שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אמרו שנותר לי חודש לחיות"; אביחי שרד הסרטן
    חודש אחד לחיות: זה הזמן שנתנו הרופאים לאביחי קמחי, ביום בו הוא אובחן אצלו סרטן ריאות. שנתיים עברו מאז אותו היום וקמחי לא ויתר: הוא לא רק שנלחם במחלה בכל הכוח, אלא גם כתב מדריך התמודדות, נפשי ומעשי, לחולים שנמצאים במצבו
    מוזרות הן דרכי הגורל. בני יונתן חיפש מורה לתופים ובמהלך החיפושים נתקלתי בבחור חביב שסיפר לי כי קרוב משפחתו, אביחי קמחי, החלים מסרטן, כתב מדריך לחולה ו"שזה סיפור באמת יוצא דופן". האמת, סיפורים כאלה מרתיעים אותי בדיוק כפי שהשם הנורא של המחלה עושה לרבים אחרים ולכן החלטתי לקחת את הזמן עד שאמצא כוח להתמודד עם הנושא, בעיקר לאחר שמותו של פליקס שמולוביץ ממחלה נוראית אחרת הותיר אותי די ריק מתוכן בכל מה שקשור לאנשים ומלחמות ההישרדות שלהם שלא תמיד מסתיימות בטוב.

     

    "שאני אמות תוך חודש?"

    השבוע, לאחר שכבר לא היה לי נעים מהאיש, יצאנו אני וצוות הצילום לעבר בית החולים "הדסה עין כרם", שם שהה אביחי אין סוף שעות בטיפולי ההקרנות והכימותרפיה. כבר מרחוק אתה חש שאתה מתקרב למציאות שונה מכל מה שהורגלת: שרשרת המבנים הענקית, הפורצת בין היער הפסטורלי של הרי ירושלים, נראית כמעט כלא שייכת, ומהרגע שאתה עובר את המחסום בכניסה אלפי הפרצופים הקפואים הממהרים ליקיריהם מכניסים אותך לאווירה אחרת, כאילו שמיכה אפורה צצה משום מקום וכיסתה את כולנו מהשמש והמציאות היום יומית שנותרה בחוץ.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "בצורה כזו או אחרת הרופא סיפר לי שיש לי 'נגעים' בריאות ובראש ושאם יהיה טוב אני אחיה מקסימום חודש", מספר אביחי כאשר אנו יושבים בחדר המדיטציה של מחלקת טיפול יום בבניין שרת בבית החולים. המקום צבוע בצורה נעימה והצוות, כמו נמלים עמלות, רץ ממטופל למטופל.

     

    אבל עם כל זאת המקום שקט. שקט מידי. אין צעקות. אין לחץ. כאילו איש אינו שש למהר ולהזרים את הכימיקלים השנואים לתוך הורידים. "בשנייה הראשונה לא הבנתי. שאני אמות תוך חודש? מה זה הדבר הזה? חשבתי רק על המשפחה והילדים – מי יפרנס אותם? כיצד ייראה עולמם בלעדי? ואז באותה השנייה שהגעתי לביתי הרחמים העצמיים הפכו בבת אחת לכעס אדיר. ניגשתי לפינה וכתבתי על פתק בזו הלשון: אני אחלים לגמרי, אזכה בבריאות תקינה, ניתנה לי הזדמנות שניה ואנצל אותה בצורה גלויה. וזה מה שהיה בסופו של דבר" .

     

    הפתק של אבי קמחי הלך וצמח ליומן, אותו כתב בשקדנות ללא הרף: כל טיפול, מחשבה, כל תחושת ייאוש או תקווה אצלו נכתבו במהירות אדירה ונבלעו לעוד דף ועוד אחד שהלכו והתרבו במהירות. "כתבתי על הכל: על הנטישה של כל החברים, על השם של המחלה שגורמת לאישונים של אלה מולך להתכווץ בבת אחת ולהירתע כאילו אתה מצורע ומדבק, על התרופות החדישות שלא רבים מכירים, שעוצרות את תהליכי ההקאה ועושות נפלאות בדרכים שאי אפשר להאמין, וככל שכתבתי יותר הבנתי שאני לא כותב רק עבורי – אלא עבור כל אותם אלה שאין להם מושג לקראת מה הם הולכים, וחמור מזה – אין להם את הידע הרפואי מה מותר להם לקבל, מה הזכויות שלהם, מה עושים מול ביטוח לאומי ועוד שורה ארוכה של טיפים ומדריכים כיצד להילחם לא רק במחלה עצמה, אלא גם במציאות המטורפת הזו לתוכה אתה נזרק בבת אחת. בקיצור גם מדריך רוחני וגם מדריך מעשי".

     

    "החלום שלי הוא שהספר יחולק חינם לכל החולים"

    האמת שאני חייב גילוי נאות: מהרגע ששמעתי שהאיש כתב ספר הייתי בטוח שמדובר באיזה "מאכר" שהולך לספר לי סיפור עצוב, לתת לי עותק מספרו ולחכות למצלצלין שיזרמו לכיסיו. אבל אני מכה על חטא, כי ככל שעברו השעות שלי עם אביחי הבנתי שאני יושב מול מישהו שזה הדבר האחרון שמעניין אותו וכל רצונו הוא לעזור לאנשים. "החלום שלי זה שהספר יחולק חינם לכל מי שמוצא את עצמו בשנייה אחת נלחם בשיניים על הדבר החשוב לו מכל. אני לא רוצה לראות שקל מהספר הזה. עשיתי עד עכשיו הכל לבד ומכיסי ואין מאושר ממני לתת את הספר למי שבאמת זקוק לו.

     

    "אני אומר מעל במה זו כי הספר יעזור לאנשים רבים להתמודד עם התהליך הארוך והקשה, יאפשר להם להיות מסוגלים להסתכל למוות בעיניים גם אם מדובר בסרטן חשוך מרפא כמו הלבלב – ומה שאני עברתי ותיעדתי ייתן כוחות אדירים לעבור יום ועוד יום כי מה שהכי נורא במחלה הזו היא לא רק ההתמודדות הפיסית עם חיסול התאים של הגוף שלך הווה אומר הכאבים וכל מה שכרוך בזה – מה שהכי קשה זה הכעס על הגוף שבוגד בך.

     

    הכעס הוא גם על כל האנשים שעשו בדיוק את אותה הבגידה, הבאה לידי ביטוי בכך שהם לא מוצאים את הדרך להתמודד עם מה שאתה עובר וזו תחושה הכי נוראית שיש. הנטישה ההמונית הזו של כל המעגלים שליוו אותך כל החיים תורמת בצורה אדירה ומפחידה לניצחון המחלה על הנפש וכך נוצר קיצור דרך מאוד משמעותי לקץ החיים, כי אין לך פתאום שום תחמושת, כי מי שאמור להוציא אותה מארגז הירי ולהזין אותה למכונת הירייה פשוט לא שם.

     

    "אני תקווה שגם מי שלא חולה אבל יש לו חבר או קרוב שכזה יקרא את הספר ויבין עד כמה החולה זקוק לנפש חיה לידו במהלך התהליך המשעמם להחריד הזה של הכימותרפיה. שעצם העובדה שאתה

    לא לבד ושיש לידך מישהו שאפילו קורא בספר או גולש בסלולארי שלו, משנה את התחושה של הבדידות מקצה לקצה. וזה לב ליבו של הספר, כי הסיפור שלי יכול לדעתי לעשות כאן שינוי דרמטי גם עבור המטופל וגם עבור סביבתו. ואף על פי שישנם ספרים מצוינים שהגיעו אלינו מעבר לים, אין כמו המציאות הישראלית עליה אני כותב החל בבירוקרטיה המקומית וכלה במאבק על תרופה כזו או אחרת הטופחת על פניך כל הזמן להעריך בסופו של דבר את המתנה הגדולה בעולם – החיים".

     

    ישבתי עם אביחי שעות ארוכות עד שרותם הצלם נאלץ לגרור אותי לאייטם הבא. האמת היא שקיבלתי הצצה לעולם שאני אישית ממש לא הכרתי ואם נהיה כנים, גם ממש לא רוצה להכיר. עכשיו רק נותר לקוות כי מישהו ירים את הכפפה ויצור קשר עם אביחי, שמשתוקק לבוא להרצות וללמד את תורתו, חינם אין כסף. ואולי בסופו של יום גם הכריזמה וגם הספר של מי שצלח את המחלה והביט להוא עם הקלשון בעיניים תעזור לכל אותם אנשים שעולמם חרב עליהם לשמע הבשורה כי חלו באותה מחלה, שאני לפחות למדתי ששמה הנוראי הוא ממש, אבל ממש לא מילה גסה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אביחי קמחי. "יש כעס על הנטישה ההמונית של המעגלים שליוו אותך כל החיים"
    צילום: רותם מלנקי
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים