שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יוסי יובל
    בית ג'אן: חופשה בהרי האלפים הישראליים
    האוויר הקריר שבכפר הדרוזי המשקיף אל הרי מירון, בנוסף לצימרים והאוכל המסורתי, הוא רק אחת הסיבות שהפכו את בית ג'אן לפנינה תיירותית. הכירו את המקום שהכי טוב להיות בו בקיץ

    • מספר תושבים: כ-11 אלף תושבים.
    • צפיפות: כ-2,100 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)
    • מעמד מוניציפלי: מועצה מקומית.
    • אחוז הזכאים לבגרות: כ-57 אחוז (הממוצע הארצי כ-45 אחוז).
    • השכר הממוצע: כ-4,600 שקל (הממוצע הארצי: 7,500 שקל).
    • גישה: נוסעים בכביש עכו-צפת (מספר 85) ופונים שמאלה בצומת ראמה (כביש 864). עולים למירון עד לפנייה ימינה לבית ג'אן.
    • טלפונים: מעבדות דבור, מרכז מבקרים – 04-9803711, חוויה דרוזית (אמאל דבור) – 04-9805358, פאיז סאלח (ארוח צליל החורש) – 050-2181163, נזיה דבור, מדריך תיירים – 050-5375696
    • טריויה: בעבר היתה בית ג'אן ידועה בגפנים שגידלו בה, אך כיום רק מעטים בה עוסקים בחקלאות.

      

    כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר, אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו, ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היו שולחים אותי.

     


     

    "בואי נעשה לנו חג", הצעתי לידידה ותיקה, והיא בניגוד מוחלט לתחזיות נאותה לחגוג איתי את יום העצמאות האחרון בבית ג'אן. הגענו אל הכפר האירופי ביותר בישראל לקראת ערב, ומצאנו אותו ריק. כמה שעות קודם לכן התקיים בבית העם המקומי טקס יום הזיכרון, ומשנכנס החג כך התברר לנו, הכפר יצא העירה. יצא לנהריה כדי לראות זיקוקים, אבל אנחנו לא. מצאנו את חדרנו במתחם הצימרים היפה של משפחת סאלח, התיישבנו על המרפסת הצופה אל הכפר תחתינו וגילינו שלקראת שקיעה, יש לו אור מקסים.

     

    בתוך הטלוויזיה היו המון טקסים וגם כמה תכניות אירוח, ועוד לפני חצי הלילה נעשינו רעבים. ירדנו לשוטט בכפר, ומהר מאוד גילינו שאת ה-24/7 לא המציאו בתל אביב, אבל את ה"אתם תשלמו על כך ביוקר", דווקא כן. 15 שקלים שילמנו על שתי נקניקיות וקולה בפיצוציה של בית ג'אן, ועוד נשאר לנו עודף לתורמוס.

     

    בבוקר יום העצמאות התעוררה בית ג'אן מאוחר. מן המרפסת של משפחת סאלח יכולנו להבחין בשיירה של מכונית העושה את דרכה החוצה. על חלקן הניף מישהו דגל ישראל, על אחרות הונף דגל הדרוזים. אחר כך גילינו שהיעד הוא 'ברכת זבוד', אזור נופש ירוק על המירון, שכמחצית מתושבי הכפר נוהגים לבלות בו את יום העצמאות. החצי השני יוצא לחגוג בחוץ, והיעדים החמים כוללים את בן שמן והכנרת.

     

    "זה החג היחיד שאני חוגג במשך השנה", התנצל בפנינו טלפונית נזיה דבור, מדריך תיירים מקומי שביקשנו להיפגש עמו. "בכל יום אחר אני בכפר, אבל היום אני בברכת זבוד. אתם מוזמנים להגיע", הוא הזמין אותנו, אבל אנחנו בחרנו להתחיל את הביקור דווקא אצל אחד מהיחידים שלא יצאו לחגוג, מכיון שאביו נפטר לפני חודש. "רק האבלים נשארו בכפר, אבל בשנה הבאה נחגוג עצמאות", הבטיח לנו יוסף סויד, כשהתיישבנו לקפה של בוקר בחצר ביתו המשמשת גם כמשתלה של בית ג'אן.


    הנוף הנשקף מהכפר, שבו מאות חדרי אירוח. בית ג'אן (צילומים: יוסי יובל)

     

    "התאנים הכי גדולות בארץ גדלות כאן"

    במרומי גובהו האירופי, כמעט 1,000 מטרים מעל פני הים, אפשר לראות בחצרותיו של הכפר מיני עצים אוהבי קור הנדירים לארץ, כמו דובדבן או שזיף בר - "ג'ארנכ" בכינויו המקומי. "התאנים הכי גדולות בארץ גדלות כאן", העיד יוסף בגאווה, וסיפר שהשנה ירדו בכפר יותר מ-1,200 מ"מ גשם. "זה המקום הכי טוב להיות בו בקיץ", הוא המליץ.

     

    כ-300 חדרי אירוח יש בבית ג'אן, ורבים מתושביו תולים את יהבם בפוטנציאל התיירותי שלו. מגוון הפעילויות המוצעות למבקרים הולך וגדל בהתאם. אחד המקומות המומלצים לביקור הן המעבדות החדשות של משפחת דבור, גן עדן לתמציות טבעיות שהקים ד"ר זיאד דבור ומנוהל בידי טארק, בנו. "אנחנו מנסים לחבר בין צמחי מרפא מקומיים לבין ידע מדעי", הסביר לנו זיאד, פרמקולוג במקצועו ששירת בעבר כרוקח הראשי של צה"ל. כשהגענו למקום, כבר יצאו אשתו והמשפחה כדי לחגוג עצמאות בברכת זבוד, אך הוא נאלץ להישאר מאחור עם האבלים כדי לקבל משלחת של רופאים שהיתה אמורה לבוא לבקר.

     

    לפני כעשר שנים חצה זיאד את הגליל לאורכו ולרוחבו כדי לראיין את אחרוני העוסקים ברפואה טבעית, ועתה נוצר לדעתו חלון הזדמנויות נדיר כדי לנצל את הידע. ייצור הרקיחות נעשה בעזרת מערכת מיצוי משוכללת המזקקת בכל יום צמח אחר. המוצרים נמכרים רק במקום או בהזמנה טלפונית ישירה וכוללים כל נוסחה שתוכלו להעלות על דעתכם, החל בקרם להבהרת העור המבוסס על חוביזה ומליסה, וכלה בתמצית רוזמרין נגד ורידים ברגליים. בית קפה ייפתח בקרוב על הגג.


    מנסים לחבר בין צמחי מרפא לידע מדעי", המרפסת בגן העדן של זיאד דבור


    ילדים חוגגים עצמאות בברכת זבוד

     

    "יש דבר כזה אוכל דרוזי?"

    ריח הנענע שזוקקה באותו יום במכונות הכסופות עשה אותנו רעבים, אך הרגשנו שעוד לא הגיעה השעה להצטרף למנגל המסורתי בברכת זבוד. מסעדות רבות בבית ג'אן מציעות אוכל דרוזי, ואצל אמאל דבור זכינו באירוח ביתי. "יש דבר כזה אוכל דרוזי?" הטלתי פצצה ישירה על שולחנו של סלמאן דבור, בעלה המסור של אמאל, שגם משמש מנהל מתנ"ס בכפר יָנוֹח ומלצר לעת מצוא.

     

    הוא התכווץ מעט בכיסאו, אך מיהר להשיב לי נכוחה. "האוכל הוא אולי זהה, אבל התבלון שונה ממקום למקום", הוא הסביר. "בשבוע שעבר, למשל, נסעתי לכפר כנא ובדרך עצרתי בראמה כדי ללקט ציפורנית. האנשים בכפר כנא שאלו אותי מה זה. אנחנו משתמשים בזה לבישול והם לא. אתה מבין", הוא הזדקף, "בעצם אין דבר כזה אוכל דרוזי. יש אוכל טיפוסי לכל כפר. קובה ירכאויה (מירכא) שונה מקובה בית ג'אניה", הוא קבע בתנועת ניצחון והתפנה לסייע לאמאל לערוך את השולחן.

     

    "באופן מסורתי, הדרוזים היו אוכלים פשוט מאוד", המשיך סלמאן את ההסבר בשעה שהוא מעמיס כ-20 סוגי סלטים על השולחן שלנו. "מכיון שבפסגות ההרים קשה לגדל מזון, הם היו אוכלים מעט מאוד בשר ומתבססים בעיקר על מאכלי חיטה. היום, המצב שונה כמובן".


    "יש אוכל בית ג'אני!" החוויה הדרוזית אצל אמאל דבור

     

    באים לתקוע דגל בטבע

    שבעים ומדושנים נפרדנו מסלמאן, והוא מיהר למטבח כדי לשאת עוד כמה מנות לסועדים חדשים שהגיעו. עתה היינו מוכנים למצוא את הכפר. יצאנו מבית ג'אן ושעה ארוכה טיפסנו בדרך עפר תלולה לכיוון שום מקום. להוציא מכונית מזדמנת, דבר לא העיד על המתרחש מעלינו. המשכנו לטפס עד שלפתע, על משטח מישורי ירוק שבליבו ברכת מים עונתית (ברכת זבוד) התגלו לעינינו כ-5,000 מתושבי הכפר.

     

    מרבית המנגלים כובו כבר כשהגענו, והבית-ג'אנים עסקו בשיח עם חברים או נטלו חלק באנדרלמוסיה החביבה שאורגנה על ידיה המועצה, 'במות' נהוג לכנות אותה בערים, אבל לא היו שם במות. רמקולים גדולים ניגנו מוסיקה, רכבת מאולתרת הסיעה אמהות וטף סביב מתחם מגודר, וילדים עסקו בלעיסת צמר גפן מתוק על מקל או גרגירי חומוס טרי על ענף. כמה רגעים לאחר שהופענו, ניתן האות וגמר אליפות בית ג'אן במשיכה בחבל יצא לדרך.


    חוגגים בחסות המועצה המקומית. רכבת מאולתרת נוסעת עם הורים וילדים

     

    לחגיגה בברכת זבוד יש משמעות סמלית עבור הבית ג'אנים. "אנחנו באים לכאן גם כדי לתקוע דגל", הסביר לנו מדריך התיירים נזיה דבור. במשך עשרות שנים מתנהל מאבק בין בית ג'אן לבין רשות שמורות הטבע. עיקר המתיחות נובע ממיקומו של הכפר בתוכה של אחת משמורות הטבע הגדולות בישראל - שמורת הר מירון. אדמות ברכת זבוד, למשל, הופקעו כשהוכרזו כשמורה, והעלייה אליהן ביום העצמאות הפכה לסמל למאבק.

     

    "לא חזרנו אל הטבע", הדגיש בפנינו נזיה, "אנחנו הטבע. תמיד היינו הטבע". איני בטוח שגורמי שמירת הטבע בישראל יסיכמו עם האמירה הזו במלואה, אך כדאי להדגיש שבשנים האחרונות ישנם הבנה ושיתוף פעולה בין הכפר לבין הרשות. נזיה האיר בפנינו גם כמה מן הבעיות האחרות בכפר. "אין אפילו שילוט של מע"צ לבין ג'אן", הוא ציין בכאב. "במשרד התיירות אמרו לנו שאנחנו לא כשרים, אז הכשרנו. אמרו שרמת הצימרים לא מספיק טובה, אז העלנו אותה, ועדיין אנחנו לא מקבלים מהם שום סיוע".


    הפקקים המסורתיים של מוצאי יום העצמאות בבית ג'אן

     

    לדעתו של נזיה, יכול היה הכפר כולו להתפרנס מתיירות, אם רק היה זוכה ליותר עזרה מן הרשויות. התסכול הרב לא מנע ממנו להיות הראשון לתרום את בית הארחה שלו לתושבי הדרום במהלך מבצע עופרת יצוקה.

     

    לקראת ערב מצאנו את עצמנו תקועים בפקקים המסורתיים של מוצאי יום העצמאות בברכת זבוד. התנהלנו על דרך העפר הצרה, מנסים לנווט באיטיות מול המכוניות המגיעות ממול, מבלי לדרוס אף אחד מהולכי הרגל החולקים איתן את הדרך באופן בלתי אפשרי. כך עבר לו בלי להרגיש יום שלם באלפים הדרוזים, ולנו נותר רק להמליץ - עצמאות הבא בבית ג'אן, כי מה שטוב בשבילם טוב בשביל המדינה.

     

    תודה לגיל-לי ורדי שדוחפת אותי בהתמדה ועל עזרתה.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סלמאן דבור בוחן זרעי כמון מתיישבים
    צילום: יוסי יובל
    "היום מזקקים נענע". זיאד דבור מנצל ומערכת המיצוי המשוכללת
    צילום: יוסי יובל
    אוכל דרוזי. יש דבר כזה? ובכן- יש!
    צילום: יוסי יובל
    מומלצים