידה של השודדים הקאריביים. כמו כן, במשך שנים רבות הייתה העיר מרכז לתעשיית הסוכר, ולכן הובאו לשם עבדים רבים מאפריקה, בעיקר מניגריה. כתוצאה מכך העיר עשירה במגוון תרבויות שמעל כולן מנצחת המוסיקה. הסמטאות הצרות והצבעוניות של הבתים, המוסיקה והמיקום שלה הקנו לה ב-1982 מעמד של אתר מורשת עולמית.


    טרינידד, אתר מורשת ועיר המבוססת על תיירות

     

    לילה – וכולם ברחובות. מוסיקה בוקעת מכל עבר, עשרות להקות, רובן מורכבות מזמרים ונגנים מבוגרים, אפורי שיער.

    נראה שאת מיומנות הנגינה רכשו ברחוב. משהו שהתפתח אתם מאז היותם ילדים או אפילו עם ההנקה. והשאר, אלה שהמוסיקה גורמת להם לרקוד ולנענע את כל חלקי הגוף – גם הם עושים זאת במיומנות רבה ובהמון חושניות. לא ייפלא שתיירים רבים נמשכים אל העיר הזאת, ובעיקר הצעירים שביניהם.

     

    המוסיקה הקובנית היא תוצר קוקטיילי של סגנונות ספרדיים ואפריקניים. כך הסון הקובני – שילוב של מוסיקה ספרדית מלווה בגיטרות ומוסיקה אפריקנית, ממבו - מוסיקה אפריקנית שהתפתחה גם בהאיטי, ומעל לכול הסלסה, שמזוהה עם קובה. ריקוד הסלסה התפתח בהוואנה בתחילת המאה ה-20 בסמוך לקזינו דאז (ומגרש הספורט היום), שהיה ממוקם בטיילת שלאורך החוף.

    בתחילת דרכה הושפעה הסלסה מיוצרים פורטוריקנים, ומהר מאוד הופצה לעולם המערבי. ריקוד הסלסה התפתח במקור מצעדי הבסיס של ריקוד הסון הקובני והוואוואנקו האפרו-קובני, בשילוב אלמנטים מריקוד הסווינג, הממבו, הצ'ה צ'ה צ'ה ומגוון ריקודים אפרו-קובניים אחרים.

     

    כוס של מוחיטו או Canchanchra (משקה אלכוהולי אופייני לטרינידד, שמכיל מים, דבש, לימון, רום וקרח), מוסיקה קצבית, לילה - מה עוד צריך כדי לשכוח ולו לכמה שעות את העוני, את היעדר החופש המלא ואת שאר הצרות, ופשוט לשמוח, לענטז, לחבוק בחורה וללכת לישון שמח וטוב לב בשעות הקטנות של הבוקר, גם אם היום הבא אינו שבת או יום ראשון.

     

    הכתבה פורסמה בגיליון אפריל 2011 של הירחון "טבע הדברים "

     

    מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קוקטייל אנושי מגוון
    צילום: פועה בר ושאול ויטיס
    פניה של קובה
    צילום: פועה בר ושאול ויטיס
    בתים צבעוניים בטרינידד
    צילום: פועה בר ושאול ויטיס
    למרות הכל, ארץ מלאת חיים
    צילום: פועה בר ושאול ויטיס
    מומלצים