אין כמו "ים של חרדיות"
למרות הנשים שמתרחצות בחלוקי בית, המסתננות שמשתזפות ללא חלק עליון ואיסור הכניסה על ילדים מעל גיל 5, טלי פרקש מעדיפה את החוף הנפרד על פני רחצה ב"ים של כולם"
זיכרונות הילדות של קיץ בבני ברק, הם בעצם של תל אביב. או יותר נכון, חוף שרתון בתל אביב - חוף הים הנפרד הראשון בישראל, שאליו זרמה עיר הקודש כולה, רגע אחרי שבת-קול אלמונית הכריזה: "בין הזמנים".
צניעות בחוף:
עוד בערוץ היהדות:
עם גל החמסין האחרון צפו ועלו הזיכרונות: אני ורוֹחי השכנה מזיעות בנימוס, בהמתנה לקו 61 הישן. סביבנו מתרחצות-בשאיפה נוספות, מחכות נמסות לנהג הגואל שיעמיס אותנו אל חוף מבטחים.
והמקום? חלום ציוני נוסח חומה ומגדל. חומת ברזל אימתנית מגוננת ממראות התועבה של "חוף מציצים" השכן ומקיפה את הטריטוריה נטולת הגברים. במרכזה, סמוך לשפת המים, המגדל שבו יושב מציל מנומנם במשרוקית צרודה, שאינה עושה רושם על הילדה שנסחפת באדישות על גלגל מתנפח, שעליו נכתב באותיות ארטליין מאירות עיניים "שייך למשפחת ויזל, מי שמוצא נא להחזיר".
חלוקים מול גרביים
הסטייל על החוף היה מפוקפק למדי. חוף נפרד הוא ללא ספק "נמל הבית" של המהדרות בלבוש. בשרתון של ילדותי - עוד לפני שהומצאו "בגדי הים הצנועים", שנראים יותר כמו חליפות צלילה עם צבעוניות במיוחד - המנעד
של מתרחצות המגזר נע בין בגדי-ים, לפשוט בגדים, בדרגות שונות של חשיפה.
חלוקי הבית, שהיו סמל המתרחצות הצנועות והחסודות, נראו בכל מקום. אלו, לאחר טבילה במים, הפכו לעיסת בד שהים והחול גרמו לה להבליט את כל מה שהיה אמור להיות מוסתר. וכמובן שהייתה גם חנה שיינה אחת, שנהגה להיכנס למים בגרביים שחורות עם פס מאחורה, אל מול פניהן הנדהמות של המתרחצות הצדיקות. אלה שבאו בתמימותן לחוף הנפרד בבגד הים השלם והשמרני והטי-שירט מלמעלה, ובזכות שיינה והגרביים הרגישו כפרחות אמתיות.
אבל בעוד שהבנות החסידיות הגיעו לבושות למהדרין, המציל הקשיש כקונטרה הקפיד להגיע לכל יום חול, דווקא בספידו אדום. ואם לא די במפגעי חוף מתוך המחנה, תמיד אפשר להיזכר בערגה, בזקנות תל-אביב שבאו בחמש בבוקר לתפוס את המקום הכי טוב מתחת לסככה, ובהרפתקניות שרצו לתפוס צבע "בלי פסים" (טופלס בז'רגון החופים הנפרדים). הן שכבו על המגבות בקצה החוף, אדישות לציקצוקי הלשון שהשמיעו באי-נוחות רבניות בכיסא נוח.
גם חוקי הכנסת זכרים קטנטנים למתחם החוף הנשי אף פעם לא היו ברורים דים. לכן, עד עצם היום הזה, תמיד תמצא ליד דלת הברזל שבכניסה את האמא התורנית שמשכנעת את העוזר-מציל שהילד הזה הוא בסך הכל בן חמש, וזה שהוא נראה בכיתה ב' זו בכלל לא אשמתו. זה משהו גנטי. והוא, המודח הטרי, בכלל מייבב שהוא לא רוצה להיכנס "לים של הבנות".
בעונת הרחצה הנוכחית, שרתון המיתולוגי הספיק להפוך ל"טרף" ול"כשר" וחוזר חלילה. ולא בגלל הסרטנים שהשתזפו נטולי שריון על שובר הגלים, אלא בגלל עניינים פרוזאים יותר, כמו גדרות שנהרסו, ומתרחצות בביקיני שחשקה נפשן דווקא בחול של "ההדוקים" ודווקא בימי הגברים.
מה קורה בים של כולם?
וכך, את מקומו של החוף התל-אביבי הנטוש, תפס חברו בהרצליה. אליו נוהרות מדי שבוע מאות נשים חרדיות על טפיהן ומתנפחיהן, ולי לא נותר אלא להעלות זיכרונות על ימי החום ההם עם חברה חילונית, שבדיוק חזרה מטיגון עמוק בטיילת.
וכשהיא מספרת על כל "המעלות הטובות" בחוף, כמו למשל "ערסים" שמבררים כל שנייה וחצי מאיפה את מוכרת להם. או מתבגרים שמסננים לעברך "דאבה", רק כי את כבר לא בת 16 ויש לך שני קילו עודפים שנשארו מהלידות.
"הים של כולם", כפי שהוא משתקף בעיניה, ממש לא עושה לי חשק. מתברר שלמרות הזכרונות ההם על חנה שיינה, הגרביים וקהל החלוקים שמסביב - הם
עדיפים בעיני על גנבי חוף ומשפריצי שתן "נגד מדוזות".
אני מוצאת עצמי פוקדת שוב ושוב את הים בגרסתו הנפרדת. וגם היום איני יכולה לדמיין את עצמי בשום תפאורה אחרת. עוד לפני צניעות ושמרנות, "חווית הים" נטועה בי עמוק כחוויה מגדרית נפרדת, מאורע נשי-אינטימי. הנסיעה הימה היא עבורי מעין מסיבת בנות גדולה שבה תפגשי את המדריכה ההיא מ"בתיה" (הצופים של הבנות החרדיות), את האחות בקופת חולים ואת אחותה. ועבורי לפחות, אין שום מקום אחר מחוץ לחומות הגטו הימי לשחות בו. כי ים בשבילי, היה ונשאר "ים של חרדיות".
לפנייה לכתב/ת 
