האם לברך על תרופה שאינה כשרה?
שאלה:
אדם שהרופאים הורו לו שהוא חייב לאכול דבר איסור לצורך רפואתו, האם עליו לברך לפני האכילה, או שאין מברכים משום ש"אין זה מבָרֵך אלא מנָאֵץ"? (אלברט)
תשובה:
אלברט שלום וברכה,
א. במסכת ברכות (דף כד, א) נחלקו תנאים אם מברכים על מין קללה. ר' יהודה אומר שאין מברכים עליו, ואילו חכמים סוברים שמברכים. וכדעתם נפסק להלכה, וכך נכתב בשולחן ערוך: "סופי ענבים שאין מתבשלין לעולם, וכן על הנובלות, שהם תמרים שבשלם ושרפם החום ויבשו, מברך: "שהכל". (שולחן ערוך אורח חיים סימן רב, ט).
ב. לעומת זאת, נפסק גם כן בשולחן ערוך, שישנם דברים שאין מברכים עליהם כלל, כגון חומץ וכדומה; "על החומץ לבדו אינו מברך כלום, מפני שהוא מזיקו". (אורח חיים רד ב)כלומר, יש הבדל לעניין הברכה, בין דבר המזיק, ובין דבר שהוא מין קללה ואינו מזיק; דוגמא למין כזה שאינו מזיק הם נובלות וסופי ענבים (ענבים מקולקלים) - ולכן, מברכים עליהם.
ג. דברים אלו נכונים לגבי אוכל מוּתָר שהתקלקל. מהו הדין במקרה של דבַר איסור שאינו מזיק?
מצאנו בדבר מחלוקת ראשונים; מצד אחד כותב הרמב"ם: "כל האוכל דבר האָסור בין בזדון בין בשגגה, אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף. כיצד? הרי שאכל טבל של דבריהם, או שאכל מעשר ראשון שלא נִטלו תרומותיו, או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך, ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטרפות או שתה יין נסך וכיוצא בו" (הלכות ברכות פרק א, יט). כלומר, לדעתו של הרמב"ם אין מברכים על איסור.
לעומתו כותב הראב"ד: "טעה בזה טעות גדולה! שלא אמרו שאין מברכין, אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קביעות, הואיל ואוכלין דבר האסור והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון. אבל ברכה תחילה וסוף, למה לא יברכו הואיל ונהגו". לדעתו של הראב"ד כוונת הגמרא לגבי איסורים, שאין מזמנים באכילתם, אך לברך – מברכים, שהרי נהנים מאכילה זו.
בעל השולחן ערוך (אורח חיים סימן קצו,א) פוסק כדעת הרמב"ם, שאין מברכים על אכילת איסור.
בספר טורי זהב (מנושאי הכלים של השולחן ערוך, שם) כותב, שגם הראב"ד חולק רק באוכל בשוגג, אולם באוכל במזיד - גם הוא מודה שאין מברכים.
ד. מחלוקת זו עוסקת באוכל איסור להנאתו בשוגג או במזיד, אולם שאלתנו עוסקת באוכל דבר איסור למען צורכי בריאות, לשם רפואה ממחלתו. במקרה כזה פוסק בשולחן ערוך: "אם אכל דבר איסור במקום סכנה, מברכים עליו" (אורח חיים סימן קצו, ב וסימן רד, ט). אף על פי שהוא עצמו פוסק שאין מברכים על דבר איסור.
את ההבדל מסביר במשנה ברורה; אכילת תרופה גם מדברים אסורים, מחויֶבֶת במקום סכנה, והאוכל מקיים מצווה, ולכן עליו לברך על התרופה. גם
כאשר היא מכילה מרכיב שאינו כשר, ובמיוחד הדבר נכון, כאשר יש לאוכל הנאה בכך. "...דאף על גב, שברצונו לא היה אוכל דבר זה כי אם מחמת אונס חָליו, מכל מקום, כיון שכבר הוא חולה וחפץ להתרפאות במאכל ומשקה זה - נחשבת לאכילה שיש בה הנאה" (סימן קצו, ה).
אכן , אם האוכל האסור מָאוס לאדם, ואין הוא נהנה מהאכילה בגלל סיבה זו - אין מברכים על האכילה, וכך כותב במשנה ברורה: "ואם הוא דבר שנפשו קָצָה בזה, אם כן, אין החֵיך נהנה ממנו, ואין צריך לברך על זה" (סימן רד, מח).
ה. יש להוסיף שגם במקרה שאוכל במזיד ללא סכנה, יש אחרונים הסוברים, שברכה ראשונה אין לברך משום שהוא נחשב מנאץ, אולם ברכה אחרונה בכל מקרה יש לברך משום שסוף סוף האדם נהנה.
לסיכום:
אדם האוכל דבר איסור ללא צורך - אינו מברך עליו, אם אכל במזיד ואם בשוגג. יש אומרים, שברכה אחרונה יברך בכל מקרה, אם נהנה מהאוכל.
אם אוכל משום סכנה, ונהנה מהאוכל - מברך בתחילה ובסוף. אולם, אם האוכל מאוס בעיניו - אין מברכין.
כל טוב (משיב: הרב שמואל שפירא, רבה של כוכב יאיר)
