זוגיות בעייתית היא תרופה נגד שחיקת האהבה?
יש הרבה אבסורדים באהבה, כמו משיכה אל הרעים, הקסם של הרפתקנים שמסכנים את חייהם, הצורך הנשחק של להיות ביחד והתאהבות בטיפוסים בוגדניים. הנה עוד אחד: מריבות של אוהבים, חלקן על סף פיצוץ, יכולות דווקא לחזק את הרגש
"אני לא יודעת אם עשיתי נכון שהחלטתי לוותר על עצמי למענך. אני מרגישה שלא. הקנאה שלך הורסת לי את החיים. אתה חונק אותי. גוזל ממני את חדוות החיים. קשה לך שיש לי חברים, שאני אוהבת לצאת ולבלות, שאני לא עצובה כשאני לבד בבית", כותבת סלסה בבלוג שלה אל בעלה ("סלסה" הוא שם שאני נותן לבלוגרית שמבקשת לא לפרסם את הבלוג שלה).
בואו לדבר על אהבה ועל זוגיות גם בפייסבוק שלנו
סלסה מתארת זוגיות כואבת. בהתחלה, כרגיל, הכל היה אחרת. הוא ביקש ממנה שלא תשתנה לעולם. אמר שהיא יפה, צחק כשהיא צחקה, דילג אחריה בשמחה לכל הבילויים הרבים שלה. היום, לאחר 12 שנות נישואים ושלושה ילדים, היא אכן לא השתנתה. עדיין ילדה, עדיין מרגישה יפה מול הראי ועדיין אוהבת לבלות ולדבר עם חברים בבתי קפה, בטלפון, בפייסבוק. אותה סלסה עליזה וצחקנית.הוא כועס עליה עכשיו שהיא לא מתבגרת, והיא לא מבינה למה היא צריכה להתבגר. הוא אומר לה שהיא לא מתנהגת כמו אמא, והיא נעלבת ושואלת במרירות עוקצנית מי מטפל בילדים כשהוא רוב הזמן לא בבית, מי מכבס, שוטף את הרצפה, מכין אוכל, מגהץ ומקפל את הבגדים לתוך הארון.
ועדיין, היא מאוהבת בו. "אני לא רוצה גבר אחר", היא כותבת בבלוג. למה בעצם? לפי הסיפור שלה, הוא הגבר האחרון שמתאים לה. למה היא רוצה בו עדיין? בגלל הילדים? בגלל הפחד משינוי הסטטוס? "אני אוהבת אותך, זה כל הסיפור", היא כותבת.
לא מוזר?
"מה אתה מתלונן שאני אוהבת כל כך את הפייסבוק שלי?"
עוד מבט:
פייסבוק שאב אותי כמו מסיבה גדולה ותוססת
אלכס הבת
בשנייה שהתחברתי נשלף מאי שם תמנון מסתורי בעל הרבה יותר משמונה זרועות שהצמיד אותי למקלדת, לצג, לכסא, וגרם לי להתנתק מהמציאות. ראי ראי שעל הקיר, אני מכורה
היא עצמאית. יש לה עסק קטן שמאפשר לה להיות בבית כשהילדים חוזרים הביתה. הוא, לעומת זאת, שקוע בעבודה. חוזר הביתה מאוחר, לפעמים בשעות הקטנות של הלילה, וגם אז, כשהוא כבר בבית, הוא ממשיך לעבוד. הילדים כבר ישנים. אם לא נרדמו עדיין, הוא מספר להם סיפור שלפני השינה, לא יותר מדי זמן, וחוזר אל המחשב והטלפון שלו.
"מאיפה יש לך את החוצפה להתלונן שיש לי חיים משלי", המילים שלה צורחות בתוך הבלוג, "מה אתה מתלונן שאני אוהבת כל כך את הפייסבוק שלי. עם מי יש לי לדבר בבית? עם הנאדה שאתה? כולך חור אחד גדול בבית הזה. אני חוקרת אותך מה אתה עושה במשרד עד שעה כל כך מאוחרת? אז למה אתה מחטט לי באינטרנט, כאילו אני בוגדת בך?"
לא טוב לה איתו, וזה לא מעכשיו. הוא לא מבין אותה, לא רוצה להבין, לא נותן מרחב נשימה, לא עוזר בגידול הילדים כפי שהיא מצפה ממנו, מטיח בה אשמות שווא, לא אוהב את החיים שהיא אוהבת ואין לו טיפת אמון כלפיה. מה זאת אהבה אם לא כל אלה?
והיא אוהבת אותו. היא מדברת אליו, בהמשך, במילים של זוג בראשיתו. "אני אוהבת אותך יותר ממה שאתה אוהב אותי". הליטופים שלו, כשהם יושבים על הספה וצופים ביחד בטלוויזיה, מרגישים אצלה "כמו שמן סיכה לגלגלים שלא יודעים לעצור". הסקס איתו הוא בשבילה "כמו להכניס את הנפש למכון שיפוצים ולצאת חדשה מהניילון".
גם בלי קשר למריבות הבלתי פוסקות ביניהם, איפה השחיקה הטבעית? בוותק כזה של זוגיות, פלוס שלושה ילדים, יש בדרך כלל פחות סקס, פחות תחרות על מי אוהב יותר, פחות דיבורים על אהבה, אבל סלסה, להבדיל, נשמעת קרובה יותר לתחילת הדרך מאשר לסופה.
אי אפשר לוותר באהבה על הצד השלילי
מבט פסיכולוגי:
העוגן והסערה - לבחור בין ביטחון לריגושים
עירית קליינר-פז
הביטחון מאפשר לנו להרגיש שיש קרקע מתחת לרגלינו, וזה נותן לנו כוח לפעול ולהתפתח ולהרגיש מוגנים. ההתרגשות קשורה בחידוש, ביצירתיות ויצריות, והיא מאפשרת לנו לחוש חיוניות, משמעות ועניין. הזוגיות מציבה אתגר גדול, לשמר את שני הקטבים. תשובה לקוראת המתלבטת במה לבחור
יש הרבה אבסורדים באהבה, כמו משיכה אל הרעים, הקסם של הרפתקנים שמסכנים את חייהם, הצורך הנשחק של להיות ביחד, והתאהבות בטיפוסים בוגדניים. זה אחד מהם. נישואים בעייתיים, עד רמה מסוימת, הם תרופה לא רעה לשחיקה הרגשית.
אהבה היא רגש מוזר. היא גורמת לנו לחשוק בשני קטבים סותרים – בקרקע בטוחה ובקרקע שרועדת מתחת לרגליים. מצד אחד, נטייה אל התואם, המוכר, הבטוח והיציב. מצד שני, נטייה אל השונה, הלא מוכר, הלא בטוח והלא יציב. אנחנו מרגישים את שני הקטבים, אבל מרבים לשבח בעיקר את הקוטב הראשון, החיובי.
התחנכו ולמדנו לדבר חיובי. החיובי אכן עושה לנו טוב. הוא עורך בנו תיקונים נחוצים, הוא מאפשר לנו לממש יותר פוטנציאל, מעודד אותנו להתקדם יותר בעבודה, להאמין יותר בעצמנו, להתגבר על יותר בעיות, אולי אפילו להיות בריאים יותר, אבל הוא פחות מרגש מהקוטב השני, השלילי.
כשמתאהבים בנפילה תלולה פנימה, חושבים פחות על חיים רגילים של עבודה, קריירה, פוטנציאל ויציבות. חושבים יותר על בריחה מהעולם אל אהבה חסרת גבולות. חוסר היציבות ממשיך להכאיב, אבל הוא מרגש יותר מהיציבות. קריירה מצליחה גורמת לגאווה עצמית גדולה, כולל לכל המשפחה, אבל היא פחות מרגשת. "לא אכפת לי מההתקדמות המטאורית שלך בעבודה והשכר הגבוה שאתה מביא עכשיו הביתה, כמו שאכפת לי מהעיניים שאתה פוער בכל פעם שאתה רואה אותי מתפשטת", כותבת סלסה.
אין אהבה בלי חיובי. הוא הבסיס לחיים ביחד, ועדיין הוא פחות מרגש. הוא בסדר, הכרחי, עוזר, קרקע בטוחה, אבל לא מפתיע כל כך, לא מזעזע את אמות הסיפים, לא מרעיד את הקרקע שמתחתינו.
כמו שאי אפשר לוותר באהבה על החיובי, כך גם היא אפשר לוותר על השלילי. הכל עניין של מאזן. לפעמים החיובי נעשה חזק מדי ואז הוא מעייף ומטריד. הוא שומר ביעילות על זוגיות שמידלדלת מתכנים רגשיים. לפעמים השלילי חזק מדי ואז הוא מסעיר עד כדי הרס טוטאלי.
אני משווה את סלסה ובעלה לגרף של מזג האוויר: הגרף באוגוסט לא משתנה כמעט, אין עליות וירידות משמעותיות. הגרף בחורף לא מצליח להתיישר, מזנק ונופל ללא הפסקה. עכשיו, עם היד על הלב – מתי מזג האוויר מרגש יותר?
מומלצים
