שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: שאול גולן
    המחלבות לא אשמות בהכל: הודו כמקרה מבחן
    איך יכול להיות שלמרות הרגולציה בארץ, מחיר החלב למחלבות עולה - ומחירי מוצרי החלב משתוללים בהתאם? אמנם שיטות החליבה שם לא מתקדמות במיוחד, אבל בכל זאת, יש כמה דברים שאפשר ללמוד מהודו, יצרנית החלב הגדולה בעולם. רמז: זה קשור בתחרות אמיתית

    עם למעלה 110 מיליון טון חלב בשנה, הודו היא יצרנית החלב הגדולה ביותר בעולם. מאידך, צריכת החלב הממוצעת לנפש בהודו עומדת על כ-250 גרם - כרבע ליטר ליום. לשם השוואה, בישראל צריכת החלב לנפש עומדת על פי שתיים כ-500 גרם ליום - כמו בארגנטינה וביפן. בארצות הברית עומדת צריכת החלב על כ-850 גרם ליום.

     

     

    תנובת חלב של פרה ישראלית בשנה עומדת על כ-12 אלף ליטר חלב, בעוד שבהודו תנובת חלב של פרה ממוצעת עומדת על כ-3,000 ליטר בשנה. לשם השוואה, פרה ניזילנדית מגיעה לכ-7,000 ליטר בשנה.

     

    בהודו קיים לחץ מתמיד לייצר יותר חלב על מנת לענות על הצריכה הגדלה לחלב ומוצריו. בעוד שבישראל הצריכה גדלה בשנה בכמות מזערית של כ-0.5%, בהודו יש מוצרים שהצריכה בהם גדלה בסביבות 14% לשנה.

     

    למרות כל הנתונים המרשימים הללו, בהודו עדיין אין השתוללות מחירים כמו בישראל. מגוון המוצרים הנמכרים שם קטן בעשרות פריטים מישראל ומהעולם. לכך יש סיבות רבות, אך בראשן עומדת הרגולציה הממשלתית המפקחת על מחירי החלב שמשלמות המחלבות לחקלאי, על מחירי החלב הנמכר לצרכן, ועל מחירי המזון לפרות.

     

    בהודו קיים שוק חלב המבוסס ברובו על קואופרטיבים, האוספים את החלב מהחקלאים הבודדים ומעבירים אותו למחלבות ואלו מעבדים אותו למוצרים.

     

    בהודו, שיטות החליבה הלא-מתקדמות לא מאפשרות שימור החלב בקירור ובתנאים סניטריים הולמים. שיטת איסוף החלב גם היא אינה נעשית בקירור, דבר המוריד את איכותו של החלב לרמות שאינן מוכרות ומקובלות במערב.

     

    עד לאחרונה שוק החלב הלא ממוסד בהודו היווה יותר מ-85% משוק החלב ההודי בכלל. הכוונה בשוק לא ממוסד, הוא סחר בחלב בשוק השחור. חקלאי שהתמורה שקיבל על החלב הגולמי לא הגיע למחצית ממחיר החלב הארוז לצרכן, העדיף למכור את החלב לשוק הלא מוסדר ולקבל כמה רופי יותר בשחור, מאשר למכור את החלב למחלבות.

     

    בעקבות כך התערבה הממשלה במחיר המשולם לחקלאי וקבעה סיבסוד למחיר החלב. הממשלה משלמת כ-2 רופי תוספת ישירה לחקלאי על כל ליטר (תוספת של כ-15% למחירו) על מנת להגדיל את הכדאיות של העברת החלב למחלבות המסדרות. כך, נלחמת הממשלה במחסור בחלב ומונעת את עליית מחירו למחלבות.

     

    ובחזרה לישראל. אצלנו, הכמויות המופקות מסך כל הרפתות מווסתות על ידי הרגולטור במדינה, המדינה קובעת את מכסות החלב ואת גודלן של הרפתות (כל זאת בעקבות הרפורמה הגדולה במשק החלב שנעשתה לפני מספר שנים). הריכוז של הפקת החלב מהפרות עבר למספר רפתות גדולות, לעומת פיזור גדול של רפתות קטנות, הפקת המוצרים התכנסה למספר מחלבות גדולות. והנה הנוסחה המצויינת לצמצום התחרות במשק ולמחירים המשתוללים של מוצרי החלב במדינה.

     

    נשאלת שאלת המפתח: אם כמויות החלב המופקות מהרפתות נשלטות על ידי הרגולטור (הממשלה) ולמעשה מחיר החלב הגולמי אמור להישאר קבוע, כיצד בכל זאת מחירו למחלבות עולה? אם הוא עולה, האם אין המשמעות שהשיטה לא עובדת? האם לא נכון יותר לשחרר את כמויות החלב ומנגד לשמר את מחיר החלב לחקלאי, כמו בהודו? האם לא יהיה נכון יותר לתת לשוק לעבוד בעצמו, כשוק עם תחרות אמיתית?

     

    הכותב הוא יועץ ומומחה לענייני הודו ואסיה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים