שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    התככים שמאחורי הספרים: על "הערת שוליים"
    ב"הערת שוליים", מוכיח ליאור אשכנזי שהוא שחקן הסרטים הטוב ביותר בארץ. זאת, לעומת שלמה בראבא שדמותו המאופקת הופכת מלאכותית. אבל מעל אלה מרחף תסריטו היפה של יוסף סידר, שמוכיח כי יש בישראל מסורת קולנועית של ממש


    סרטו של יוסף סידר, "הערת שוליים", הוא סאטירה משעשעת נוסח אפרים קישון על עולם השן של האקדמיה ומוסד פרס ישראל, מחד. מאידך, זהו סיפור בעל טונים אפלים על יריבות בין אב לבן, שניהם חוקרי תלמוד, ועל כוחן של מילים לחרוץ גורלות.

     

    צפו: קטע מתוך "הערת שוליים"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    הסרט, שזיכה את סידר בפרס התסריט בפסטיבל קאן האחרון, ונרכש להפצה אמריקאית על ידי חברת "סוני", עוסק בעולם הרוח והמילה. עניינו המטאפורי הוא ביהודי הגלותי, שהספרות התלמודית תפסה חלק מרכזי מעולמו האינטלקטואלי והתרבותי, ובסביבת העיירה היהודית של פעם, שכאן התגלגלה למסדרונות האקסקלוסיביים של האקדמיה הירושלמית.

     

    "הערת שוליים" דן גם בפרשנות ופענוח, בטקסטים גלויים וחבויים, וכמתבקש משמו - בפרטים הקטנים שיש בהם כדי לשפוך אור על התמונה כולה. זה כמובן לא "שם הוורד", שהפך את הטקסט ופרשנותו לאלגוריה פוליטית ולהרהור עכשווי בדת ופילוסופיה, אבל סידר משכיל לברוא עולם משכנע שגיבוריו, האב ובנו, הולכים לאיבוד בין מילים והעיסוק בהן.


    בראבא ואשכנזי. האב - הערת שוליים בקריירה של בנו (צילומים: רן מנדלסון)

     

    האב, פרופ' אליעזר שקולניק (שלמה בראבא), הוא מלומד קודר שהקדיש את חייו לעבודת מחקר אחת שעלתה בתוהו, ושעיקר תהילתו באיזכור שמו בהערת שוליים בספר שכתב מורו ורבו הנערץ. מזה שנים הוא צופה בעמיתיו זוכים בפרס ישראל היוקרתי, בעוד מועמדותו שלו שבה ונדחית.

     

    בנו אוריאל (ליאור אשכנזי), לעומתו, הוא דמות מלבבת יותר, ובניגוד לאביו הוא אהוד ומוערך גם על ידי עמיתיו באקדמיה. העובדה הזו אינה חומקת מעיני האב הנוקשה, שמקנא בהצלחת בנו, ורואה בפופולריות שלו עדות לבינוניות אקדמית ולשטחיות מחקרית. מבלי שיכיר בכך, הוא הפך להיות "אביו של". הערת שוליים בקריירה האקדמית המזהירה של בנו, כשם שהיה במחקרו המהולל של אביו הרוחני.

     

    על סף התפרצות

    מערכת היחסים בין השניים מעוצבת להפליא בסצינת הפתיחה של הסרט, שבה המצלמה (של ירון שרף) מתעכבת בשוט אחד ארוך על פניו החתומות של האב המשתתף בטקס הנערך לכבוד בנו. צרות עין, קנאה, חוסר הערכה, התפרצות שאו-טו-טו תבוא (או שלא) וכאב נורא מפעפעים אז מתחת לכלום-מבע הנסוך על פניו. ואז, כאשר נדמה שגרוע יותר לא יכול להיות, מתבשר האב על זכייתו סוף סוף בפרס ישראל המיוחל. וכאן, לבקשת העושים במלאכה, שלא לחשוף עוד פרטי עלילה - נעצור.


    בראבא. דמות הפוכה לזו שמגלם על הבמה

     

    "הערת שוליים" נע בין סצינות המאופיינות בהומור אפרים קישוני של לעג לבירוקרטיה, כמו במקרה בו נדחקים חברי ועדת הפרס המכובדים בחדר צפוף אחד,

    כדי לדון בתסבוכת אישית ופרוצדורלית שנוצרת בעקבות פרסום ההודעה על הזכייה, לבין סצינות קודרות ורציניות שבמרכזן המתח הדרמטי המתעצם בין האב לבנו.

     

    האמת, יש משהו במתח הזה שמזכיר אפילו את סרט האימה "הניצוץ", שבמהלכו הופך העימות האדיפאלי לקרב לחיים ולמוות בין האב ההרסני ובנו הקט שמצויד בכוח על שמסוגל לגבור עליו.

     

    אכן, לעתים נדמה שהיריבות הרוחשת מתחת לפני השטח תפרוץ בכוח אדיר שיטלטל את מסדרונות החוג השלווים. המאבק בין הבן והאב על הבכורה האקדמית הופך לדרמה יצרית של גאולה והקרבה - שני נושאים שמלווים את הקולנוע הישראלי מראשיתו - והכל נעשה דרך הטקסט הכתוב. בתוך כך הולכת הדרמה המשפחתית הטעונה וצוברת צביון הזייתי מאיים, ששיאו בטקס קבלת הפרס עצמו.

     

    לזכותו של "הערת שוליים" ייאמר, שהחיבור בו בין עולם הרוח והיצרים המשפחתיים בהחלט עולה יפה. הנה, סוף סוף, סרט ישראלי על הורים וילדיהם שאינו נדרש למטאפורה מעולם התחבורה (כלי רכב תקוע) כדי לאפיין את המשפחתיות הלא מתפקדת.

     

    חבל, על כן, שעל התסריט המקורי והיפה משתלט בימוי תוקפני משהו, שנדרש למסכים מפוצלים, צילומי תקריב על מילים, וקלוז-אפים דרמטיים כדי להדגיש את עיסוקו בעולם הרוח, הטקסט והפרטים הקטנים. מול סצינת הפתיחה המינימליסטית נדמה כי שאר הסרט לוקה בעודפות סגנונית מעיקה במקצת.

     

    אשכנזי סופרסטאר

    כמה מהסצינות שמבקשות לסטות מכובד הראש האקדמי, כמו זו שבה נעלמים בגדיו של הבן מהמלתחה - מזכירות שלא לצורך את הפארסות העממיות של שנות ה-60 וה-70. לא שזה רע, כמובן, אבל לשם מה? מה עוד, שסצינה דוגמת זו פשוט לא עובדת.


    סידר (במרכז) עם כוכבי הסרט. הומור עם מסורת (צילום: Getty Images)

     

    "הערת שוליים" מיטיב לתאר את דמויותיהם המנוגדות של האב ובנו. האחד, עכבר ארכיונים נוקשה, ואיש הפרטים הקטנים שמתנתק מסביבתו באופן בוטה; השני - מרצה בולט וכריזמטי, שהתנהלותו הקלילה בקרב עמיתיו היא ניגודו המוחלט של אביו.

    עדיין, בהיעדר התפתחות ממשית בדמותו של פרופ' שקולניק האב, נדרש שלמה בראבא (ששב לקולנוע אחרי היעדרות בת 23 שנה, ומגלם דמות שהיא היפוכן המוחלט של אלה המוחצנות שהוא מבצע על הבמה) לאוסף מניירות של איפוק - מהסוג שהעניקו לדסטין הופמן את פרס האוסקר על משחקו ב"איש הגשם" - ושהופכות את דמותו והופעתו למלאכותיות.

     

    ליאור אשכנזי, לעומת זאת, מעצב בהצלחה ובאופן משכנע דמות שמסתבכת בסיטואציה קפקאית ורגשית. הופעתו כאן שבה ומזכירה למי שצריך, שהוא שחקן הסרטים הטוב ביותר בארץ. כוכב קולנוע של ממש.

     

    החיבור בין הסאטירה הקישונית (דמותו של יו"ר ועדת הפרס, בגילומו המזהיר של מיכה לבינסון, מזכירה את הפקידוּת העירונית שעוצבה בפיליטוני הנ"ל) לבין הדרמה המשפחתית, מעיד על כך שלהומור הישראלי יש מסורת, ושסרטו החדש והמהנה של סידר, ללא ספק מהיוצרים המיומנים והבולטים פה, הוא חלק ממנה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אשכנזי, מתוך הסרט. אפילו מזכיר את "הניצוץ"
    צילום: רן מנדלסון
    מומלצים