אבן גבירול באמהרית
הוא עזב קריירה בינלאומית, ועלה ארצה בשאיפה לדלג על משבר הקליטה. אבל אבטה בריהון נאלץ לעבור את מסלול הקליטה הסטריאוטיפי, כולל עבודה כשוטף כלים ומאבטח. עכשיו הוא מוציא אלבום פיוטים בלחנים אתיופים, ומרגיש שנולד מחדש
בריהון, יליד בירת אתיופיה, התגורר בילדותו בסמוך לבית הספר למוזיקה של אוניברסיטת אדיס אבבה
בין היתר, ניגן בריהון בסקסופון בגוש הקומוניסטי ובצפון קוריאה. אך יום אחד נקלעה התזמורת למארב של המורדים האתיופים, ומרבית נגניה נספו. בריהון עצמו נפצע משני קליעים, ונפרד מן הצבא. הקריירה שלו נמשכה כנגן בתיאטרון בינלאומי באדיס אבבה, שם גם החל סיפור האהבה של עם הג'ז.
"בכל התקופה הזו לא היה לי שום קשר ליהדות", בריהון מספר. "ניגנתי עם מוזיקאים מקומיים, לא יהודים, כמובן. וכשכבר פגשתי ביהודים אתיופים, הם אף פעם לא היו מוזיקאים. לי ניתנה הזדמנות משום שגדלתי באזור שהיה בו בית ספר למוזיקה קלאסית. ידעתי שאני יהודי, אך לא קיבלתי חינוך יהודי. אבא שלי לא בילה איתנו הרבה, בגלל שהיה איש צבא והוצב הרחק מאתנו. לא היה לנו כל כך קשר עם משפחתו, ולאחר שהוא נפטר - התנתק הקשר לחלוטין. כך שלא ידעתי הרבה, אם בכלל".
שוטף כלים ומאבטח
בראשית שנות ה-90' – עם מבצע שלמה – עלתה מרבית משפחתו של אבטה בריהון ארצה.
"אבל אני הייתי בנסיעות בינלאומיות", מספר בריהון. "כך למשל, הופעתי עם מולטו אסטטקה – מבכירי המוזיקאים האתיופים בעולם – עמו אגב, יש לי קשר מקצועי של הופעות עד היום".
בריהון עצמו לא מיהר לעלות ארצה. בגיל 21 הקים הרכב ג'אז משלו, עמו יצא לסיבובי הופעות באירופה שלוש פעמים בשנה. "הצלחתי שם, עשיתי לי שם וצברתי ניסיון, ורציתי להביא איתי משהו כשאעלה", הוא מספר. סיבוב ההופעות האחרון של ההרכב באירופה, אגב, תם שלושה שבועות בלבד בטרם עלה בריהון לארץ, בשנת 99'.
עם עלייתו, נראה היה לבריהון כי יצליח לדלג על משבר ההגירה. ואולם חלומו להיות מוזיקאי בישראל נתקל בקשיים. מחסום השפה הקשה עליו להשתלב בשוק העבודה, וגם מוזיקה אתיו-ג'זית לא היתה החומר שממנו קורצו כוכבים בישראל של ערב המילניום. בריהון נאלץ לעבור את מסלול התעסוקה הסטריאוטיפי: שטיפת כלים במסעדות ביום, ואבטחה בלילה. כריות אצבעותיו התאכלו מחומרי הניקוי אליהם נחשף בעבודת יומו, והסקסופון הונח בצד, אחר כבוד.
אלא שמשבר העלייה לא ריפה את ידיו של בריהון, שלא לדבר על שאיפותיו: "יש כאן המון מוזיקאים טובים שעושים מוזיקת נשמה שחבל על הזמן", הוא אומר בהתפעלות. "המדינה הזאת היא בית ספר. זה מדהים. פתח לי משהו שאף פעם לא חלמתי עליו".
ריה"ל בפרי ג'ז
משה בר-יודא, יו"ר עמותת מורשת יהודי אתיופיה, הוא שאיתר את בריהון, והפגיש אותו עם המוזיקולוג שלמה ישראלי. זה שידך בין בריהון לפסנתרן יצחק ידיד, לזיווג שהתקרא "אנסמבל ראס דשן" (על שם ההר הגבוה באתיופיה, בו התבצר היישוב היהודי נוכח רדיפות הנוצרים). האלבום שהוציא האנסמבל בשנת 2004 זכה לשבחים, והוגדר בין שני אלבומי הג'ז הטובים בישראל לשנה זו.
בשנת 2006 הצטרף בריהון לאנסמבל מזרח-מערב עטור הפרסים, עימם הוציא את אלבומו השני: "מוזיקה מעולמות עליונים - שירת המקובלים מאסיה, אירופה ואפריקה". "לקחתי פיוטים ושילבתי עם מוזיקה אתיופית עממית". גם אריאל זילבר תמך בבריהון, וצירף אותות להופעותיו. ב-2005 בריהון אף השתתף באלבומו של זילבר, "אנבל", שבו כתב והלחין את שיר הנושא.
בין לבין התפנה בריהון ללימודים בבית הספר למוזיקה "רימון". "כל השפה המוזיקאלית פה שונה", הוא אומר. במקביל, התוודע בריהון למוזיקה היהודית ולפיוטי ימי הביניים. "שנה וחצי הייתי עולה חדש. לפני תשע שנים לא דיברתי כמעט עברית. כאשר יצחק ידיד הביא לי פיוט עם המילים 'לא גבה לבי', לא הבנתי מה משמעות המילים. תשע שנים זה שכב אצלי במגירה, ועכשיו יש לזה מקום – מגרש ענק כמו כדורגל", בריהון מחייך. "עשיתי את ריה"ל בפרי ג'ז. הפיוטים הללו מדברים אלי, וכיום הגעתי למצב שאני מבצע בעיקר פיוטים ואת 'שיר השירים'. תשמעי, הפיוט נותן לי תקווה ודרך. אני מרגיש שאני פה, שאני חי. דוד המלך חי בתוכי".
"חייבים ליצור חיבור תרבותי"
אז הבנתם נכון: בריהון חווה התקרבות משמעותית ליהדותו. "פה הכרתי את היהדות", הוא אומר. "היהדות מחזיקה אותי צעיר, כמו תינוק. כמו ילד, אני לומד את הא'-ב'. העלייה בכלל פתחה לי דלת ענקית. אני לומד וכותב על הזמן דברים חדשים".
בימים אלה הוא עובד על האלבום הנושא את שם הלהקה שלו, "שאבטה" (שילוב של "אצל אבטה"), עם אלון יופה. "בדיסק יש מוזיקה אתיופית ואפריקנית עם שילוב של ג'ז, מוזיקה יהודית ופיוטים". ובכלל, כשהסנטרל פארק הוא במת המופע של "שאבטה", שיתקיים בסוף יולי - נראה כי השמים הם הגבול.
"קיבלתי ארבעה פרסים בארץ", בריהון אומר. "אני לוקח את התרבות היהודית מימי הביניים – ומחייה אותה. עזבתי שם תרבות, כדי לערבב ולחבר וליצור משהו חדש".
ויש לו גם חזון, בדמות קונסרבטוריום אתיופי למוזיקה, בתחנה המרכזית בתל אביב. "חשוב לי ללמד מוזיקה לילדים אתיופים", הוא אומר. "לא ראיתי פה הרבה אתיופים לומדים בקונסרבטוריום. אסור להשאיר אותם בצד. חייבים ליצור חיבור – וחיבור תרבותי הוא גם מעניין יותר".
לפנייה לכתב/ת 
