בדיקת דם: הערפדים יוצאים מן הארון
לדראקולה ונוספרטו שמורה זכות ראשונים, אבל מאז ראינו בסרטים ערפדים מטיפוסים שונים: מפלצתיים, יפי תואר, סקסיים, אנושיים, ואפילו מצחיקים. לרגל הגעת "ליל האימה", קבלו את סקירת הוואמפירים הקולנועיים - דמויות עם דם על השפתיים
אתה נער חמוד, אבל קצת חסר ביטחון, ונוסף על מכאובי ההתבגרות הרגילים, יש לך עוד צרה על הראש: השכן ממול לא יוצא באור יום ונראה הרבה יותר מדי חיוור. כמובן שאף אחד לא מאמין לך שמדובר בערפד, ואתה חייב להתמודד איתו, לבד.
זו בגדול עלילת "ליל האימה", סרט הערפדים הספק מפחיד-ספק קומי מ-1985 שעיבוד מחודש שלו יצא השבוע לאקרנים, עם קולין פארל כשכן צמא הדם ואנטון ילצ'ין כנער שמנסה לחסל אותו, לפני שהוא יחסל את כל השכונה ואת אמא שלו גם.
יצורי הלילה הפכו את עורם ממפלצות שנהגו בנשימה אחת עם זומבים והמפלצת של פרנקנשטיין ליצורים קומיים לפרקים, ולא פעם מורכבים וקרובים יותר אלינו האנושיים, שבעצמנו מתעלים עליהם באכזריות שלנו. היחס האמביוולנטי אליהם ייצר שעטנז של טיפוסים שונים של ערפדים סרטים שמהלכים על גבולות הז'אנרים.
רוב סרטי הערפדים אינם חד משמעיים: חלקם משלבים רצינות תהומית עד כדי גיחוך, עם הומור מודע לעצמו, קצת אימה והמון סקס אפיל. המגוחך משתלב היטב עם המאיים ולעיתים נוצרות פרודיות עם אמירה או לפחות עם בדיחות טובות, וכשהם נכשלים, מגיעים סרטים שעוברים את הגבול אל המופרך והמביך. קשה לתת בהם סימנים, ובכל זאת, קבלו את הקווים הבולטים בדמותם החמקמקה.
דראקולה: אבי הערפדים
כמעט כל הערפדים שאנו מכירים, מתבססים בין היתר על הגרסה של הסופר בראם סטוקר, שמגוללת את עלילותיו של הרוזן דראקולה מטרנסילבניה, כגבר שצמא לדם, בעיקר של נשים. בלה לוגוסי האגדי תבע את חותמו ועיצב את פני הערפד לבן הפנים ועוטה הגלימה עוד ב-1931, כשגילם את הרוזן בקולנוע כשהוא עוזב את טרנסילבניה ומגיע לאנגליה.
לוגוסי הוא דראקולה המהפנט
אחריו, זכה הספר לאינספור עיבודים, כשאחת הבולטות ביניהן היא זו של פרנסיס פורד קופולה מ-1992. גארי אולדמן הוא הרוזן, שלמרות מראהו המשונה מפתה ומפיל בקסמיו נשים רבות ווינונה ריידר בראשן, וזורע בלגן וכאוס בממלכה הבריטית.
אולדמן הוא דראקולה הסקסי
בין לבין, הבליחה וחשפה שיניים גם מיכאלה ברקו שלנו כאחת משלוש כלותיו של דראקולה, כשהיא עושה שמות בקיאנו ריבס שבא לחסל את הערפד ההולל בשליחותו של אנתוני הופקינס.
הערפד הישן נושן
לפני שסרטי הערפדים פתחו חוש הומור, לקחו אותם ברצינות יתרה. "נוספרטו", סרט גרמני אילם מ-1922 בבימויו של פ.וו. מורנאו עדיין נחשב לאחד מסרטי הערפדים המשפיעים ביותר. במקום דראקולה, יש לנו את הרוזן אורלוק, והוא לא שרמנטי, אלא קירח ומכוער. הוא זומם לחסל אישה שלא מודעת כלל לקיומו, אשתו של אדם שעשה עימו עסקים, וכעת כלוא בטירתו.
הסרט "נוספרטו" מ-1922
בעקבות הופעתו המרשימה של השחקן הראשי מקס שרֶק, גדל מיתוס המספר שהוא היה ערפד אמיתי. הסרט זכה לעיבוד מחודש ב-1979 מידיו של ורנר הרצוג, וב-2000 יצא "צילו של הערפד", שמספר כיצד השליט הערפד (ווילם דפו) טרור על הסט של הבמאי הגרמני (ג'ון מלקוביץ').
בא לשכונה בחור חדש
ב"מי מפחד מהשכן ממול" - הגרסה המקורית של "ליל האימה" - כריס סרנדון גילם את הערפד ו-וויליאם רגסדייל את צ'רלי המתקומם נגדו. בשני המקרים הערפדים הם יצורים אנושיים למראה, כשמתחת מבעבע הדם - קשה להבחין אם בני אדם הם, או מפלצות, מה שהופך את הקהילות שלנו למסוכנות אף יותר.
ערפד בעקבות צ'רלי ב"מי מפחד מהשכן ממול"
חוסר הבהירות הזאת מתחזק במקרה של אלו שבאים במגע עם הערפדים, והופכים להיות לנגועים - מעין חצי ערפדים. לא מדובר בחצויי דם (כמו "חצויה" הישראלית חלילה או "בלייד") אלא במוצצי דם שעוד לא עברו לגמרי לצד האפל, ויכולים לחזור להיות בני אדם רגילים. זה יכול להרגיע את הצופים בכל הנוגע לדמויות ראשיות שננשכות מחד, אבל גם הופך את כל העסק להרבה פחות מסעיר.
אותו עיקרון ביולוגי מפוקפק - שיש גם מי שדאג ליחסו באייטיז למודעות העולה למחלת האיידס - מיושם בסרט נוסף מאותה תקופה, "נשיכות קטנות" בבימויו של ג'ואל שומאכר. במקרה הזה ערפדים גם יכולים לעוף, יש להם תספורות מנופחות ומגוחכות (בעיקר בגלל שנות ה-80, פחות בגלל התזונה שלהם), הם בוכים דמעות רגילות, ולא נראה שיש להם בעיה לאכול גם אוכל אמיתי.
קיפר סאת'רלנד וג'ייסון פטריק מחליפים נוזלים ב"נשיכות קטנות"
מייקל, גיבור הסרט, (ג'ייסון פטריק) מסתבך עם ערפדים אופנוענים, על פניו בגלל בחורה, אבל בפועל רוב המתח המיני מתרחש בינו לבין מנהיג החבורה, קיפר סאתרלנד בגרסתו הצעירה והבלונדינית עד סנוור. בזמן שמייקל מגלה למה הוא הופך אט אט (ולובש משקפי שמש גם ביום), הוא ואחיו הצעיר נעזרים בזוג מחסלי ערפדים גיקים כדי להציל אותו, את הבחורה ועוד ילד-חצי ערפדון קטן. ואצלנו בשנות האלפיים, ממשיכים חוקרים גיקים לחפש חיסון נגד HIV.
הערפד השחור
לא רק שהוא מוצץ דם, הוא גם סובל מאי צדק. סרט הערפדים-בלאקספלויטיישן מ-1972 "בלאקולה" ("Blacula"), מהווה גרסה מעודכנת לדראקולה, עם טוויסט עלילתי טראגי הרבה יותר. בלאקולה הוא נסיך אפריקני שקולל על ידי דראקולה בכבודו ובעצמו והפך לערפד. שנים אחר כך, הוא מוצא בלוס אנג'לס ומאתר את מי שנראית כגלגולה של אשתו.
דם שחור. הטריילר של "בלאקולה"
מהצד השני של המטבע ניצב ווסלי סנייפס כ"בלייד", חצי אדם – חצי ערפד, שמנסה לחסל בשם הצדק את קרובי משפחתו (הלבנים ברובם, כמובן). הוא החזיק מעמד שלושה סרטים, והגיע עד עימות עם דראקולה בכבודו ובעצמו.
הערפד המשעשע
ההתעסקות המלודרמטית בגברים שרוצים למצוץ את דמנו ולגזול את נשותינו עברה גלגולים קומיים מתבקשים רבים. ביניהם, זכורים לטובה "דראקולה מת ואוהב את זה" מ-1995, גרסה פרודית של מל ברוקס על קורותיו של דרקולה עם לסלי נילסן המנוח, "סלח לי, אתה נושך את צווארי" של רומן פולנסקי והסרט על באפי, קוטלת הערפדים מ-1992.
לצחוק בפה סגור. "דראקולה מת ואוהב את זה"
לפני שהפך לסדרת קאלט הנושאת את אותו שם, לה לא חסרו שנינויות משלה, הסרט על באפי היה קל ומבודח יותר. קריסטי סוונסון כצפונבונית הקוטלת, דונלד סאת'רלנד כמנטור שלה ודילן, כלומר, לוק פרי כבחור הפרוע שלצדה שיפדו ערפדים בחן בלי לקחת את עצמם ברצינות.
הערפד המיוסר
יש את אלו שבמקום לצחוק, מעדיפים לבכות על מר גורלם. אם אתה יכול לחיות לנצח, גם על דם של חיות, אתה יכול להשיג כל בחורה שתרצה ואת טום קרוז, יש לך שיער שופע ואתה מגולם על ידי בראד פיט, באמת שלא ברור איזו סיבה יש לך להיות לא מרוצה. ובכל זאת, הערפד לואי (היינו, פיט) לא מפסיק לקטר על הדבר שהוא הפך להיות מתחילתו של "ראיון עם הערפד" ועד סופו.
בראד פיט וטום קרוז. יוצאים בשן ובעין
הסרט מ-1994 המבוסס על ספרה של אן רייס הכיל ייסורי מצפון וכאבי לב מספקים למילוי כל ספרי ההמשך שכתבה רייס על לואי ולסטאט היפים והממורמרים. אותו קו מחשבה נוגה של "אני לא שולט בזה, הפכו אותי לערפד ועכשיו אני עצוב", העניק בהמשך גם לאנג'ל מבאפי סדרת ייסורים שלמה משלו.
הערפד המיותר
ואם כבר בסאגות אינסופיות של נהי עסקינן, סאגת "דמדומים" שהפכה מסדרת ספרים לסדרת סרטים מצליחה ודביקה, היא הדוגמה המובהקת לאופן בו אפשר לקחת מיתוס ולהרוס בו כל חלקה טובה. איזה ערפד מסוגל לא רק להלך באור השמש, אלא לנצנץ כאילו שעורו עשוי מיהלומים, ולבקש שייקחו אותו ברצינות?
"דמדומים 4". קמו ערפדים, הם לא נגמרים
ובכל זאת, אדוארד (רוברט פטינסון) הצליח למצוא חן בעיני המון בנות הדור שככל הנראה לא ידע את באפי, גרם אפילו לאנג'ל הכלבלבי להיראות קשוח ולדראקולה להתהפך בקברו באור יום.
הערפד הטלוויזיוני
בעוד סאגת דמדומים נמשכת בקולנוע, גם המסך הקטן נשטף בלא מעט דם, ודווקא ממנו מסתמנת הישועה, לפחות בכל הנוגע לשיקום היצר המיני של היצורים שנפגע לאחרונה. אחרי סדרות כמו "דאקיולה" עם הברווז-ערפד הצמחוני הבריטי, באפי, יומני הערפד ומה לא, הגיע "דם אמיתי".
"דם אמיתי"? לא באמת
יש שיאשימו את הסדרה בהידרדרות העלילה במהירות לרמת אופרת סבון, ושהדיאלוגים הם מילוי זמן מסך עד שיהיה אפשר להראות מישהו או מישהי נועצים את שיניהם במישהו או מישהי בתאווה, רצוי בלי בגדים. מצד שני, הערפדים שלה אולי מוקפים בפיות, אנשי זאב ושאר ירקות, אבל לפחות הם לא מתכחשים לכך שלפעמים, הניבים והדרמה הם רק תירוץ לפריקת כל עול מגביל ומוסרני.
איך שכחתם את "מלחמות האופל", "From Dusk Till Dawn" ו"ערפדי החלל"?! טקבקו לנו!
