שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אני ויתרתי על קוטג', ואני על התואר השני

    שאלנו פעילים בפייסבוק, וגם את אנשי המערכת, על אלו מוצרים הם ויתרו, ובאלו חנויות הם הפסיקו לצרוך לנוכח יוקר המחיה ובזכות המחאות שסחפו את המדינה. טיפולי שיניים במחיר מלא, ספרים, סיגריות יקרות - הנה מה שאנחנו לא קונים יותר

    אור גורן נגמל מקוטג' רן רימון ויתר על מלבורו מדיום מלי ליאונרד, ב"ש, פעילה בקבוצת "קול העם השפוי", מוותרת על דגני בוקר ומוצרי אסם הדר אלוני, עובדת במגזר הציבורי, ויתרה על טיפולי שיניים ותוותר על התואר השני 
    עמית קוטלר ויתר על טחינה לורי שטטמאור מתאפקת ולא קונה אייפון נטע אקשטיין ויתרה על חמאה בבתי קפה וגופייה ב-200 שקל דנה קייזר, מאהל הילדים המיוחדים ברוטשילד, מוותרת על הכל עבור הילד המיוחד שלה 
    ביי ביי סניף של רשת מזון גדולה ורבת סניפים, שלום סופרים קטנים בבעלות פרטית. אהבתי את קופאיותייך רשת גדולה, הכרתי את רובן בשמן. ידעתי כמה הן שונאות לאחר את האוטובוס ביום שישי בשלהי הצהריים כיוון שאיש לא מסדר להן הסעה. מנהל הסניף שלך מסור ועובד כמו מטורף, לכן אהבתי לקנות אצלו. אך נמאסת. מחירייך מופקעים, מאגרייך חסרים, וקשישייך נעשקים, רק מפני שפעם, בשנות ה-50 הם החליטו לגור בתל אביב הקטנה.

     

    לא אראה עוד מדי יום את השלטים הקטנים והמנומסים שמבקשים ממני לתרום לעמותה זו או אחרת, כשמאחוריהם יושבת קופאית בשכר מינימלי, למרבה הציניות ולתפארת משרד הרווחה.

     

    מחאת הקוטג' גרמה לי לסלוד מתמחורייך, רשת מזון שאני קונה בה כבר שנים, רשת שהאכילה את המינוס שהיה לי. החלפתי אותך בתת רשת זולה ובמינימרקטים פרטיים. אך כשהעצלות והעייפות פוקדות אותי, אני עדיין מתגנבת לסניף היקר ביותר בישראל, מנפנפת לשלום לקופאיות שמחייכות: 'איפה את? לא רואים אותך', אשמה וחפוית ראש. בכל זאת, זה דקה מהבית.

     

    בסוף גם זה יחלוף. אני אלמד להתאפק. כי אני, מירב קריסטל, לא לבד. ישנם עוד צרכנים בישראל שהחליטו לשנות השנה את הרגלי הצריכה שלהם. לפניכם
    כמה עדויות, בגוף ראשון, של אנשי מערכת ynet ושל צרכנים מהיישוב שהפכו לפעילים חברתיים בפייסבוק, שמספרים על אלו מוצרים ושירותים הם החליטו לוותר באומץ, אחרי שהאמת על סוג הכלכלה שיצרנו כאן נחשפה לאור השמש המחטא.

    פורסם לראשונה 13/08/2011 10:12

     

    אור גורן נגמל מקוטג'
    קוראים לי אור ועד לא מזמן הייתי מכור לקוטג'. זאת הייתה ממש סטייה - לא משנה אם המנה העיקרית בארוחת הערב שלי היתה פסטה, טוסט, פיצה או חביתה - לצד הצלחת היה מונח תמיד גביע קוטג'. כמו מים, כמו רוטב- כבר לא יכולתי אפילו לתאר לעצמי ארוחה שאין בה תוספת של קוטג'.

     

    כנראה שההשוואה הנכונה היא לא למים, אלא ליין - כי התוספת הלבנה הזאת העלתה בצורה מכובדת את תקציב האוכל השבועי שלי. 5-4 גביעים בשבוע עלו שלושים וכמה שקלים במחירים של טרום-המהפכה, כ-150 שקל כל חודש, רק על קוטג'.

     

    ואז החלה המהומה. פתאום הבנתי, בזכות המחאה, שמחיר הקוטג' הוא לא גזירה משמיים. בהתחלה, למען החרם האינטרנטי, הפסקתי לאכול קוטג' באופן כמעט מוחלט. זה היה קשה, סבלתי מתסמיני גמילה ("איפה הגרגרים הלבנים שלי?!"), אבל למען המחאה עמדתי בזה בגבורה.

     

    אלא שאז, גם אחרי שתנובה התקפלה והמחיר קצת ירד, קרה דבר בלתי צפוי, שבתנובה עוד יבכו עליו לדורות - פתאום גיליתי שאפשר להסתדר גם בלי קוטג'. פתאום גיליתי שלפסטה יש טעם משלה, שאינו טעם של גבינה עם גרגרים. גיליתי שמותר לאכול הכל – אבל הכל! - בלי קוטג'. ומאז, אפילו במבצעים הכי גדולים, אני כמעט ולא קונה קוטג', וחוסך עשרות שקלים בחודש.

     

    עכשיו רק נותרה לי בעיה אחת - איך נפטרים מההתמכרות היקרה עוד יותר לגבינה הלבנה? כדאי שמישהו בתנובה יתעורר מהר, לפני שאגלה שאפשר להחליף גם אותה. (אור גורן)

     

    חזור למעלה
    רן רימון ויתר על מלבורו מדיום
    לפי חישוב פשוט שערכתי השנה, הגעתי למסקנה שאני יכול לחסוך 120 שקל בחודש בשביל משהו שגם ככה הורג אותי: סיגריות.

     

    כבר 18 שנה שאני מכלה קופסה ביום. בשנים האחרונות אהבתי לעשן מלבורו מדיום וכשראיתי שמחיר חפיסה מגיע ל-24 שקל ומעלה, עברתי לווינסטון לייט סיגריה הרבה פחות אהובה עלי, אך עולה 20-19 שקל.

     

    כשאני משלם יותר אני עצבני יותר, וכשאני עצבני יותר אני מעשן יותר, כך שנוצר מן מעגל דבילי שהחלטתי לשבור. ברור לי שהחיסכון הטוב ביותר היה להפסיק לעשן, אבל גם לשבת לבד בחושך בלי לזוז זה חיסכון נהדר.

     

    לצערי, מחיר הסיגריות גרם לי להפוך לנודניק: אני מנדנד הרבה לחברים ושואל אותם אם הם טסים לחו"ל, כדי שיביאו לי פאקטים, כי ההפרש במחיר ממש מהותי וגדול. זה לא תמיד יפה מצידי, כי יש אנשים שלא נעים להם להגיד לא למטלה הזאת.

     

    אני ואשתי משתדלים לנסוע פחות באוטו, בגלל הדלק והיה לנו מנוי לעיתון שביטלתי. אבל שינוי סוג הסיגריות זה החיסכון הכי קל, וסיגריה זה דבר רע, אז אפשר לומר שסיגריה זולה יותר זה הרע במיעוטו. (רן רימון)

     

    חזור למעלה
    מלי ליאונרד, ב"ש, פעילה בקבוצת "קול העם השפוי", מוותרת על דגני בוקר ומוצרי אסם

    תמיד צרכתי בתבונה, אבל החרם נתן לי רוח גבית להפוך לצרכנית עוד יותר זהירה משהייתי. יש הסכמה מקיר לקיר שמחירי מוצרים רבים פה פשוט גבוהים מדי. מאז, אני בודקת מחירים בהמון תשומת לב, אני זוכרת מחירים, אני שומרת חשבוניות ועורכת השוואות.

     

    ויתרתי על רוב מוצרי החלב מלבד אלה שבפיקוח. אני מוותרת על כל החומוסים. אני לא קונה בשר קפוא בסופר, רק בשוק. ויתרתי על דגני הבוקר דלי פקאן שנהגתי לקנותם פעם פעמיים בחודש ב-20-19 שקל. הפסקתי לגמרי, כי המחיר ניתר ל-30 שקל. זה מטורף.

     

    ויתרתי על לא מעט מצרכים עוד לפני המחאה. מחירי מוצרי אסם קפצו מאוד אז זנחתי רבים מהם. משקלו של קפה גולד, שאסם מייבאים מחו"ל, הוא פחות מ-200 גרם, אך מחירו 53 שקלים. למה, כי זה גולד? אז הפסקתי לקנותו ומצאתי קפה ששמו אינדיאן ארומה שמייבא יבואן פרטי. 90 גרם עולה לי 10 שקלים. זה לא זול, אך יותר זול מקפה עלית ואסם וזה יותר טעים לי.

     

    אני לא קונה מה שבמבצע, כי מבצע זה זמני. בשופרסל יש מבצעי שלישיות שאני מחרימה. תנו לי מחיר נמוך ותנו לי להחליט אם אני רוצה לאגור שלישיה. אל תפתו אותי לקנות מיליון דברים. אל תתנו קנייה של מוצר בהנחה בקנייה מעל 150 שקל. אולי היום אני צריכה לקנות ב-50 שקל? תניחו לי.

     

    אני קוראת המון כתבות ויש רפתן שנכנס לקבוצת הפייסבוק ומספר על המחלבות, אז אני מעבירה את הידע והמידע הזה הלאה, ואני מעירה לאנשים בסופר בלי בושה: 'למה אתם קונים גבינה לבנה שעולה 8 שקל'? אז יש שמחזירים אותה, ויש אחרים שאמרו לי 'אי אפשר בלי זה. זה מוצר בסיס. ומה אם היצרניות יפלו ולא יהיה יותר? מה תאכלו אז? ודאי שאפשר בלי זה. (מלי ליאונרד, ב"ש)

     

    חזור למעלה
    הדר אלוני, עובדת במגזר הציבורי, ויתרה על טיפולי שיניים ותוותר על התואר השני

    עברתי השנה מהמגזר הפרטי לציבורי, והמשכורת שלי די טובה. ולמרות זאת, בגלל יוקר המחיה אני רק מוותרת ומוותרת.

     

    ויתרתי על מותרות כמו מספרה (לא הלכתי כבר שנה), וקוסמטיקאית, וכעת אני עומדת כנראה לוותר על דבר מאוד כואב לי - המשך לימודי התואר השני בניהול ויישוב סכסוכים, משום שאין לי יכולת לשלם 17 אלף שקל בשנה לתואר באוניברסיטה.

     

    הזכאות למלגה מתחילה ממשכורת של 4,500 שקל. אני לא מכירה סטודנט בארץ לתואר שני שמרוויח סכום כזה ומצליח לחיות. אני כבר לא יכולה לקחת הלוואות כי כבר לקחתי כמה.

     

    ויש עוד ויתורים. הפסקתי לעשן במרס בגלל שיקולים כלכליים, אחרי שעישנתי קופסה ביום. זה פחות 400 שקל בחודש. הפסקתי ללכת לחדר כושר, ומכרתי מנוי של 2,500 שקל. במקום זה רצים בפארק. בסופר קונים מחוץ לעיר כשחוזרים מההורים בעפולה.

     

    דחיתי את טיפולי השיניים ביותר מחצי שנה, עד שביטוח הפלטיניום יכנס לתוקף, כי אז מגיעה לי 50% הנחה. אני עובדת בירושלים, ואני נוסעת לעבודה ברכב אחד עם עובדים נוספים, כי אי אפשר לעמוד במחירי הדלק.

     

    כבר נכנסתי למקום הזה של חיסכון מזמן, המחאה רק נתנה לי תחושה יותר טובה שאני לא לבד, שאני לא היחידה שמתנהלת ככה. שכולם חוסכים ועדיין במינוס.

     

    למרבה האירוניה, במאי ביקשו ממני להשתתף בסרט על מעמד הביניים. התביישתי. עכשיו אני קצת מתחרטת - אני בדיוק הטייפ קאסט, יש לי כל-כך הרבה מה להגיד. (הדר אלוני)

     

    חזור למעלה
    עמית קוטלר ויתר על טחינה

    בשקט בשקט, לצד הקוטג' ומוצרי החלב האחרים, אף אחד לא שם לב או לא רצה לשים לב למחירי הטחינה שהאמירו.

     

    בעולם הטחינה ישנן חברות ומותגים רבים. מבלי להסתכן ולומר שמישהו כאן מתאם מחירים, סיבוב קצר בין מדפי הסופרמרקט הקרוב לביתי העלה שתוך זמן קצר מחירי אותו מוצר בסיסי, יסודי שנמצא בכל בית קפצו בעשרות אחוזים.

     

    קופסת 500 גרם של טחינה שעלתה בעבר 10-12 ש', עולה לפתע בין 18 ל-20 שקל, שלא לדבר על מחירי אריזת 1 ק"ג טחינה שהגיעה, ראיתי בעיניים שלי, לכ-30 שקלים.

     

    במשך חודש ימים, אותו מוצר אהוב ובסיסי נעדר מביתי. לפני מספר ימים עשו טובה גדולה באחת הרשתות, ויצאו ב"מבצע" הוזלה ל-12 שקלים. אותו מחיר שהיה נקוב על גבי המוצר עד לפני כמה חודשים! כמו צרכן עלוב וכנוע, רכשתי את הטחינה "שבמבצע". (עמית קוטלר)

     

    חזור למעלה
    לורי שטטמאור מתאפקת ולא קונה אייפון

    המחאה גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי. בזכותה גיליתי: אני לא עד כדי כך בזבזנית.

     

    כבר תקופה לא קצרה שכשאני מקבלת משכורת העו"ש עומד על אפס. כשהוויזה יורדת אני מגיעה למינוס, וכשהמשכורת נכנסת - אני שוב על אפס. המעגל המרושע הזה כל הזמן חזר על עצמו, עד שההורים שלי כבר העירו לי, והבנתי שאני חייבת לשנות את הרגלי הצריכה שלי למרות שבקושי הוצאתי כסף על מותרות. לכן כשאני קונה בגד אני חשה רגשות אשמה נוראיים, כך שאפילו ליהנות מהקנייה אני לא נהנית.

     

    ואז הגיעה המחאה, וחוללה תחושה קולקטיביות כזאת, שכולם באותה סירה ואני יודעת שאני לא לבד. זה מאוד מנחם, למרות שזה עדיין לא מספיק מנחם אותי כשאני נאלצת להוציא כסף.

     

    אני חוסכת יותר מתמיד. עברתי לדרום ת"א אחרי חודשיים של חיפושים כי הצבתי לי רף שכירות מסוים שהשתדלתי לא לעבור אותו. אני קונה בגדים דרך eBay ומוציאה 120-100 שקל לפריטים שבארץ היו עולים לי 300 שקל. הפסקתי לקנות בשופרסל ומצאתי פתרונות אחרים. אני מזמינה הרבה פחות טייק אוויי ואני מבשלת יותר.

     

    העצב הגדול שלי הוא מחסור בסמארטפון. אני מתה לשדרג את הטלפון, לכולם יש אייפון, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להתחיל להתחייב על סלולר, כשיש לי סלולרי חינם מהעבודה. זה כואב לי בעיקר כי אני טיפוס מאוד טכנולוגי. אז אני מחכה. (לורי שטטמאור)

     

    חזור למעלה
    נטע אקשטיין ויתרה על חמאה בבתי קפה וגופייה ב-200 שקל

    לאחרונה גיליתי נוהג חדש בבתי קפה: כמו בטיסה של איזיג'ט, כל תוספת לבסיס עולה כסף, כולל תשלום לחמאה. קשה לי עם זה שכל מנה עולה 40 ומעלה שקל, כולל סנדוויץ' שאפשר להכין בבית, לכן לאחרונה אני בוחרת סלט קטן במקום גדול, משהו שבעבר לא הייתי עושה.

     

    ישבתי לא מזמן עם חברה בבית קפה וכל אחת מאיתנו הזמינה סלט. שתינו קיבלנו יחד שלוש פרוסות לחם. זה היה מביך. כששאלתי היכן החמאה אמרו לי: 'חמאה זה בתוספת 3 שקלים'. גם זה היה מביך. השלב הבא זה שאשלם בנפרד על הרוטב? 38 שקל לסלט ועוד 3 שקלים לחמאה ו-16 שקל על שייק, זה משהו שכבר קשה לי להרשות לעצמי.

     

    אז אני כן רוצה לשבת בבית קפה. זה לא פינוק, זה מקום למפגש עם חברים. אני לא חשה צורך להתנצל על זה, אבל אני לא מוכנה לשלם כל כך הרבה על דברים שלא אמורים לשלם עליהם כך. לא אשלם יותר בנפרד על חמאה.

     

    חוסר הרצון שלי לשלם ביוקר לא נובע בהכרח ממחסור במזומנים. השיקול הוא שיקול מוסרי, אני לא אשתף עם זה פעולה, כמו שלא אקנה בקסטרו גופייה שעולה 200 שקל. זו רשת עממית ובניגוד לחנות מעצבים, שם המעצבת צריכה להתפרנס מזה, ואין שום סיבה שגופייה ברשת תעלה ככה.

     

    ושיניתי עוד הרגלים בעקבות המחאה. אני כבר לא נכנסת לחנויות בגדים יקרות ושמתי לב שגם אנשים אחרים נהיו פתאום פחות ראוותנים. אני לא הולכת לראות סרט בקולנוע כי 38 שקלים זה יקר, אני קונה ספרים רק מיד שנייה כי אני לא מוכנה לשלם 88 שקל על כל ספר.

     

    הדבר היחיד שאני לא מוותרת עליו זה תואר שני וביטוח בריאות פלטינום. זה יקר ומעצבן ואמור להיות חינם, ואני בגילי מקבלת עזרה במימון מההורים, אבל אני לא מוכנה לוותר על זה. (נטע אקשטיין)

     

    חזור למעלה
    דנה קייזר, מאהל הילדים המיוחדים ברוטשילד, מוותרת על הכל עבור הילד המיוחד שלה

    יום ההולדת ה-40 שלי מתקרב, ואמא שלי קנתה לי ולבן זוגי כרטיסי טיסה כמתנה. כן, בגיל 40 אני צריכה שאמא שלי תשלם כדי שאוכל לטוס לחופשה. הכל התחיל ב-2006, אז חזרנו לארץ משהות בחו"ל וגילינו שהכל התייקר בטירוף. באותה שנה בתי הקטנה נולדה והבן הבכור שלנו אובחן. באותה שנה הבנו שעלינו לחסוך או לחדול.

     

    כיוון שבני הוא ילד מיוחד, רוב התקציב הולך לחינוך ולטיפול בו, ומי שמוותרת זו בעיקר אחותו. מאז, מדי שנה אנחנו מוותרים על יותר ויותר. ויתרנו על כושר גופני וחוגים. הפסקנו לנסוע לביתי מלון ואנחנו נופשים רק בקמפינג או בלינה קיבוצית.

     

    יש לנו שני כלי רכב, באחד מהם ויתרנו על ביטוח צד ג' וביטוח מקיף, והרכב נוסע רק עם ביטוח חובה. אנחנו לוקחים את הסיכון, כי אין מצב להוציא 10,000 שקל על ביטוח.

     

    אני קונה לי ולילדים רק בחנויות עודפים. אני אלופת חנויות העודפים. זה דורש המון זמן נסיעה וחיפוש, אבל אין מה לעשות, אין אפשרות אחרת. הפסקתי להתפנק בטבליות אבקת כביסה, היום אני קונה אבקה באריזות חיסכון. אני לא קונה חסה חתוכה ולא שניצלים מוכנים.

     

    עברתי מהסופר לקניות באינטרנט, כדי שאהיה בשליטה מוחלטת על הקנייה ולא אתפתה. לילד שלי יש אוטיזם והוא מתבלבל משפע, אני לא יכולה להיכנס איתו לחנויות צעצועים, והבנתי שזה בדיוק מה שקורה לי בסופרמרקט. במיוחד בסופרים הגדולים שהם לכאורה יותר זולים. אני מוצפת מהכמויות והמבצעים הרגשתי שם במתקפה.

     

    אני קונה בחנויות של העלייה הרוסית, יש שם חטיפים זולים מיובאים מרוסיה. טיב טעם יותר זולה בפסטרמה, כי הם לא מחויבים לדיני הכשרות. יותר זולים ממה שיש ברשתות. אפילו את האוכל של הכלבה אני קונה בדילים. ויש אי סדירות בטיפול בה. אם אין לי כסף ומגיע זמן החיסונים שלה, אדחה אותם.

     

    בעקבות המחאה הפסקתי לקנות מוצרי תנובה. קוטג' אין בבית כבר הרבה זמן. אני משתדלת שלא לקנות מוצרי קרטלים. הילדים כבר התרגלו לחטיפים של מאמא במקום אסם, אבל זו מלחמה סיזיפית. עברתי לקנות מותג פרטי, אבל הוא שייך לקרטל אחר לשופרסל, אז את במבוי סתום איפה שלא תנסי, את עומדת בפני אותן משפחות שמנהלות את העניינים.

     

    אנחנו קונים צעצועים פעמיים בשנה בימי הולדת. אנחנו לא קונים ספרים ולא דיסקים ואין לנו כבר מינוי לכלום. אנחנו ממחזרים ומשחזרים כל הזמן את חבילות הניידים והכבלים כי אם נסיט רגע את הראש הם יחייבו אותנו ביתר. אנחנו בודקים את החשבוניות כמו שלא בדקנו בחיים.

     

    אני, קרימינולוגית עם שני תארים ושנתיים לימודי תעודה, עם הכנסה ראויה, צריכה לבקש מאמא שלי כרטיסי טיסה במתנה ליום הולדתי ה-40, וחושבת פעמיים אם לקנות לילדים השבוע ביסלי, או שיסתפקו בחיקוי כי הוא עולה הרבה פחות. אז אני עושה את זה, אבל מעצבן אותי שאני בכלל שם.

     

    מעצבן אותי שאין לנו כח ויכולים להעלות לנו את המחירים ולטפס לנו על הראש. אני מקווה שבעקבות המחאה האדישות תתמתן, זה הישג נאה. אני לא מצפה לשינוי עכשיו, גם שינוי בעוד 10 שנים זה יספק אותי. אני רצה למרחקים ארוכים בסוף משהו יקרה פה בדרך זו או אחרת.

     

    (דנה קייזר, אם לשניים, פעילה בקבוצת הפייסבוק "הורים רוצים לנשום לרווחה", ואחת מיושבי מאהל הילדים המיוחדים ברוטשילד פינת בר אילן)

     

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    המקצוענים
    חיים בלי קוטג'
    צילום: גיל יוחנן
    מחכים חצי שנה להנ חה מהפלטינום
    צילום: Index Open
    בודקים מחירים
    צילום: shutterstock
    נוטשים את הסופר היקר
    צילום: shutterstock
    גרים באוהל
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים