בחירת חלונות ודלתות: קרועה בין יופי לפרקטיקה

כעת, לאחר שכבר בנינו את השלד, השרירים ומערכת העצבים של הבית שלי, אני שקועה עד צוואר בשלב הקשה ביותר - החלטות לגבי המראה החיצוני שלו. זה אמור להיות השלב הכי כיפי, בו אני מתרגשת ממניפות הפורמייקה, קטלוג השיש, בחירת צבע הבית וגוון האלומיניום - אז למה הוא הופך להיות כל כך מעייף ומעיק?

ישבתי ביני לביני וחשבתי, שההחלטות האלה נראות כה קריטיות ומשמעותיות מבחינת יופיו של הבית, עד שזה פשוט גורם לי לשיתוק מוחלט. כל החלטה שאני עושה אני מייד משנה, וחוזר חלילה. אני מפחדת שאצטרך לחיות עם הבחירות שלי כל חיי כשהן מביטות בי ישר בעיניים בלעג לא מוסתר, במקום בעליצות כובשת לב.

שלב עיצוב החלונות והדלתות של הבית, הוא קריטי ביותר. ראשית, יש להקדיש לכך סכום נכבד בתקציב שעומד על ממוצע של כ-120 אלף שקל. אני אישית חובבת מרחבים פתוחים, וקורעת חלונות ודלתות בכל קירות הבית כדי להכניס את החוץ פנימה ולהביא את הפנים החוצה. חלונות קטנים זה לא אני, מצטערת.

זו אולי הסיבה שהחלטתי על פתח באורך 8 מטרים בקיר סלון, שנפתח כמעט כולו החוצה אל הגינה הקטנטונת שלי. הפתח הוא באורך 6 מטרים בקיר הסלון וממשיך לאורך 2 מטרים בצורה פינתית למטבח, כך שהגינה נגלית באופן היקפי. כבר בשלב השלד הרגשתי את תחושת המרחב שמקנה הפתח הגדול הזה לבית שלי - החוץ והפנים ממש מתמזגים והגינה הופכת להיות המשך של הסלון והמטבח.

הפתח בסלון (צילום: אתי פרנקו)

פערים של 20 אלף שקל

בשלב מאוד מוקדם שמנו פעמינו, האדריכלית ואני, אל מרכז הבניה הישראלי, לאחר קביעת פגישה מראש עם נציגת "קליל". תכננו כל חלון ופתח בבית והתאמנו לכל חדר את הפרופיל (מסגרת חלון) המתאים לו. במרכז יש דוגמאות של כל הפרופילים וסוגי חלונות ותריסים שנפתחים בכל מיני כיוונים ובשלל אפשרויות. הבעיה היא התקציב כמובן, אבל היכן שלא כדאי לחסוך - אין לחסוך, והיכן שאפשר - אני הראשונה שמתאמצת לא להתפתות.

נציגת קליל הדפיסה עבורי תכנית שלמה של מפתחי הבית, המפרטת באופן חזותי ומילולי את הפרופילים השונים, סוג החלונות והדלתות, סוג התריסים, הרשתות והגדלים. תכנית כזו אפשר לשלוח לאנשי מקצוע מורשי "קליל" דרך התיבת המייל, ולקבל במהירות וביעילות הצעות מחיר.

ההצעות הצביעו על פערים של כ-20 אלף שקל בין הגבוהה ביותר לנמוכה ביותר, סכום לא מבוטל עבורי ועבור כל אחד, אני מאמינה. השאלה שעלתה היתה שוב, מה האינדיקציה לגובה המחיר - איכות עבודה, מיקום העסק (פריפריאלי או מרכזי) או סתם גחמות שמעלות קצת את המחיר כלפי מעלה?

בשביל לקבל על כך תשובה, צריך לכתת רגליים ולנסוע לבדוק את העבודה של כל איש מקצוע, גם בטווחים גדולים. אך למי יש זמן וכוח לכך?

יופי או פרקטיקה?

מאחר שהחלטתי על קבלן מפתח, עם כל המינוסים והפלוסים המשתמעים מכך, החלטתי לכלול את עבודת האלומיניום בתוך החוזה. ע' הקבלן הבטיח לי איש אלומיניום מעולה שידאג לכל העיצוב הדרוש, אך כבר בשלב הראשון התגלע ויכוח על סוג הפרופיל של פתח הסלון הגדול: ב"קליל" המליצו על פרופיל 9,200, בעוד שהקבלן ביקש להחליף לפרופיל 9,000.

הויכוח התמקד במספר הדלתות שצריך עבור פתח בגודל של 6 מטר, וכמובן בגודל התריס, שהוא בעצמו חתיכה אחת של 6 מטר היורדת ועולה לכל אורך המפתח. בסוף נכנעתי והסכמתי לפרופיל 9,000. תגידו שאני פריירית, לא אכפת לי. מאז שהתחלתי לבנות את הבית – "פריירית" זה שמי השני. גם האדריכלית התרצתה לגבי הפרופיל, אך דרשה במפורש שארגז התריס יהיה מוסתר בתוך הקיר.

כדי להסתיר את הארגז יש צורך כבר בשלב התכנון ליצור קיר עבה יותר שמצד אחד מקטין מעט את הסלון אבל מצד שני מעניק מראה נקי לכל הפתח. איש האלומיניום והקבלן טענו שלא כדאי לקבור את הארגז בקיר בגלל קושי בגישה במקרה של קלקולים. "תריס באורך 6 מטר הוא יצור מאוד עדין ועדיף לאפשר גישה נוחה אליו למקרה שיחליט לשבות פתאום", אמר הקבלן, ואחריו הנהן איש האלומיניום בהסכמה נחרצת.

אבל א' האדריכלית מחתה בתוקף: "זה עניין עיצובי קריטי ממש! אל תוותרי על היופי והאסתטיקה שמקנה ארגז מוסתר!". כך עמדתי, קרועה בין יופי לפרקטיקה, בין הרגש לשכל, בין שני גברים לאישה, ולבסוף החלטתי על הפרקטי - יראו את הארגז, אבל אם הוא יתקלקל – אפשר יהיה לתקן אותו בלי לקרוע את הקיר.

הייתי מרוצה מהחלטתי עד שהלכתי לישון וקמתי בבוקר עם תחושה שבכל זאת - היופי משמעותי ביותר. התקשרתי לקבלן ואמרתי לו שאני משנה את דעתי – הארגז מוצנע בתוך הקיר וזהו. אבל בערב שוב גברה עלי תחושת הפרקטיקה, או יותר נכון, החרדות שוב קנו להן שביתה בנפשי ידועת הסבל. טלפון בהול לקבלן: "תשאיר את הארגז בחוץ!".

אחרי שבוע של טלטולי נפש קשים שהדירו שינה מעיני, במהלכו ששיניתי את דעתי לפחות עשר פעמים הלוך וחזור והטרפתי את נפשם של העושים במלאכה - נפלה ההחלטה. בעודנו עומדים בסלון הבית, איש האלומיניום עמד על הסולם ואמר: נילי - "עכשיו או אף פעם!".

וכך, מה שניצח בסופו של דבר היא הפרקטיקה. הארגז שקוע בקיר אבל אפשר לראות אותו, אני מתפללת שלא אצטרך להגיד: "צדקתי", כי אני רוצה להוריד את התריס הענק בסלון שלי אין ספור פעמים ובמשך שנים רבות - בלי לפתוח את הארגז ולו פעם אחת לצורך תיקון.