לאן מתקדם המירוץ לקרן המטבע העולמית?
פסילת סטנלי פישר מותירה במערכה שני מתמודדים שהם שני הפכים: כריסטין לגארד הצרפתייה היא שחיינית לשעבר, "סלב" בלי תואר בכלכלה, שמאמינה באירו ומסובכת בחקירות; אגוסטין קרסטנס המקסיקני נחשב לשמרן שהציל את מדינתו משני משברים. איזו בשורה ואילו בעיות הם נושאים עמם?
פרופ' סטנלי פישר קיווה לעזוב את "שנת השירות" שעשה כנגיד בנק ישראל והגיש מועמדות לתפקיד מנכ"ל קרן המטבע העולמית, שייבחר בסוף החודש. עם זאת מועמדות של הנגיד הישראלי בן ה-67 נפסלה. בהודעה ששיגרה הנהלת הקרן היא לא נימקה את החלטתה, אך הזכירה את כלליה, לפיהם גילו של היו"ר לא יעלה על 65.
פישר עבד בתפקידים בכירים בקרן מ-1988 ועד 2001 ושימש כמשנה למנכ"ל שלה שבע שנים ומבחינתו, המינוי למנכ"ל, אותו רצה פישר, היה אמור להיות שיא טבעי לקריירה שלו.
פישר נחשב, כנראה, לכלכלן המוערך בישראל. שש שנים אחרי שהתקבל בחברה הישראלית בספקנות, הוא נחשב כיום - בצדק או לא בצדק - למי שהציל את ישראל מהמשבר הפיננסי הגלובלי. לא מעט כלכלנים ופוליטיקאים הכתירו אותו כ"מנהיג הכלכלי היחיד במדינה". אבל סביר שרוב האנשים בעולם הרחב לא שמעו על פישר מימיהם.
רגע לפני פסילת מועמדותו של פישר התמודדו מולו על המשרה נגיד הבנק המרכזי של מקסיקו, אגוסטין קרסטנס, ושרת האוצר של צרפת, כריסטין לגארד, שנותרו כעת לבדם במירוץ לתפקיד הנכסף.
השאלה, לכאורה, היא מי הכלכלן הטוב ביותר מבין השלושה, ולכן פישר הצהיר בסגנונו העוקצני ש"הקרן צריכה כלכלן". אבל הבוחרים הם בני אדם, וגם פוליטיקאים, והם ישאלו את עצמם גם מה הקשרים הפוליטיים של כל אחד מהמועמדים, איזו מדינה הם מייצגים, איזו אישיות יש להם ולא פחות חשוב - מה הפרסונה הציבורית והתקשורתית שלהם.
פוליטיקה, יחסי עבודה, שחיה, יוגה וחקירות
לגארד (55) היא אישיות צבעונית. היא למדה משפטים במכללה בפריס והוסמכה לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת פול סזאן במרסיי, אך אין לה תואר בכלכלה.
אביה של לגארד היה פרופסור לאנגלית, ובניגוד למרבית הצרפתים בני דורה, היא דוברת אנגלית רהוטה, ועשתה את ההתמחותה כיועצת המשפטית של חבר הקונגרס האמריקני ויליאם כהן. מ-1981 עד 2007 היא עבדה בפירמת עורכי הדין הבינלאומית בייקר אנד מקנזי והתמחתה בדיני עבודה. ב-1995 הפכה לחברת הנהלה בפירמה וב-1999 התמנתה ליו"ר.
בבחירות לפרלמנט הצרפתי ב-2005 נכנסה לפוליטיקה, מטעם מפלגת המרכז "תנועת האיחוד העממי" של הנשיא ניקולא סרקוזי. ראש הממשלה הקודם, דומיניק דה וילפן, מינה אותה לשרת המסחר. עם מינויו של סרקוזי לנשיא, במאי 2007 היא שימשה כחודש כשרת החקלאות והדייג, וביוני היא הייתה לאישה הראשונה בצרפת שהתמנתה לשרת האוצר. המינוי נחשב כהצלחה, מאחר וצרפת, כמו ישראל, יצאה מהמשבר הפיננסי בנזק קטן יחסית.
"השווקים אוהבים נדיבות נשית"
האתגר הגדול ביותר שלגארד התמודדה אתו היה המשבר בכלכלות החלשות של מערב אירופה - אירלנד, יוון, איטליה, ספרד ופורטוגל, המאיים על עצם קיומו של האיחוד המוניטרי האירופי. לגארד נלחמה בעוז לאשר את חבילת הסיוע למדינות החלשות, מול ממשלת גרמניה הקמצנית שהתנגדה לסיוע. "אני מאמינה באירו. הוא ישרוד וחבילת הסיוע רק תחזק אותו", היא הכריזה בדיונים ובראיונות, "השווקים אוהבים נדיבות".
העיתון אינדיפנדט הגדיר את לגארד כאחת הנשים החזקות ביותר בעולם, ו"פורבס" בחר בה במקום ה-43 ברשימת הנשים המשפיעות בעולם. לגארד יודעת להרשים את התקשורת ולנופף בעובדת היותה אישה כשזה נוח לה. בראיון לאינדיפנדנט היא אמרה: "אסור שיהיה יותר מדי טסטוסטרון בחדר אחד. אני שונאת שאומרים שיש שיטות ניהול גבריות ונשיות, אבל מנסיוני, לנשים יש ראיה רחבה יותר, הן אחראיות יותר והן משיגות קצת יותר". את הוויכוח על חבילת הסיוע היא הציגה כמאבק בין ה"אבות" הנוקשים של האיחוד וה"אמהות" הנדיבות שלו - בעיקר היא-עצמה.
המירוץ למנכ"ל הקרן החל לאחר שהמנכ"ל הנוכחי, דומיניק שטראוס-קאהן, הסתבך, נחקר ונעצר בחשד לאונס. ייתכן שגם זה נותן ללגארד ייתרון כאישה, אבל יש לה קופת שרצים משלה: משטרת צרפת חוקרת חשד לפיו סייעה לפוליטיקאי, איש העסקים וכוכב התקשורת הצרפתי ברנארד טאפי לצאת בשלום מהסתבכות עסקית ומשפטית.
בצעירותה הייתה לגארד שחיינית וחברת הנבחרת הלאומית הצרפתית בשחייה. היא חובבת צלילה, יוגה, גננות נוי ובישול ריבה ביתית, צמחונית, מתנזרת מאלכוהול ומתעניינת בפילוסופיה מזרחית. היא גרושה ואם לשניים, וחיה עם חבר מחוץ לנישואין. היא חושפת את חייה בפתיחות, שיחד עם האנגלית המצויינת שלה, הפכה אותה ל"סלב" באירופה ולשגרירת ממשלת צרפת ברשתות הטלוויזיה הבינלאומיות.
סטנלי פישר (מימין) כריסטין לגארד, ואגוסטין קרסטנס (משמאל)
במירוץ על התפקיד התמודדו בהתחלה ארבעה מועמדים: לגארד, קרסטנז, גריגורי מרצ'נקו מקזאחסטאן וטרבור מנואל מדרום אפריקה. מרצ'נקו ומנואל פרשו ופישר הצטרף ברגע האחרון - אך עתה מועמדותו נפסלה. המירוץ בין לגארד לבין לקרסטנז היא התמודדות בין ניגודים: בין אירופה ואמריקה ובין הדולר לאירו, בין שמרנות לניו-אייג', בין מקצוענות-כלכלית לפוליטיקה.
נציג ממקסיקו
קרסטנס (53) הוא כלכלן בעל שם. הוא השלים תואר ראשון בכלכלה במוסד המקסיקני ללימודים טכנולוגיים (ITAM) ותואר שני ושלישי בכלכלה באוניברסיטת שיקאגו. בזמן לימודיו ולאחריהם עבד בבנק המרכזי של מקסיקו. הוא שימש בתפקידים בכירים במחלקת המחקר בבנק, ובשנות ה-90 התמנה למנהלה. ב-2003 נבחר לסגן נשיא קרן המטבע ונשאר בתפקיד שלוש שנים.
קרסטנס "הוזעק לדגל" בידי נשיא מקסיקו, פליפ קלדרון, שמינה אותו לשר האוצר ב-2006 ולנגיד הבנק המרכזי ב-2009. הוא נחשב למי שהציל את מדינתו קשת-היום משני משברים כלכליים: משבר המדינות המתפתחות ב-1998 והמשבר הפיננסי הגלובלי. לאורך השנים הוא נתפס עם מעט התבטאויות בוטות ואפס שערוריות.
האג'נדה הכלכלית-פוליטית של קרסטנס שמרנית. הוא מאמין בשוק חופשי ותומך בגלובליזציה, בהפרטה ובצמצום הבירוקרטיה. הוא שומר על יציבות הבנקים מכל משמר, גם על חשבון הלקוחות. יש לו קשר חזק לפטרונית המשותפת של ישראל ומקסיקו - ארה"ב, ומעולם לא היסס לבצע צעדים נועזים כדי לשמור על היציבות הפיננסית, בין השאר בהתערבות בשער המטבע המקסיקני.
בעיית תדמית
קרן המטבע העולמית והבנק העולמי סובלים בשנים האחרונות מבעיה תדמיתית קשה שפוגעת באמינותם ובתפקודם. הקרן והבנק הוקמו אחרי מלחמת העולם השנייה כדי ליצור שיתוף פעולה בינלאומי שימנע קטסטרופות כלכליות כמו השפל הגדול של שנות ה-30.
המאמץ המשותף שבלם את המשבר הפיננסי מראה שהמטרה הושגה. אבל הקרן והבנק נכשלו לפחות בדבר אחד: הם לא צמצמו את הפער האדיר בין מדינות המערב העשירות למדינות העניות. לא ברור אם הם בכלל ניסו.
כל 10 מנהלי קרן המטבע הקודמים היו אירופים. כל ראשי הבנק העולמי היו אמריקנים. האסכולה השלטת בקרן ובבנק - המוניטריזם - גורסת שהיא צריכה לסייע ולהלוות כספים למדינות במשבר רק בתנאי שהן נפתחות לשווקים העולמיים, מפריטות שירותים ומצמצמות בירוקרטיה.
כלכלני הקרן והבנק מסתובבים בעולם ומחלקים ציונים ואשראי למדינות לפי מידת פתיחותן למשקיעים מארה"ב, בריטניה, צרפת וגרמניה. לא מעט מדינות קטנות הקשיבו להם, פתחו את השווקים, פינקו משקיעים זרים - וקרסו. זה קרה לארגנטינה, דרום אפריקה, דובאי, מלזיה ומצרים - וזוהי רק רשימה חלקית.
הקרן והבנק מנסים כיום לשנות תדמית. הכלכלנים מכים על חטאים ומתקנים את ספרי ההמלצות, ומדיניות האשראי משתנה לטובת השווקים המתפתחים.
העולם לא רוצה מנכ"ל אירופי
באווירה הזאת, שני המועמדים מהווים בשורה, אבל הם גם בעייתיים. מנכ"ל הקרן נבחר בידי 187 המדינות החברות בה, אבל זכויות ההצבעה אינן שוות: לאיחוד האירופי יש 30% מזכויות ההצבעה, ולארה"ב - 17%. לגארד מעוררת התנגדות בכל העולם שמחוץ לאירופה בגלל עצם היותה אירופית. תמיכתה בחבילת הסיוע ביוון עשויה לגרום לנציגי אפריקה, אסיה ודרום אמריקה לחשוב שכדאי להם לתמוך בה. אבל הצהרותיה בעד האירו עשויה לגרום להם לחשוש שהיא תחזק אותו על חשבון מטבעות אחרים. ויש סיכוי גדול שפשוט יימאס להם מההגמוניה האירופית והם יעשו "דווקא" ולא יבחרו בה.
בהקשר לסיוע הנרחב שהעניקה קרן המטבע ליוון כמו למדינות אירופיות אחרות שנקלעו למצוקה, אמר אתמול (ב') קרסטנס כי מינויה של לגארד עלול להביא לניגודי אינטרסים בין הקרן לבין האיחוד האירופי. הוא הזהיר ממצב שבו "גופים שנוטלים הלוואות ישלטו במוסד שמעניק אשראי", וציין כי על קרן המטבע להתנהל בהגינות ולא להעדיף אזורים או מדינות מסוימות. הוא הוסיף, כי מאז שנת 2005 הוסכם על סיום ההסדר בין אירופה לארה"ב אשר חילק ביניהם את תפקידי ראשי קרן המטבע והבנק העולמי. קרסטנס הוא מועמד טוב בגלל שאינו אירופי, אבל מעורר התנגדות בגלל מה שהוא.
"בסופו של דבר, מה שינצח זה הפוליטיקה", אומר ישראלי המעורה בנעשה בקרן, "והפוליטיקה אומרת, כנראה, שהמנצח לא תהיה לגארד, אלא דווקא קרסטנס".
לפנייה לכתב/ת 
