שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    אולי הילדים שלי יראו עכשיו את אמא

    אני באמת שמחה על כך שסוף סוף מדברים על הסכם "היסטורי" לרופאים, אבל המחשבה הראשונה שלי היא שלילדים שלי מגיע כבר את אמא. וגם לכם מגיעים רופאים טובים יותר

    אתמול, אחרי 121 ימים של שביתה ארוכה, התחילו לדבר על הסכם "היסטורי". הובטחו לנו 1,000 תקנים והפחתה במספר התורנויות. הובטחו מענקים לרופאים בפריפריה ובמקצועות "במצוקה", כמו טיפול נמרץ ופגייה. ואני שמחה, באמת, אבל המחשבה היחידה שחולפת לי בראש היא שלילדים שלי באמת מגיע לקבל סוף סוף את אמא.  

     

    את ההתמחות שלי התחלתי בחורף. טעות חמורה. הקטן שלי היה אז בן 7 חודשים, והגדולה בת שנתיים וחצי. לא העליתי על דעתי מה גודל השינוי שהולך לחול במשפחה שלנו. חשבתי שאני הולכת לעבודה. אבל בפועל ביום בהיר אחד, אמא, זו שמאכילה (ומניקה), רוחצת, מלבישה, לוקחת אל הגן ובאופן כללי משמשת כאמא, נעלמה.

     

    גולשים, מומחים ואנשי שטח כותבים - בערוץ הדעות

      

    בחודשים הראשונים יצאתי מהבית בכל בוקר עוד לפני שהילדים התעוררו, ושבתי הביתה כשהם כבר בשלב האמבטיה והסיפור. בימים טובים היו לי כוחות להקריא להם את הסיפור, ובימים קשים הייתי נכנסת למיטה עוד לפניהם. לעבודה רצופה של 10-12 שעות ביום, בלי לאכול או לשתות, ולפעמים אפילו בלי זמן לשירותים, יש השלכות. תורנויות שאורכן למעלה מיממה לא עושות טוב, לא לגוף, לא לנפש, ודאי שלא למשפחה. דמיינו - להיפרד בבוקר לשלום מהקטנים ולפגוש אותם שוב רק למחרת אחרי הגן.

     

    והיום שאחרי הוא יום די הזוי. שינה קצרה ולקום מהר כדי להספיק לאסוף את הילדים מהגן - פריבילגיה שאין בשגרה. אחרי כמה תורנויות הבנתי שעדיף לי לא לצלצל הביתה בערב להגיד לילה טוב לילדים כי הבכי שלהם יהדהד לי עד הבוקר ויפריע לי לתפקד.

     

    כנראה שזה לא היה צריך להפתיע אותי. אין הרבה מקצועות בהם שואלים בריאיון הקבלה מה אמא ואבא עושים, כי מישהו יצטרך לגבות אותך בכל הימים שלא תחזור הביתה. אבל זה תפס אותי בהפתעה, והתקופה הזו היתה מהקשות בחיי. במשך חודשים התנדנדתי בין הרצון לעזוב את ההתמחות ולהיות אמא ובין האהבה למקצוע, שהוא מעניין ומספק לאין שיעור. גיליתי שאני הולכת להפסיד הרבה.

     

    למסיבת חנוכה בגן הגעתי בשלב שבו מחלקים סופגניות ונפרדים. את הפעם הראשונה שהבן שלי מחא כפיים ראיתי בווידאו כשחזרתי מתורנות. ביום נדיר שבאתי לאסוף את הקטן מהגן - הוא זחל לידי ולא הבחין בי והמטפלות גיחכו ואמרו בשקט (אבל שאשמע) שהוא לא יודע בכלל מי אני.

     

    באחד הערבים הקראתי לילדים את "האריה שאהב תות". הבת שלי מדקלמת אותו בעל פה. כשהגענו לעמוד שבו "באה אמא שלו הלביאה ואמרה לו...", עצרה אותי הגאונה הקטנה שלי ותיקנה: "אמא - אמא שלו בעבודה. אבא שלו בא". המשפט הזה העלה בי דמעות במשך תקופה ארוכה וגם היום, שלוש שנים אחרי, הכאב עדיין צרוב.

     

    איכשהו שרדתי

    ההתמחות רצופה עליות ומורדות. בקיץ המצב קצת יותר טוב. אין 200% תפוסה. אין ילדים שוכבים במיטות במסדרון. אפשר להצליח לסיים ב-16:00 ולהגיע הביתה בשעה סבירה. כמובן בהנחה שאין שפעת חזירים או עופות או סוסים שתחזיר את המחלקה למצב הבלתי אפשרי בשיא החורף. אבל מספר התורנויות רק הולך וגדל עם השנים. מתמחים שהתחילו התמחות ועזבו כעבור חודשים בודדים הם הוכחה ניצחת למצב. ואיכשהוא שרדתי. ואיכשהוא גם הילדים שרדו. התרגלו. מספרים לחברים שאמא ישנה היום בעבודה כי היא מטפלת בילדים חולים. או שהיום אבא ישן בעבודה "כי היום זה תורו". ואפילו אומרים שיהיו רופאים כשיהיו גדולים.

     

    אבל בינינו, המקצוע שלנו הזוי. מה שדורשים מאיתנו לעשות הוא בלתי אנושי. ואנחנו עושים את זה בכל זאת. משתדלים לעשות את זה טוב. משתדלים לשמור על ריכוז ולא לטעות גם ב-3 לפנות בוקר אחרי שבדקת כבר עשרות ילדים. משתדלים לא להירדם בנסיעה הביתה אחרי תורנות, כי לרופאים אין הסעות. משתדלים לפתוח ספר בערב כשהילדים נרדמו כדי לקרוא על חולה. אפילו עוברים דירה קרוב יותר אל בית החולים כדי לא לאחר יותר מדי, הרי גן עירייה לא נפתח לפני 7:30.

     

    משתדלים גם לעשות את זה בחיוך. משתדלים ליהנות. ומשתדלים לעבור את היום וגם את הלילה בלי לעצור לחשוב אם זה שווה את זה. אם זה הוגן לתת את כל כולך לטיפול בילדים של אחרים ולהשאיר את הטיפול בילדים שלך בידיים של אחר.

     

    והאמת היא שזה לא הוגן. מגיע לנו יותר. מגיע לנו כל מה שביקשנו, ויותר. מגיע לנו יום מנוחה שבועי כמו לכל עובד במדינה מתוקנת. מגיע לנו שישלמו לנו יותר על שעות נוספות - על אותן שעות שבהן אנחנו מפסידים זמן איכות עם המשפחות שלנו. ואין לנו בעיה עם שעון נוכחות, אם מישהו יתחייב באמת לשלם לפיו ולא רק לקצץ למי שעובד פחות ממה שהוא אמור. מגיע לנו שבאמת לא יהיו יותר מ-6 תורנויות בחודש. אני רוצה לקוות שההסכם באמת ייתן לנו את כל זה.

     

    וגם לכם מגיע יותר - מגיע לכם רופאים פחות עייפים, פחות ממורמרים ופחות מתוסכלים. יותר טובים. ולילדים שלי - להם באמת מגיע כבר את אמא.

     

    ד"ר שני כהן-סדן, מתמחה ברפואת ילדים בבית החולים דנה בתל-אביב

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא המאבק החברתי: opinions@y-i.co.i

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים