.JPG "צילום: gettyimages")
עשור ל-11.9: בן-לאדן צוחק על אמריקה מהגיהנום
האחראי לפיגוע הגדול בהיסטוריה יכול לשמוח לאיד: המלחמות הובילו למשבר עמוק, ההיסטריה וההסתגרות שינו את פני מעצמת העל היחידה. עד מתי ארה"ב תישאר כזו? יצחק בן-חורין משחזר עשור ומוצא גם פתח לתקווה. כתבה ראשונה בסדרה
זה היה בוקר שגרתי עם קפה וצפייה ב"טודיי שואו" של NBC, כשצילום של מטוס המתנגש באחד ממגדלי התאומים הוקרן לפתע מול עיניי. המגישים המיומנים של תוכנית הבוקר הפופולרית ביותר לא ממש ידעו איך לאכול את מה שראו זה עתה. כל ההתרחשות נראתה על המסך כמו איזה סרט הוליוודי, סטרילי, בלי אלפי הטרגדיות האנושיות בהתהוות ומבלי להבין כלל את עוצמת הסיפור ואת המשמעות הדרמטית שלו לארצות הברית ולעולם כולו. זו מהדהדת עד היום, עשור אחרי.
ארה"ב מול הטרור - כתבות אחרונות
- אובמה: הסיכון מ"זאב בודד" גדול ממתקפת טרור
- חשש בארה"ב: אל-קאעידה מייצר רעל לפיגועים
- חוסלו לוחמי הטליבאן שהפילו מסוק "אריות הים"
עשר שנים ל-11 בספטמבר 2001, אמריקה אינה אותה אמריקה. מצד אחד, ארה"ב יכולה לציין עשור עם וי גדול על האקדח של ברק אובמה והצהרה של שר ההגנה ליאון פאנטה על כך שאל-קאעידה על סף חיסול. אוסמה בן-לאדן חוסל וגופתו הושלכה לדגים במי הים הערבי. אבל מנקודת התצפית שלו בגיהנום, יכול הארכי-טרוריסט לציין בסיפוק שבעשור האחרון הוא הצליח להוריד את אמריקה הגדולה על ברכיה.
האיש שעמד מאחורי פיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה סיבך את המעצמה הגדולה בעולם במלחמה שסופה אינו נראה באופק, מהגורמים למשבר כלכלי איום. המערכות באפגניסטן ובעיראק עלו לאמריקנים
זהו עשור שבו ארה"ב הפכה עודף תקציבי שהשאיר הנשיא ביל קלינטון בשנת 2000, לחוב מפלצתי של כ-15 טריליון דולר, בעיקר לסין. זוהי תקופה שבה ארה"ב חייבת 41 סנט על כל דולר שהיא לווה. זהו עשור שבו רמת החיים של האמריקנים ירדה משמעותית בזמן שארצם מאבדת בהדרגה את מעמדה כמעצמת העל היחידה, בו זכתה לפני שני עשורים בעקבות התמוטטות ברית המועצות.
אם היה גן עדן
לפני שהמטוסים התרסקו אל תוך מגדלי התאומים והפנטגון, אמריקה הייתה הדגם הקרוב ביותר לגן עדן: מדינה שבה יכולת - אם היה לך כרטיס אשראי ועמדת בתשלומים - לקנות כמעט כל דבר בקלות בלתי נסבלת ובהחזרים מגוחכים. מדינה שבעה ומרוצה מעצמה, ובמידה לא מעטה נאיבית ומנותקת. בעשור החולף היא הפכה למדינה מבוהלת שפתאום גילתה שהאוקיינוסים הגדולים כבר לא מגנים עליה.
בתחילת שנות ה-2000 עוד הייתי נוסע בסאבוויי של ניו יורק או במטרו של וושינגטון או בוסטון, רואה ומבין שאני היחידי שמתרגש ומזיע כמו פסיכי.
נמלי התעופה שאפשר היה להיכנס אליהם ממש עד לדלתות המטוס, כמו בתחנת אוטובוס, הפכו ליעדים מבוצרים. קשישות ותינוקות מופשטים מחיתולים לבדיקות ביטחוניות. שלא לדבר על אישים כמו שר ההגנה לשעבר דונלד רמספלד ומזכיר המדינה וראש המטות המשולבים לשעבר קולין פאוול שנאלצים לחלוץ נעליים, לעבור צילומים פולשניים וטפיחות של אנשי אבטחה על אזור חלציהם, כדי לוודא שאין להם שם איזה מטען נפץ.
ללא ספק, פיגועי 11 בספטמבר גרמו למשבר חמור בתעשיית התעופה האזרחית האמריקנית. התעופה האזרחית היא נשמת אפה של אמריקה, של אנשי עסקים, אנשי מכירות - שלא לדבר על תיירים. התעופה האזרחית היא הדרך המועדפת לנוע בתוך צפון אמריקה, שמערכת הרכבות שלה מפגרת בהרבה אחרי אירופה ואסיה.
אך מיד לאחר הפיגועים, אנשים הפסיקו לטוס. עשירי אמריקה והבכירים בחברות הענק, אלה שמימנו למעשה את הטיסות בכרטיסי מחלקת עסקים יקרים, עברו לטיסות במטוסים פרטים, תוך עקיפת התורים הארוכים לבדיקות הביטחוניות וחיסכון יקר בזמן.
הגרעון התפעולי של שש חברות התעופה האזרחיות בשנה הראשונה שלאחר הפיגועים הסתכמו ב-19 מיליארד דולר. חברות תעופה פשטו רגל ונאלצו להתאחד. התחרות הצטמצמה והמחירים עלו בפראות. הוצאות האבטחה של חברות התעופה הוסיפו נתח כבד על הלקוח.
הטיסות הפכו לכאב ראש גדול
ואם לא די בזה, חברות התעופה החלו לגבות כסף על מזוודות, מזון ושתייה שעד לפיגועים חולקו חינם וביד נדיבה. מי שטס לדוגמה מישראל לארה"ב לפני עשור ב-800 דולר בעונת השיא, נאלץ לוותר כיום על סכום כפול.
עם הזמן חזרו האמריקנים לטוס. הטיסה היא כבר לא כיף כפי שהיה לפני עשור, והיא כרוכה בבזבוז זמן וטרטור בנמלי תעופה ובהוצאות גדולות פי כמה.
.גם העלויות הן לא מה שהיה פעם והנטל על הקופה האמריקנית גדול. בעקבות הפיגועים הורה הנשיא בוש להקים את מינהל אבטחת התחבורה (TSA), שבשנה האחרונה העסיק יותר מ-58 אלף עובדים ותקציבו השנתי נאמר ב-8.1 מיליארד דולר.
ארה"ב בעקבות ישראל?
עשר שנים עברו ואמריקה עדיין מחפשת דרך יעילה לבדוק את מי שצריך ולהפסיק להטריד את ציבור הנוסעים. ארה"ב לא אימצה את גישה האבטחה הישראלית בנימוק שכיסוי יותר מ-400 נמלי תעופה הוא דבר מורכב הרבה יותר מאבטחת נמל תעופה בינלאומי אחד בישראל - נתב"ג.
האמריקנים סרבו לבצע בדיקות של סיווג נוסעים על פי פרופילים, כפי שנעשה בישראל, בנימוק שהם אינם יכולים להפוך את ציבור הנוסעים המוסלמי והערבי לחשוד מראש. אולם השבוע התחיל בנמל לוגן בבוסטון, משם המריא אחד המטוסים שנחטפו ב-2001, ניסוי על פי "השיטה הישראלית". במסגרת ניסוי זה ישאלו הבודקים הביטחוניים שאלה או שתיים כל נוסע כדי לבחון את תגובתו.
הניסיון הזה לבדו יעלה מיליארד דולר לממשל בוושינגטון - עובדה שמלמדת שארה"ב ממשיכה לשלם את המחיר על פיגועי הענק ובגדול.
משאננות מוחלטת, אמריקה עברה לחיות תחת הרושם שנמלי הים חשופים למכולה עם חומר רדיולוגי ותאי טרור רדומים רק ממתינים להוראות הפעלה מרחוק. וושינגטון הבירה על אתריה המרהיבים הייתה פתוחה לגמרי. אזרחים טיילו בבית הלבן ובניין הקונגרס. כל זה עבר מהעולם - מחסומי בטון מכוערים מונעים גישת מכוניות לשדרות פנסילבניה מול הבית הלבן ולבנייני הקונגרס. העיר מכוסה באנשי ביטחון גלויים וסמויים עם יד קלה על ההדק.
ביי ביי ל"מטוס הלייזר"
לפני 20 שנה, בעקבות קריסת חומת ברלין והקומוניזם, מצאה עצמה ארה"ב במצב של מעצמת על יחידה. רפובליקנים בכירים ובהם פול וולפוביץ וריצ'רד פרל, כתבו ניירות עמדה לנשיא בוש האב, על הדרכים לשמר את המעמד הייחודי. לפני עשור עוד שלטה אמריקה של בוש הבן עם דיפלומטיה נוסח טקסס, של הכתבה לפני הידברות, ועם שר ההגנה רמספלד שזלזל בגרמניה, צרפת ובריטניה וכינה אותן "אירופה הישנה".
בשנים האחרונות נקלעה אמריקה למשבר כלכלי חמור, שמונע ממנה להיות המעצמה שכולם חששו ממנה והתיישרו לימינה. היא מקצצת מאות מיליארדי דולרים מתקציב ההגנה שלה -
תוכניות פיתוח של נשק עתידי כמו מטוס החמקן הבא, ה-F-22, ותוכנית "מטוס הלייזר" ליירוט טילים. היא מפסיקה את תוכנית הטיסות לחלל של נאס"א. וזו רק ההתחלה.
גם אם היא עדין המעצמה החזקה בתבל - ובמידה משמעותית - אין לארה"ב כיום את המשאבים הנדרשים כדי לצאת ב"תוכנית מרשל" למזרח התיכון, ולשלוט בהתרחשויות במדינת המפתח מצרים, אחרי ימי מובארק שהתאפיינו בהגמוניה אמריקנית. זוהי אמריקה שמדינות המזרח התיכון חדלו לחשוש ממנה. זה כולל את מנהיגי ישראל והפלסטינים, שלא לדבר על הסעודים.
זו אמריקה שרוסיה, ברזיל, הודו ודרום אפריקה, מציגות לה אצבע משולשת כשהיא מנסה לדחוף לקבלת החלטה של מועצת הביטחון נגד איראן או סוריה. זו ארה"ב שאינה רוצה להוביל התקפה על לוב של קדאפי, וגם את המימון דורשת מאירופה. לא ברור אם דיפלומטיית "ההנהגה מאחור" של נשיא ארה"ב הנוכחי, המנסה להיות ראשון בין שווים, היא ביטוי למצוקה אמריקנית, או למנהיגות (או היעדרה) נוסח אובמה. בכל מקרה, ההגמוניה בסכנה.
בריחת המוחות, הגרסה האמריקנית
המשבר הכלכלי עמוק. אפילו המהגרים הלא חוקיים ממכסיקו כבר לא צובאים בהמוניהם על גבולות אמריקה כבעבר. נשיא מכסיקו לשעבר ויסנטה פוקס אמר לאחרונה שאילו ארה"ב הייתה מתנהלת כעסק מסחרי, היא הייתה מוכרזת כפושטת רגל. פוטין כינה את האמריקנים "פרזיטים" והסינים העירו בדאגה שארה"ב חיה מעבר ליכולתה. לסינים יש עניין בהצלחה של הכוכבים והפסים - הכלכלה הסינית תלויה ביכולת הקנייה האמריקנית. למרות חוב של טריליון דולר, סין ממשיכה להשקיע בדולר האמריקני כי למרות הכל - גם ההורדה המתוקשרת של דירוג האשראי - אין לו תחליף.
המחסום העיקרי בפני תוכנית פשרה כלכלית הוא מערכת פוליטית שבורה. פעם, כשדיברו על איזונים ובלמים בין הממשל לקונגרס, ישבו שם רפובליקנים ודמוקרטים ברמה, שברגע האמת ידעו להגיע להבנות לטובת ארה"ב. בשנות ה-80', הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן סגר עניין עם מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, טיפ אוניל, ובשנות ה-90' עשה זאת הדמוקרטי קלינטון עם יו"ר בית הנבחרים הרפובליקני ניוט גינגריץ'. היום חדרו לקונגרס אנשי "מסיבת התה" שאינם מוכנים להגיע לפשרה כלשהי. לאובמה אין ממש עם מי לדבר.
ארה"ב משלמת בעשור האחרון מחיר כבד על הסגירות שלה מאז פיגועי 11 בספטמבר. נשמת אפה הם המהגרים, הדם החדש של אנשים מבריקים שבאו ללמוד באוניברסיטאות המדהימות שלה, ואחרים שהגיעו להגשים את החלום הכלכלי האמריקני. כמו אבא של אובמה, שהיה כלכלן מבריק שבא ללמוד באוניברסיטת יוקרה (אם כי במקרה שלו, הוא חזר לקניה), וכמו אבא של שר ההגנה פאנטה, שהיגר מאיטליה כדי למצוא עתיד לו ולמשפחתו בעולם החדש. הקשיים העצומים שהוערמו על סטודנטים זרים בקבלת ויזות, שמקורן בחשש הביטחוני, פוגעים בזרימה של מוחות מבריקים למדינה. לפחות האוניברסיטאות המשובחות עדיין כאן, והן גם התקווה הגדולה של אמריקה לעתיד.
לפנייה לכתב/ת 
