שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חוויות מהמקווה: טובלות - וחשק בידן
    מבעיות של רתיעה מינית - ועד גילוי הנשיות. מחקר חדש שופך אור על השפעת המקווה על חיי האישות לאחר ימי הנידה, ומגלה: נשים שטובלות נהנות יותר
    הטבילה במקווה היא אחת המצוות הנשיות המרכזיות ביהדות, והיא שמאפשרת לזוג דתי לחזור ולקיים יחסי אישות, לאחר ימי הנידה שבהם שמרו בני הזוג על ריחוק. המצווה הנשית ביותר, היא גם הטעונה ביותר, וכרוכה לרוב ביחסי אהבה-שנאה: או שאוהבים אותה, או ששונאים אותה.

     

     

    ד"ר נעמי מרמון-גרומט, שעשתה את הדוקטורט שלה בסוציולוגיה על משמעות חוויית הטבילה בשגרת החיים של האישה, מספרת כי החליטה לחקור את הנושא "משום שרציתי להבין איך נשים שומרות על המצווה הזו, ומה היא אומרת לכל אחת".

     

    שאלה של מיניות

    מסקנותיה של מרמון-גרומט מתייחסות לרבדים השונים בזהותה של האישה. "מקווה זה דבר שמאוד מסמל נשיות",

    היא אומרת. "זו נקודת מפנה בין הזמן שיש לאישה עם עצמה, כי היא אסורה לבעלה - לבין הזמן הזוגי שלהם. כתוצאה, כל אחת מתייחסת לזה אחרת. יש נשים שהמקווה הוא אחד הדברים הכי אהובים עליהן, ויש נשים ששונאות את זה".

     

    מרמון גרומט תרצה מחר (יום ב') על השפעת הטבילה על חייה וזהותה של האישה, במקווה-ספא "עבריה" שבגבעת שמואל, במסגרת ערב בשיתוף עם ארגון "קולך" - צעירות מרכז. לדבריה, "עצם ההליכה למקווה טעונה לא פעם בשאלות של מיניות ומה היחס שלי למין.

     

    "אם מישהי קיבלה חינוך לפיו אישה צריכה להיות צנועה ולדכא את הצד המיני שבה, הרבה פעמים היא תפנים את זה כיחס שלילי למיניות, והיא אף עלולה לפתח רתיעה מהמיניות, מה שיקשה עליה לראות את עצמה כאדם מיני. זה כמובן, ישפיע על הזוגיות שלה. ההליכה למקווה פותחת את כל זה. היא מעלה אצל נשים שאלות לגבי עצמן".

     

    רגעים אינטימיים במקווה

    מרגע שהחלה לחקור את הנושא, לא עבר זמן רב עד שמרמון-גרומט הבינה שלא מדובר בטבילה תמימה במים,

    כי אם במצווה שכרוכה אולי בהכי הרבה אמוציות ולפעמים תסכולים.

     

    "יש נשים ששונאות ללכת למקווה כי אחר כך הן נדרשות לקיים יחסים", כך מרמון-גורמט. "אם רבתי עם בעלי לפני כן, זה מעלה את השאלה איך נעבור את זה. אם מדובר באישה שמנסה להיכנס להריון, זה מעלה את השאלה האם הפעם אצליח.

     

    "הטבילה נוגעת להמון נקודות משמעותיות בחיים. אם יש לאישה נישואים קשים, אז הטבילה מבליטה את זה, כי אם לא הייתה מגיעה למקווה - אולי היא לא הייתה שמה לב למיניות הקשה ביניהם ולוויכוחים. זה מעלה אצלה את השאלות: האם אני רוצה להמשיך? האם אני נהנית מהחיים האינטימיים שלי?"

     

    מרמון-גרומט מספרת כי ראיינה אישה שחלתה בסרטן השד ועברה כריתה. "במשך שנה היא נמנעה מללכת למקווה, בגלל שהיה לה קושי להביא את הגוף שלה, שאיבד מנשיותו בעיניה, למקום כל כך נשי. לפעמים הטבילה מלחיצה כי היא מעלה את השאלה מי יבוא על סיפוקו הערב? האם הצרכים שלי יקבלו גם מענה הלילה? האם ישר ניכנס למיטה, או שנוכל קודם לדבר ולהתחבק, ולחזור אחד לשני בצורה נינוחה? לנשים אחרות המקווה נותן הזדמנות בחיים המטורפים שלהן, לקחת פסק זמן ולהשתוקק אחד לשני".

     

    טובלות - ונהנות יותר

    בין המרואיינות למחקר, הייתה גם חסידת "תולדות אהרון", חסידות הנחשבת קיצונית, שסיפרה בגילוי לב

    כיצד המקווה מפקס את הזוגיות שלהם. "בזמן שהיא נידה היא מקפידה ללכת בבית גם עם גרביים, כדי ליצור ריחוק מלא וחוסר משיכה", מספרת מרמון-גרומט. "אבל כשהיא טובלת במקווה, היא אומרת לשמונה ילדיה: עכשיו אני צריכה זמן לעצמי, והיא מחכה לבעלה בפתח הדלת. זו הזדמנות מבחינתה למשוך אותו פנימה, ולפלרטט איתו. בזמן שהיא נידה, היא מאוד-מאוד מקפידה. אבל בזמן שהיא לא, היא שמה דגש על מה שמותר לה".

     

    מהמחקר עולה כי נשים שהולכות למקווה, נהנות יותר מחיי מין ביחס לשאר האוכלוסייה. "בניגוד לציפייה שנשים ששומרות נידה תקיימנה פחות יחסים, דווקא עולה שקיימת אותה תדירות בחודש, ולפעמים יותר, בגלל שיש זמן מוגדר שבו ורק בו ניתן לקיים יחסים".

     

    על יחסה של האישה לחוויית הטבילה ישפיע גם המראה החיצוני של המקום בו היא טובלת. "הנסיבות הפיזיות של המקווה ויחסה של הבלנית מאוד משפיעים", מרמון-גורמט אומרת. "אם מדובר במקום נקי שמשדר רוגע, הוא יכול להעביר חוויית חיבור עם הגוף ועם הכוח של המים, וזו תהיה חוויה חזקה. אבל אם מגיעים למקווה מלוכלך, אז קשה לחשוב על חוויה מעצימה.

     

    "גם היחס הבינאישי של הבלנית חשוב מאוד. אין כמעט מקומות אחרים בחיים שבו האישה מוצאת את עצמה ערומה, כשמישהי מעיינת בגופה. זה מפגש בין הפרטי לציבורי. יש בלניות ששואלות האם ניקית פה? עשית את זה? זה מכניס לחוויה האינטימית פיקוח הלכתי. המון פעמים שמעתי שבלנית גזרה למישהי ציפורניים, או סירקה לה את השיער בכל מיני מקומות. היו כאלו שסיפרו שהעירו להן על חזה קטן או גדול.

     

    "לעומת זאת", מדגישה החוקרת, "יש בלניות שנותנות את ההרגשה ההפוכה: זאת החוויה שלך, ואני פה בשבילך. בחו"ל היחס למקווה הוא שונה. הם מבינים שזה משקף את מעמד האישה, ואם המקווה לא ייראה טוב, אז נשים לא יגיעו.

     

    "הרבה פעמים שמעתי במועצות דתיות שאומרים כי נשים יגיעו למקווה בכל מקרה, אז לא צריך להשקיע. מה זה אומר על מעמד האישה? לדעתי, מקווה צריך להיות מפואר כמו בית כנסת".

     

    נהנות להביט בעצמן

    הגישה הזו הולידה מקוואות מטופחים במקומות שונים בארץ. "בירושלים אנחנו מנסים להקים מקום לנשים שיהווה מרכז לגוף ולנפש גם יחד, תחת פרויקט 'עדן'", מרמון-גרומט אומרת. "מלבד המקווה, יהיו בו גם יועצות הלכה, ייעוץ זוגי וטיפולי גוף. המקווה במקורו צריך להיות מקום שמעצים נשים. מקום שבו יש להן הזדמנות להתחבר אל עצמן".

     

    היחס האמביוולנטי למקווה נובע גם מהחברה: "יש גישה חברתית שרואה בטבילה אקט שוביניסטי - מישהו
    כופה על האישה את הטבילה, עם הוראות מדוקדקות איך לבדוק את עצמה. מצד שני, אפשר לראות בזה הזדמנות לקשר בין האישה לגופה. ראיינתי מישהי שאמרה שהיא נהנית להתבונן על הגוף שלה מהזרת שברגל - עד לראש. לולא הטבילה, היא לא הייתה מוצאת זמן לזה. זמן לשים לב לפרטים. החוויה נעימה בגלל מה שהיא מאפשרת. אגב, יש נשים שגילו בעיות בריאותיות בזכות זה שהיו צריכות לבדוק את עצמן לפני הטבילה.

     

    "אישה חוזרת הביתה לחדש את הקשר האינטימי עם בעלה. אם הייתה לה במקווה חוויה שלילית - היא תחזור עם זה הביתה, ואם הייתה לה חוויה מעצימה - היא תביא אותה לקשר הפיזי".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    או שאוהבים, או ששונאים. מקווה
    צילום: ישראל ברדוגו
    ד"ר נעמי מרמון-גרומט
    צילום: באדיבות PresenTense
    מומלצים