שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    זריקת מוות בגיל 50 זה טוב לכלכלה. האומנם?

    השבוע נעשה תרגיל מחשבתי: נחשב את כמות האנרגיה הזמינה לכל האנושות ונחלק אותה במספר בני האדם. הגענו ל-50 שנה וקצת? המשמעות היא שכל אחד בתורו, יגיד יפה שלום ויירדם. תרגיל מזעזע, זה ברור, אבל האם הוא מוסרי ותועלתני?

    בטור הקודם הצגתי את מלתוס . ההוגה הזה, בן המאה ה-18 פחד שאין מספיק. ה"אין מספיק" שהטריד אותו היה אין מספיק משאבי מזון כדי להאכיל בהם אוכלוסיה הולכת וגדלה. מאז הוא נחשב כלא רלבנטי. קרו פשוט הרבה דברים: התעשיה התפתחה. הבוטניקה התפתחה.

     

     

    למרות שהאוכלוסיה גדלה בקצב עצום, עדיין כמעט כולה אוכלת. חלק גדול ממנה אפילו אוכל לשובע. אז מה? מלתוס טעה? לא בטוח. גם על זה דיברנו בטור הקודם. גם בימינו אנחנו ניצבים אל מול שאלה מלתוסיאנית והשאלה היא האם עומדים משאבי האנרגיה של העולם להגמר? האם מה שיש עדיין במאגרים יספיק לכולנו? ובכן, יש לכך תשובות רבות, אבל כאן הייתי רוצה להציג תרגיל מחשבתי ברוח פילוסופית.

     

    מה זה בכלל פילוסופיה

    שלוש מילים על מה זו בעצם פילוסופיה. ובכן, כמו לכל דבר מורכב, גם לפילוסופיה יש הרבה הגדרות. מבחינה אטימולוגית (ההיסטוריה של משמעות המילים), "פילו" זה לאהוב או אהבה ביוונית עתיקה ו"סופיה" זו חוכמה. כלומר, פילוסופיה היא אהבת החוכמה.

     

    הבעיה: ההגדרה הזו לא תורמת כלום לדיון. מקסימום תועיל לנו אם נקלע למונית הכסף של עידו רוזנבלום בערוץ 2.

    הגדרה יותר טובה היא זו: "פילוסופיה היא חשיבה אופוזיציונית לקומון סנס", או במילים אחרות, חשיבה שמנסה להתנגד, בכוונה ואולי לשם לימוד, לחשיבה המקובלת והאוטומטית. איך זה קשור?

     

    ובכן, אני רוצה להוביל מהלך של אופוזיציה לקומון סנס לתיאוריה פילוסופית שנקראת "תועלתנות". אגב, גם אותה הזכרנו כאן כמה פעמים. המטרה היא לקשור בין מלתוס לבין תועלתנות.


    האם האוכל יספיק לכולם?

     

    תועלתנות שייכת לתחום האתיקה; לתורות המוסר. והיא באה להשיב על השאלה, איך צריך להתנהג בצורה צודקת.

    והתועלתנות, כתשובה ששייכת לזרם הליברלי תגיד משהו שנשמע מאוד הוגן. היא תגיד משהו כמו: "כשאתם רוצים לעשות משהו הוגן וצודק, הביאו תועלת למקסימום אנשים".

     

    נשמע אחלה. ככה גם ממשלות דמוקרטיות אמורות לפעול. ככה למשל פועלת ועדת סל התרופות; יש לה תקציב שנתי והיא צריכה לחלק אותו כדי שיביא מקסימום תועלת למקסימום אנשים.

     

    סיכום ביניים

    נעצור ונעשה סדר בבלגן. מלתוס שאומר שאין מספיק לכולם. יש לנו פילוסופיה שאומרת שצריך תמיד לחשוב בצורה אופוזיציונית למחשבה הרגילה שלנו. והנה, יש לנו תורת מוסר שנשמעת ממש קומון סנסית. מה יכול להיות יותר קומון סנסי מלהגיד שצודק מבחינה פוליטית הוא להביא מקסימום תועלת למקסימום אנשים.

     

    עכשיו נוסיף לתוך הסלט הזה את הסיפור "המעניק" שכתבה האמריקאית לויס לורי. בסיפור יוצא הדופן הזה מסופר על קהילה אוטופית. יש בה ביטחון כלכלי לכולם, צדק, חלוקת עבודה, ארגון למופת. יש בה יציבות ושגשוג כלכליים. אלה כמובן באים על חשבון עומק רגשי, על חשבון חופש של בני אדם ואפילו על חשבון יחסי המין והאהבה. בקהילה של לורי הם מושתקים באמצעות כדורים לטובת ארגון חברתי.

     

    אבל השיא הוא כזה. כל אדם שאינו כשיר; יהא זה מבוגר מאוד או אפילו תינוק שנראה שלא יהיה פרודוקטיבי משוחרר מהקהילה. כשאנחנו קוראים בספר אנחנו עוד לא מבינים מה זה בדיוק "השחרור" הזה. אולי זה משהו אסקימוסי כזה? שולחים את הלא מתאימים לאיזושהי גלות?

     

    אבל לא. הכוונה היא להמתה עדינה באמצעות זריקת רעל ללב. הנה פתרון מעניין לבעית המחסור. אבל שימו לב. לא בטוח שהפעילות הזאת סותרת את התועלתנות. אמרנו: מעשה הוא מוסרי אם הוא מביא תועלת למקסימום אנשים. ואכן, שחרור של לא פרודוקטיביים יכול להביא תועלת להרבה אנשים. ואולי הוא אפילו הוגן, אם כל אחד ישוחרר בתורו.

     

    רעיון הזוי?

    אנחנו ממשיכים בתרגיל הפילוסופי שלנו. והחוכמה בתרגילים כאלה היא לנסות להיות פתוחים לגמרי, לא להזדעזע משום שבירה של שום מוסכמה וללכת אחרי המחשבות. מותר לנו. זה חלק ממהותינו כאנשים רציונליים וחופשיים. אז המתה בזריקה מזעזעת אותנו? הרי הנאצים עשו את זה לחולי נפש ואנחנו בודאי לא רואים בהם אובייקט לחיקוי.

     

    אבל מה דעתכם על רעיון כזה. בואו נתייחס לחיים של כל אחד מאיתנו כאל "חלון הזדמנויות". חלון הזדמנויות להנאה, סבל, חוויה, טעימה, מיצוי והגשמה. ועכשיו ננסה בצורה חברתית מאורגנת להגיד שצריך לסדר את חלוקת המשאב הזה בצורה הוגנת.

     

    הנה. חלון ההזדמנויות שלי עולה באנרגיה ויוצר אנרגיה. אני צורך ואני יוצר. אולי מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לחשב (אל תקפצו, זה רק תרגיל מחשבה) את כמות האנרגיה הפוטנציאלית שיש לאנושות. נחלק אותה לבני האדם שחיים. נגדיר שימוש סביר ממוצע באנרגיה. שוב, לא לקפוץ זה תרגיל. ונגדיר באופן חברתי, רשמי אבל דינמי את גודלו של חלון ההזדמנויות.

     

    לזה אני מתכוון. הנה, בואו נניח שבימינו, לפי מצב האוכלוסיה, מאגרי האנרגיה והתפתחות המדע אנחנו עומדים על כ-חמישים וחצי שנים ושלושה ימים של חלון הזדמנויות לאדם. מעט? אל תשכחו שלמען הצדק הכנסנו גם את הלא נחשבים; את אנשי העולם השלישי.

     

    מה זה אומר? זה אומר שכל אחד שמגיע התור שלו יגיד יפה שלום וילך להרדם. כמובן שבהתאם להצטמצמות מאגר בני האדם כתוצאה ממגפה או ממלחמה, או הוזלת אנרגיה, התעריף יעלה וירד. וככה, כל אחד יקבל זימון ליום שלו. יביא תועלת למקסימום אנשים? מעניין מה מלתוס היה אומר על זה? מה אתם אומרים על זה?

     

    ד"ר אושי שהם-קראוס, סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף – על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חיים על זמן שאול
    צילום: AFP
    ד"ר אושי שהם-קראוס
    מומלצים