"יום אחד": לו"ז רומנטי וקל לפיצוח

בחור פוגש בחורה, הם ממשיכים הביתה לסטוץ שלא מתממש והופכים לידידים. ידידים טובים, אפילו חברי נפש. למרות שהם בעלי אופי שונה ומגיעים מרקעים אחרים, הם נשארים נאמנים אחד לשנים לאורך שנים - כידידים. זאת על אף שמתחת לפני השטח התשוקות מבעבעות, רגשות החמלה וגם הקנאה. וכך גם הפיתוי לממש את האהבה שלהם - להיות ביחד. נשמע כמו סיפור רומנטי שבלוני. החומר ממנו יוצרים קומדיות רומנטית. ו"יום אחד" היא אכן כזאת. 

ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

• הפלישה למערב
• מסיבת ההלוויה שלי
• ג'נטלמן בנשמה
• סלסה תל אביב
  

אבל "יום אחד" של הבמאית הדנית לון שרפיג, הוא קומדיה רומנטית עם טוויסט מאתגר. רוב סיפורי האהבה או ההתבגרות הקלאסיים סוחפים אותנו אחריהם ככרוניקה ידועה מראש של הדלקות, התאהבות, משבר, השלמה ונישואים ומציגים בפנינו את נקודות הציון המשמעותיות בהתפתחות הקשר. במקרה של "יום אחד", נקודת הציון היא קבועה ומתוארכת: יום אחד, ה-15 ביולי, בכל שנה - משנת 1988 ועד 2011. מעין בדיקה מדגמית של מערכת היחסים לאורך יותר מעשרים שנה. 

אן האת'אוויי וג'ים סטרג'ס ב"יום אחד"

הרצף הזה, שעוצב בהשראת הרומן של דיוויד ניקולס מ-2009, שובר את הדרך הרגילה בה אנו רגילים להשתתף בחווית הצפייה ברומנטיקה קולנועית, מכיוון שהוא מסונכרן עם התאריכים בלוח השנה (15 ביולי, יומו של הקדוש סווית'ין) ולא עם רגעי השיא והשפל של לוח הזמנים הפנימי של הקשר עצמו.

מנקודה לנקודה

כך, אנחנו מדלגים משנה לשנה. באמצעות האינטראקציה בין הגיבורים, בגילומם של אן האת'אוויי וג'ים סטרג'ס, אנחנו נדרשים להתעדכן בנוגע למצב הקשר ביניהם ברגע נתון (כאמור, נכון ל-15 ביולי בכל שנה) ולפצות על פערי מידע מן השנה שחלפה. זוהי בחירה תסריטאית מעניינת ומרענת, ששוברת את הרצף הנרטיבי המקובל ועדיין מצליחה לעניין, להצחיק ואף לרגש.

ממשיכים הלאה משנה לשנה

נקודת הפתיחה של הסרט היא ב-15 ביולי 1988 - יום סיום לימודיהם של אמה (האת'אוויי) ודקסטר (סטרג'ס) באוניברסיטה באדינבורו שבסקוטלנד. הם לא ממש מכירים אחד את השני, אך בהשפעת אלכוהול ממשיכים הלאה. הם נכנסים למיטה, אך הסטוץ לא מוצה והם הולכים לישון כידידים טובים. הם מתעוררים כחברי נפש ואנחנו ממשיכים ללוותם ביחד ולחוד משנה לשנה.

כך, אמה מוצאת את עצמה בלונדון, כשהיא מנסה לשרוד כלכלית וגם להשאיר את חלומותיה בחיים. מנגד דקסטר, המגיע ממשפחה אמידה, הופך לנער שעשושים מצליח, המדלג מהודו לפריז וממיטה למיטה. בהמשך הוא יהפוך לכוכב טלוויזיה עם נטיות התמכרותיות. את לילותיו הוא חולק עם בלונדיניות מצועצעות, אך ברגעי המשבר, הוא תמיד חוזר לאמה שתסעד אותו מנטלית. היא מבחינתה, מקפידה לשמור על קוד חברי אתי מתוך ריסון ואיפוק תחושותיה האמיתיות כלפיה.

לחיי הנוסטלגיה

הזמנים משתנים וכך גם שני הגיבורים. מהאייטיז, לניינטיז ולמילניום החדש - אנחנו מתוודעים על מצבם על פי העדכונים שניתנים לנו בכל 15 ביולי, כמו שעון או לוח שנה. העדכונים מתובלים בהומור בריטי שנון - בגרסה הצעירה, הקלילה והסקסית שלו. האת'אוויי וסטרג'ס בהחלט מצליחים לשעשע בדיאלוגים שלהם.

מלאכת שיחזור לטובת הנוסטלגיה

אבל האתגר האמיתי של שני כוכבי הסרט ובעיקר של שרפיג היה היכולת להיות אמינים בסקירה המדגמית אך רחבת ההיקף שהסרט מספק לנו לאורך יותר מעשרים שנה.

השלושה ראויים למלוא ההערכה על הצלחתם בכך. באמצעות שינויי הלוק המתמיד, בעיצוב השיער, הסטיילינג והמראה הכללי, האת'אוויי וסטרג'ס מצליחים להיראות אותנטים גם כצעירים פוחזים וגם כאנשים בוגרים על סף גיל העמידה.

מלבד העונג שהם מסבים במשחקם ובדיאלוגים השנונים, יש ערך גדול גם לתהליך השחזור, שנראה מהודק, יעיל וטעון בנוסטלגיה, כפי שבאה לידי ביטוי בפס קול, בתפאורה ובסטיילינג. כל אלו אורזים את לוח השנה המקוצר שלנו באריזה פופית וכיפית, שמשתלבת יפה בעלילה רומנטית סטנדרטית. ההיבטים הקומיים והטרגיים נמצאים בה, אך הסידור הכרונולוגי יוצא הדופן שלהם ברצף הזמן, הוא שעושה את "יום אחד" לראוי לצפייה.