שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לצלול בים המלח: המערה שנחשפה מתחת למים
    בים המלח, שעד כה היה חסר הפתעות וחיים, נתגלתה מערה שנוצרה ע"י מים מתוקים. רחלי עינב התלוותה לצוללנים בים המוות - האנשים הראשונים בעולם שהיו בה. מעז יצא מתוק

    אבי ברסלר הוא איש ים מנוסה. הוא יודע לעשות מתחת למים דברים שמעטים יודעים לבצע מעל למים: לרתך כלונסאות שנחלשו, לחלץ ספינות ששקעו, ולהציב במקומם מבנים ימיים.

     

    מזה 20 שנה הוא צולל ב ים המלח, בשירות מפעלי ים המלח. איש מנוסה אבל לא קשוח. בפגישתנו הוא לא הצליח להסתיר את התרגשותו מהממצא שלו, פתח של מערה תת-ימית, ואיש עדיין לא ידע מה צפון שם.

     

    • להצבעה לים המלח בתחרות שבעת פלאי עולם - לחצו כאן

     

    בריכה 5 היא אחת הבריכות הצפוניות של דרום ים המלח. בתוך הבריכה יש קניון שעיניים מיומנות יבחינו בו מן החוף, כיוון שהמים מעט עמוקים יותר ועל כן הם בגוון כהה יותר. בתוך התעלה יש בור, מקום שבמפתיע המים נעשים בו עמוקים יותר. הכתם הכחול של הבור מוכר מצילומי אוויר כבר לפחות 40 שנה, אבל מעולם לא ירדו לחקור אותו. במסגרת העבודה השוטפת הגיעו אבי ודוד בצלילה לבור, ולהפתעתם ראו שבחלק העמוק שלו, בעומק של בין עשרה ל-20 מ', יש נקיק, מערה תת-מימית. הם הציצו פנימה אבל לא נכנסו, צוללים מנוסים לא נכנסים להרפתקה לא מוכנים.


    סוחבים ציוד לסירה, שחייב להיות כבד עקב הציפה בים (צילומים: רחלי עינב)


    מכינים אבן שתשמש כעוגן לסירה, כי אין חול או אבנים שניתן להיאחז בהם

     

    לצלול זה קשה? נסו לצלם

    ביום שלישי אחד, בעיצומו של חודש מאי, נפגשה המשלחת שהתארגנה להיכנס למערה הבתולה. לאבי ולדוד הצטרף תום, צולל וצלם תת-ימי. מלבדו ליוו את החבורה גם שני חוקרים מהמכון הגאולוגי, שהביאו אתם בקבוקים וביקשו דגימות מים מהמערה. אני הצטרפתי בתפקיד צלמת ועיתונאית. אנשי מפעלי ים מלח ליוו אותנו לכל מקרה, וכאן המקום להודות להם על העזרה ועל הדאגה ותשומת הלב. תום, שזו לו הצלילה הראשונה במסגרת מפעלי ים המלח, קיבל הדרכה בנושאי בטיחות. המשאית של המפעל העמיסה את הסירה. גם שלמה כהן, שנהג אותה בים, ליווה אותנו.

     

    מלבד בקשות, אנשי המכון הגאולוגי הביאו אתם גם סונר ימי שעזר לנו למצוא את מקום המערה.

    המדידה בבור הראתה עומק של כמעט 50 רגל (בערך 15 מ'). בשיטה פשוטה יותר, בעזרת חבל ומשקולת, מדדנו 18 מ'.

     

    כאן המקום לספר שמכשירי המדידה הימיים מזייפים בים המלח, כמו גם מדי-העומק והמחשבים של הצוללים, שאמנם מחשבים נכון את הלחץ והזמן שמותר לצולל לשהות מתחת לפני המים, אבל מדידות העומק שלהם לא נכונות. הלחץ הנוצר ממטר של מי ים המלח שווה ללחץ שנוצר מ-1.3 מ' מי ים רגילים, ועל כן כאשר הוא מראה 13 מ' עומק, בפועל עומק המים הוא כעשרה מ' בלבד. וזה רק אחד מתוך מסכת הקשיים שמלווה את מי שצולל בים המלח.


    גבישי מלח לבנים הם נוף קבוע מתחת למים (צילום: תום פלד)

     

    צלילה בים המלח אפשרית, אבל קשה, מסובכת ומסוכנת יותר מאשר צלילה בים התיכון או בים סוף. בשל הריכוזים הגבוהים של טווח הראייה קצר מאוד, על כן גם מלאכת הצילום קשה שבעתיים. צריך תאורה חזקה, ועדיין - מבין מאות התמונות רק מעטות נמצאו ראויות לפרסום ומשקפות את היופי של המערה.

     

    בעיה נוספת בצלילה היא משקלם הסגולי של מי המלח הכבדים. גם בצלילה בים "רגיל" יורדים הצוללים עם משקולות.

    בצלילה בים המלח צולל ממוצע לוקח אתו, מלבד הציוד ומכלי הצלילה, גם משקולות עופרת של כ-50 ק"ג. כבד, מסורבל ומפחיד...

     

    בעיה שלישית היא המלח. אם בצלילות רגילות, חדירה קטנה של מים לא מפריעה יותר מדיי, ולפעמים מכניסים אותם כדי לשטוף את המסכה, הרי שכניסת מי ים המלח למסכה היא משהו שלא בא בחשבון. על כן צוללים עם מסכת full face, המכסה את כל הפנים, העיניים, האף והפה. הווסת מהווה חלק מהמסכה, וצינור האוויר הדחוס המגיע מהמכל מחובר אליו ישירות. אני מניחה שמובן לכולם למה בחרתי להישאר עם שלמה בסירה ולא לרדת למים...


     

    מסכת פנים מלאה שמונעת כניסה של מלח לעיניים (צילום: אסף צבר)

     

    צלילה הראשונה אל הלא נודע

    ההכנות לקראת הצלילה היו ארוכות מהרגיל; אבי ערך תדרוך, מנסה לחזות את כל הבעיות שייווצרו בדרך ללא נודע. משך הזמן המרבי שהצוללים יכולים לשהות בעומק של 20 מ' הוא כ-50 דקות, ולכולם היו מחשבי צלילה אישיים. המסכות המשוכללות מאפשרות גם תקשורת במים, והצוללים יכולים לדבר ביניהם, להחליף חוויות ולשדר קריאות מצוקה וכיוון.

     

    אמצעי בטיחות נוסף, חשוב מאוד, היה שתי גלגלות עם חבלים. החבלים נקשרו בכניסה למערה. כיוון שהמערה כולה עשויה מלח לא ניתן לקשור או לחבר חבלים במערה עצמה, הכול

    מתפורר במגע יד. על כן היה צורך לקשור אותם לאבן כבדה בכניסה למערה. בים המלח יש גם קושי להשתמש בעוגנים כפי שאנחנו מכירים, ועל כן במקום עוגן קשרנו גם לספינה אבן גדולה שהוטלה למים. בסוף הצלילה נשארה האבן בים והחבל נאסף.

     

    כהחלטת בטיחות נקבע שבצלילה הראשונה אל הלא נודע לא חודרים פנימה לעומק של יותר מ- 15 מ'. "אם המערה עמוקה יותר", כך קבע אבי, "נחזור שוב במועד אחר". כולם הצטיידו בפנסים, וההנחיה הייתה שאם למישהו נופל פנס, חוזרים בחזרה. כשהסתיים התדרוך ניסיתי לפתוח דוכן הימורים בנוגע לעומק המערה אבל החברה לא העזו, פרט לעלי שהימר בקול ענות חלושה על חמישה מטרים.


    קל יותר לצלם בתוך המערה, כי מי הים פחות מלוחים (צילום: תום פלד)

     

    בסיבוב הראשון של הספינה ובעזרת הסיסמוגרף, סימנו עם מצוף את המקום המשוער של הפתח. לאחר מכן חזרנו לחוף להעמיס את הצוללים ואת ציוד הצלילה. הכול היה מוכן. הצוללים לבשו סרבלים רקומים, אדומים וכחולים.

     

    אבי קפץ למים ראשון, בודק שאכן הסימון במקום והמערה לא זזה משם; אחריו תום, עם המצלמות, ואחרון דוד, לאחר שעזר לכולם להתארגן. שלמה ואני נשארנו על הספינה. מדדנו זמן והסתכלנו על הבועות העולות מהמים (בלי צחוק...). בהתחלה עלו שלוש אלומות של בועות שהלכו והתלכדו לאלומה אחת, ואחר כך זרם של בועות קטנות. הערכנו שהם בתוך המערה. העובדה שהבועות מגיעות באופן סדיר ובכמות זהה מעידה על מצב תקין. לאחר 40 דקות של ציפייה נפרד זרם הבועות לשלוש אלומות, שהעידו על כך שהם עומדים לצאת.

     

    הם יצאו מרוגשים, כאילו היו צוללים מתחילים בצלילתם הראשונה. "איזה מקום, איזו צלילה", והיו עוד תיאורים וקריאות התלהבות בלשון פחות נקייה של ימאים... הם העמיסו את הציוד לסירה ועלו בעצמם, ורק אז הצלחנו לשמוע מהם את תיאור המערה.


     

    ביד ימין הפנס ובשמאל הגלגלת. דוד בפתח המערה (צילום: תום פלד)

     

    "לאבד את הפנס במערה יכול להיות לא נעים"

    המבואה היא כיפה עגולה (ואולי זהו אולם נוסף שהתמוטט) וממנה ניראה פתח המערה צר, עד כדי כך שהם בקושי עברו דרכו. הסל עם בקבוקי הדיגום שלקחו כדי להביא דגימות מים נשאר מחוץ למערה, כי היה צפוף ומסורבל להיכנס אתו פנימה. לאחר הכניסה הם שחו, זה אחרי זה במסדרון צר, ועברו זווית שמונעת כניסה של אור למערה אבל לא מפריעה לזרימת המים. המשך הסיור היה בעלטה, כשהם משתמשים בפנסים בלבד. "לאבד את הפנס במערה יכול להיות לא נעים", אמר אבי. "לא רואים את הדרך חזרה".

     

    אבל הצוללים האמיצים שמרו על הפנסים ועל שני החוטים של הגלגלת, ועל כן העזו להמשיך פנימה וגם הצליחו לצאת... לאחר כמה מטרים של שחייה במעברים צפופים עם גבישי המלח התרחבה המערה,

    ונוצר מעין אולם רחב יותר ששלושתם יכלו לשהות בו יחד. תום שצילם, גילה אחר כך שבגלל המים הכבדים רוב הצילומים לא הצליחו.

     

    המערה לקוחה מעולם אחר של אגדות וקריסטלים; בתחילה יש אור ירקרק, תוצאה של מעט קרני האור שחדרו את מי ים המלח ואת פתח המערה. לאחר מכן, האור היחידי היה אור הפנסים. הקירות לבנים, קצת שקופים, קריסטליים כצבעם של גבישי המלח שמרפדים אותה מכל העברים. תחושה של עולם אחר מהולה בראשוניות. זה כנראה חלק מהעולם שלנו, רק שעדיין איש מלפנינו לא היה כאן ולא גילה את סוד המערה.

     

    התחושה של כולם הייתה שהמים בתוך המערה יותר מתוקים מאשר המים של ים המלח. הם היו צלולים יותר. תום התרשם שקל יותר לצלם שם מאשר בדרך אל פתח המערה. הגבישים שבונים את קירות המערה חדים מאוד, ונראה שהמלח נשטף מהם ולא התפתחו צורות הפטריות המעוגלות האופייניות להתגבשות אטית של מלח.

     

    אורכה של המערה הוא כשמונה מטרים. בקצה הפנימי שלה היה פיר סגור שהוביל כלפי מעלה. מי יודע - אולי בעוד כמה אלפי שנים הוא ייפתח והמערה תהיה מוארת יותר. 


    אחרי 40 דקות של ציפייה, החלו החבר'ה לעלות למעלה

     

    האנשים הראשונים בעולם שהיו במקום המדהים הזה

    ואיך נוצרה המערה? ההשערות שהועלו ונראו הגיוניות הן שבימים שהיה חיבור בין שני חלקי ים המלח, הצפוני והדרומי, הייתה הבריכה חלק מהים. למיטב ידיעתנו השטח של בריכה 5 מעולם לא היה יבש, ועל כן כנראה המערה עתיקה והיה לה מספיק זמן להיווצר. הירידה בגובה פני הים קירבה את המערה לאטמוספרה ולצוללים, ותרמה לחשיפתה.

     

    על שפת הים יש שיחי קנה. השיחים האלו מלמדים אותנו על מי תהום מתוקים שמתנקזים שם.

    כנראה כתוצאה משבר גאולוגי נוצר חריץ בסלע, שהורחב בעזרת המים המתוקים שהמסו את המלח. ייתכן שבשלב הראשון המסו המים את האולם הפנימי. כיוון שהמים המתוקים קלים יותר מהמים של ים המלח, הם צפו עליהם, וכך נוצר המבנה של ה"פיר" בתקרת התעלה.

     

    ייתכן שבמשך הזמן התהליך יתקדם, יפתח למערה פתח עליון שיקרוס פנימה, משל יהיה בולען. כנראה שהבור שנראה בצילומי האוויר הוא תוצאה של המסת התשתית על ידי מים מתוקים יותר שיצאו מהמערה וחשפו את הפתח שלה. אני תוהה אם אפשר לקרוא לה נביעה או מעיין.


    סוף טוב, הכל טוב. החבר'ה בדרך למקלחת שמותקנת על גבי המכונית

     

    הגילוי של המערה עורר התרגשות גדולה, הרבה הרפתקנות, הרבה אדרנלין, הרבה סקרנות. ואף על פי שראיתי רק את התמונות ואת ההשתקפות של האושר בעיניים של הצוללים - אין לי ספק שמדובר באתר ייחודי, יחיד ומיוחד, שיש לשמור עליו.

     

    ואם תרשו לי אסיים בדברים של אבי ברסלר: "האמת שגם אני מתרגש. אנחנו האנשים הראשונים בעולם שהיו במקום המדהים הזה. אינדיאנה ג'ונסים דה לה שמעטא... אבל אנחנו לא מפסיקים לדבר על הצלילה הזאת. בהחלט אחת הצלילות המיוחדות שהיו לי".

     

    ד"ר רחלי עינב היא אקולוגית ויועצת סביבתית. מתמחה בסביבה הימית.

     

    • הכתבה פורסמה בגיליון יוני 2011 של הירחון "טבע הדברים "

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אבי ודוד על גבישי המערה. תקשורת מתחת למים
    צילום: תום פלד
    אבי נועל נעלי צלילה, כשמאחוריו קנה מצוי גדל על המים
    צילום: תום פלד
    גביש מלח בתוך המערה החבויה
    צילום: תום פלד
    מומלצים