הספין של תקציב הביטחון

אם נדרשה הוכחה לכך שאסור להשאיר את קביעת סדר הגודל של תקציב הביטחון למשרד הביטחון, באה ההודעה הרשמית ביום שלישי והוכיחה זאת: "תקציב הביטחון הוא הנמוך ביותר שהיה אי פעם בחלקו היחסי מתקציב המדינה". 

הדרך הנכונה לבחון את תקציב הביטחון אינה השוואתו לתקציב החינוך או הבריאות אלא הפרופורציה בינו לבין האיומים על ביטחון המדינה. ובנקודה הזו, הלוחמים למען תקציב משרד הביטחון פוסעים על קרקע רעועה, שכן ההיסטוריה מוכיחה כי שנים רבות מתקיים בישראל יחס הפוך בין האיומים הצבאיים וההשקעה בהתמודדות איתם: ככל שעוצמת האיומים קטנה, עוצמת ההשקעות בביטחון גדלה. הנה כמה נתונים מההיסטוריה הרחוקה:

עוד בערוץ הדעות :

תודה דפני, את הקופון יגזור הליכוד / שי בזק

כל המשק מתגלגל על הסושי / שלמה קראוס

אל תצאו פראיירים של גלן בק / מ.ג'י רוזנברג

עד מלחמת ששת הימים היה תקציב הביטחון של ישראל ("בגבולות אושוויץ", כפי שאוהבים להזכיר לנו מומחים מסוימים) בין 6% ל-11% מהתוצר הלאומי הגולמי. בין 1967 ל-1973, בגבולות משופרים ובטוחים בהרבה, הוא הוכפל והגיע, בממוצע, ל-22%. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים ואיתה החוויה הטראומטית של הסכנה ל"בית השלישי". התוצאה היתה קפיצת מדרגה נוספת בהקצאות לביטחון במשך כעשור. בחלק מתקופה זו, למשל ב-1975, תקציב הביטחון במחירים קבועים היה גדול פי 8 ויותר מממוצע תקציבי הביטחון עד שנת 1967. 

תוצאת ההשקעות האדירות בביטחון היתה שבעשור שאחרי 1973 צה"ל כמעט הוכפל בעוצמתו הכמותית, ובמקביל נרשמה הרעה דרמטית במצבה הכלכלי של ישראל. מספר הטנקים גדל מ-1,900 ל-3,600 ומספר הנגמ"שים מ-2,500 ל-8,000. במקביל, הגירעון במאזן התשלומים גדל מ-782 מיליון דולר ב-1973 לארבעה מיליארד דולר ב-1975. ב-1984 הגיע החוב הלאומי ל-719 מיליארד דולר והאינפלציה השנתית עלתה על 400%. בסופו של דבר, הגיעה ישראל למצב של ערב פשיטת רגל ורק תוכנית חירום לאומית וסיוע אמריקני נדיב מנעו זאת.

ההקצאות האדירות היו מוצדקות אם ישראל היתה צריכה להתמודד באותו עשור עם איומים ביטחוניים גדולים, אבל לאורך כל התקופה האיומים רק הלכו והצטמצמו. מצרים עברה אחרי מלחמת יום כיפור למחנה האמריקני ולא שיקמה באופן מהותי את צבאה. יוזמת השלום של הנשיא סאדאת וחתימת הסכם השלום הסירו אותה סופית ממעגל האיומים.

עיראק פרשה מעשית ממעגל זה ב-1980 בעקבות המלחמה שיזמה עם איראן. יחד איתה נמוג גם איום "החזית המזרחית". קריסת ברית המועצות ותבוסת עיראק במלחמת המפרץ ב-1991 הותירו את ישראל, לראשונה בתולדותיה, משוללת איום קונבנציונלי משמעותי. אבל שיעור ההקצאות לביטחון במחירים קבועים היה גדול עדיין פי 6 ויותר ממה שהיה עד 1967 ("גבולות אושוויץ", זוכרים?).

טנקים נגד אויב שלא קיים

העוצמה והיוהרה של אנשי מערכת הביטחון הביאו את ישראל בסוף אותה תקופה לסף שואה כלכלית מבלי שהיתה לכך כל הצדקה ביטחונית. מאז הפער הכמותי והאיכותי בין צה"ל ליריביו הפוטנציאליים (שהגדול שבהם, צבא עיראק, הפסיק בכלל להתקיים), רק הלך וגדל.

עובדה זו לא מפריעה לאנשי מערכת הביטחון, גם כיום, לדרוש עוד ועוד משאבים יקרים לצורך פרויקטים ארוכי טווח שנחיצותם אינה ברורה כלל, לשימור (והגדלה) של מסות אדירות של מערכות נשק דוגמת טנק ה"מרכבה" מול אויבים שכמעט אינם קיימים, ולהנצחת אפליה סמויה רחבה בצבא כתוצאה מהשימוש בכוח האדם הזול של שרות החובה.

לבן-גוריון (רב-טוראי במיל'), היתה התבונה והסמכות המקצועית להבהיר למפקדי צה"ל שתקציבו לא יעלה אף פעם על 10% מהתל"ג. צה"ל הסתדר עם זה בכלל לא רע, גם כשטנקים סוריים, תותחים ירדניים, ומטוסי קרב מצריים היו פרוסים בקרבת גבולותיה של ישראל.

מצבה הביטחוני של ישראל מאפשר כיום צמצום גדול הרבה יותר בתקציבה הביטחוני ממה שדורשים אנשי האוצר. אבל גם בנימין נתניהו וגם אהוד ברק לא קורצו מהחומר של בן-גוריון. כדאי, על כן, שלצוות המומחים העצמאי שקם בעקבות המחאה יצורף תת-צוות נוסף שיציג חלופה סבירה לתקציב הביטחון הנוכחי שבלי קיצוץ גדול בו לא יהיה ניתן לבצע רפורמה חברתית-כלכלית של ממש.

פרופ' אורי בר-יוסף, המחלקה ליחסים בינלאומיים, אוניברסיטת חיפה

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא המאבק החברתי: opinions@y-i.co.il