שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: זיו שרצר

    על שני גלגלים בהימלאיה: מה אני עושה כאן בכלל

    לא כך תיאר לעצמו צדוק יחזקאלי את קבלת הפנים מההימלאיה: מיגרנות קשות, בוץ בכל מקום, בחילות עזות והזיות. משבר הסתגלות-גבהים ראשון עם האופניים. יומן מסע, פרק 9

    חלום הילדות של צדוק יחזקאלי - להביט בגלובוס ולבחור באקראי נקודה להגיע אליה, התגשם רק לאחר שיקום ארוך מהפציעה שכמעט הביאה למותו לפני שלוש שנים בדיוק , באוגוסט 2008 בגאורגיה. אחרי שחצה את הכפרים הנידחים בצפון לאוס על אופניו - נמשך המסע המפרך במדגסקר. בפרקים הקודמים של היומן התחרו צדוק וחברתו נועה ארנון במרוץ אופניים שהזדמן בדרכם, חוו רגעי משבר ברכיבה של 1,000 ק"מ, נדחסו למונית בלתי אפשרית ונלחמו בגלים וברוח. הנה המשך יומן המסע האישי.

     

     

    אני שרוע בעיניים פקוחות בתוך האוהל הזעיר, זה שפרשנו אמש עם רדת העלטה על הלילה הראשון שלנו במסע חציית רכס ההימלאיה. רוח קפואה מנשבת בחוץ על ההר העצום הזה שפסגתו - הרחוקה כל כך עדיין - מכוסה בעטרת מלבינה.

     

    כבר חמש וחצי בבוקר, ואור קלוש מכריז על בואו הקרב של השחר. כלב שפרוותו סמוכה פרווה רובץ לו מול פתח האוהל מזה שעות רבות. "אתם שלי", הוא כמו מכריז בשתיקה וקונה עלינו בעלות. מדי פעם, כאשר כלבים אחרים מנסים להתקרב, הם מגורשים בנהימות איום עזות.

     

    נועה מתרפקת על רגעי השינה המתקתקים האחרונים לפני שנחדש את הטיפוס על ההר הזה, אלא שאני לא מסוגל לעצום עין. ראשי כואב עלי להחריד, ומזכיר לי שאני רחוק מלהתגבר על מה שהולך ומתברר כמשבר הסתגלות הגבהים הראשון, זה שמאיים להותיר אותי מובס עוד בטרם נשמע צלצול הגונג הראשון בקרב שלי עם שרשרת ההרים האדירה הזו.

     

    איזו השפלה.

    הטיפוס הפסטורלי בתחילת הדרך לא רמז לבאות. ההימלאיה (צילומים: צדוק יחזקאלי) (צילום: צדוק יחזקאלי) (צילום: צדוק יחזקאלי)
    הטיפוס הפסטורלי בתחילת הדרך לא רמז לבאות. ההימלאיה (צילומים: צדוק יחזקאלי)

     

    הוא תקף אותי אתמול בחימה כבושה. זה היה בערך אחרי כ-30 קילומטרים של טיפוס מתמשך כאשר התקרבנו לגובה של 3,500 מטר. זה היה הסימן שגופי מתקשה להסתגל ליותר למה שנראה יותר מדי מטרים בזמן קצר מדי. אבל זה היה רק סימן מקדים למתקפה הגדולה, העיקרית, שהתרחשה כמה שעות אחר כך, כאשר הלילה ירד על המאהל הקטן שהקמנו על שיפולי הרכס המשקיף אל העמק, שהיה עתה רחוק רחוק, בלתי נראה עוד. רק קרחון העד שלא נכנע לקיץ הלבין למרחוק, ואני חשתי שאני מאבד את עשתונותי ואת צלילות דעתי. ממש כך.

     

    ראשי איים להתבקע כגרגיר פופקורן מבושל. אבל זו לא היתה הבעיה העיקרית. בחילה עזה שטפה אותי. התקשיתי לנשום, והרגשתי לאט לאט את אובדן השליטה. העצמית. האם אני הוזה? התחלתי למלמל משפטים סתומים, הברות חסרות משמעות ומלים המנותקות כליל האחת מהשניה. "סתם"... "למה".... הביתה"... כן. רציתי הביתה. אולי הזייה היתה זו, אבל היתה זו מילה שנזרקה מתוך כוונה אמיתית ויוקדת.

     

    כן, רציתי להסתלק מכאן. לברוח חזרה. אינני רוצה עוד את המסע הזה, אם זה המחיר שעלי לשלם. די. עייפתי ממנו. רציתי להיאחז בקרש הצלה כל שהוא. הייתי זקוק נואשות לאוויר. התחלתי להלך בחוץ אנא ואנא, ועזר לא נמצא לי מהתחושה המבחילה הזו של כאב וחוסר האונים.

     

    גם הכבשים תקעו אותנו. אחד המכשולים בדרך במעלה הרוטאנג  (צילום: צדוק יחזקאלי) (צילום: צדוק יחזקאלי)
    גם הכבשים תקעו אותנו. אחד המכשולים בדרך במעלה הרוטאנג

     

    שני המעברים הגבוהים בעולם למעבר על גלגלים

    לא כך תיארתי לעצמי את קבלת הפנים הזו מההימלאיה. ברור שידעתי שזה לא הולך להיות קל. אינני אוויל. ידעתי היטב על קשיי ההסתגלות לגבהים, לקושי של הגוף לספק לעצמו די חמצן בדלילות האופיינת של פסגות ההימלאיה. אבל כבר ב-3,500? נו באמת. אם אני נתפס לסחרחורות והזיות כבר בגובה המצחיק הזה, מה יהיה בששת מעברי ההרים האימתניים הממתינים לי בחיוך ממזרי מאות קילומטרים בהמשך הדרך מכאן בואך ללדאק שבצפונה הרחוק של הודו?

     

    שנייים מהם נושקים ל-5,000 מטר ואילו שני האחרונים המתנשאים לגובה של 5,300 ו-5,600 מטר, הם שני המעברים הגבוהים ביותר בעולם שניתן להגיע אליהם על גלגלים.

     

    אתמול, כשיצאנו מ-manali שלמרגלות ההימלאיה, הכל נראה מבטיח כל כך. קסום כל כך. זהו צד הרכס שגשמי המונסון הופכים אותו לגן עדן ירוק, מיוער ופורח. העתים מיתמרים גבוה, הירוק עמוק כרכס שוויצרי, ומיליון מפלים ניגרים מכל עבר. הכביש הצר הזדחל לו מעלה מעלה, לופת את ההר במתינות, ואנחנו מדוושים עליו כמעט בנחת, נפעמים מהנוף האלפיני (רגע, זאת הודו???) ועמוסים במטעני האנרגיה האופייניים ליום רכיבה ראשון. זו הרכיבה שתמיד הייתי מאוהב בה. המאמץ, כאב השרירים, חולשת הרגל הפצועה, לכל אלו אין סיכוי לפוגג את האופוריה המשכרת אותך, וקחו את המילה שלי: לא נגעתי בקצה קצהו של הצ'ארה של תיירי העשן, או המסטולאים בלעז.

     

    אבל עכשיו, הייתי לוקח כל דבר. רק לצאת מתוך הזיית הביאוס הזו. אני מגשש ביאוש אחרי כדור המיגרנה שלי, בולע את ה-diamox המפורסם לטיפול בסימפטומים של מחלת גבהים, ומתפלל שזה יעבור. הגוף שלי חייב להסתגל. חייב. אני לא הולך לרדת מההר הזה. אין מצב. אני גם לא עולה על ג'יפ הליווי ששכרנו כדי לשאת את הציוד. "תחשוב חיובי", אני ממלמל לעצמי. רק 15 קילומטר ו-1,000 מטר טיפוס עד הפסגה הראשונה. אחר כך תבוא הירידה ופסק הזמן באוויר עשיר חמצן עד המעבר הבא. אבל מי חושב על הבא. לפחות תכבוש את הראשון ואחר כך אלוהים גדול, לא?

     

    טיפוס באלפים ההודים. הייתי זקוק לאוויר נואשות (צילום: צדוק יחזקאלי) (צילום: צדוק יחזקאלי)
    טיפוס באלפים ההודים. הייתי זקוק לאוויר נואשות

     

    במקום מיגרנות גבהים הגיח אוייב אחר

    אולי היה זה הצ'אי המתקתק בדאבה (כלאמר מזללה הודית), אולי השמש שצבעה את המקדש הקטן בצבע עז, אולי האוויר הצלול כל כך. אבל זכיתי בהפוגה שלה כל כך השתוקקתי, כאשר התחלנו בטיפוס אל מעבר ה-rothang.

     

    עד שהיכתה בנו המציאות החדשה. במקום מיגרנות גבהים הגיח אוייב אחר - בוץ טובעני סמיך ושחור, מחורץ בגלגלי משאיות, וספוג במים - נראה כבר בעיקול הראשון. עשרות משאיות נראו תקועות בתוכו ללא תזוזה. אופנוע שדהר לפנינו - נתקע אף הוא בביצה.

     

    אלא שאיש לא צעק או קיטר. זו המציאות. צריך להתמודד איתה. כמה פשוט. הרוטאנג סופג בקביעות כמויות אדירות של מונסונים. זוהי שגרת חיים ונהגי המשאיות שחלקם נתקעו כאן מזה שבוע, פשוט קיבלו את גורלם בהבנה. אין טעם להיאבק. להיפך. עקשנות רק תחריף את המצב. כל אימת שמשאית כבדה מנסה לחצות את הביצה היא רק מעמיקה את הבוץ, יוצרת עוד חריצים וערימות מהדייסה הסמיכה הזו שלא מאפשרת כמעט סיכוי לבאים אחריה. לכן המשאיות נאלצות להמתין ולהעניק הזדמנות לג'יפים קלים שמצליחים לחצות אחרי מאמצים אדירים.

     

    רק פרדות ואופניים מצליחים לכבוש את הרוטאנג הבוצי בקלות יחסית למשאיות (צילום: צדוק יחזקאלי) (צילום: צדוק יחזקאלי)
    רק פרדות ואופניים מצליחים לכבוש את הרוטאנג הבוצי בקלות יחסית למשאיות

     

    זה היה הרגע לשמוח שלא נכנעתי ועליתי על ג'יפ הליווי, כפי שהציע ראג'ו, הנהג והמלווה, כשרחמיו נכמרו לו עלי בליל השימורים ההוא. הוא עתיד להשתרך בהר הבוץ במשך 8 שעות. אנחנו עתידים להקדים אותו. לא בהרבה, אבל לפחות על האופניים או לצדם. שוב ושוב אני מנסה לחצות את נתיב הבוץ אבל אחרי 50 מטר אני מתקשה לשמור על יציבות האופניים ונכנע לתלמי הבוץ הסמיך לפני שאני נמלט לשולי הבוץ בשוליים, קרובים כל כך לתהום אבל נוקשים.

     

    כך זה נמשך שעות ארוכות. וזו התמונה וזו ההתרחשות שנמשכה כמעט יום שלם. מדי פעם, כאשר הבוץ לא היה סמיך מדי יכולנו לרכוב, חוצים וחולפים על פני מאות המשאיות התקועות, ואפילו על פני הג'יפים הלבנים של חברת הענק ההודית טאטא (יש משהו שאינו מתוצרת המונופוליסט הזה?) שמעטים מהם הצליחו לפלס את דרכם לאט לאט. בין עיקול לעיקול.

     

    בכל עיקול ואמבטיות בוץ, ירדו נהגיהם ונוסעיהם ודחפו. זו היתה הרגשה נהדרת, התחושה שאתה, כרוכב אופניים, יכול לכולם. הכלי הפשוט כך כך שלך מסוגל להתגבר על מכשולי הדרך שניצחו והביסו את המנועים העצמתיים ביותר.

     

    אבל זו גם עבודה מפרכת ומלאה. היא מכסה אותך מהר מאד בשכבת בוץ, אני כבר נראה חייל אפור. הלאות הולכת וקונה בך אחיזה. מתי זה נגמר. מתי נגיע לדרך כבושה. מתי הבוץ הזה כבר יעלם לי מתחת לגלגלים.

     

    שמחה לאיד. מודה, נהנית לראות אוטובוסים תקועים במעלה הדרך לפסגה הראשונה (צילום: צדוק יחזקאלי) (צילום: צדוק יחזקאלי)
    שמחה לאיד. מודה, נהנית לראות אוטובוסים תקועים במעלה הדרך לפסגה הראשונה

     

    טעימה קטנטנה ממה שמחכה לנו מחר ומחרתיים

    אני מציץ ב-garmin שלי ולבי נופל בקרבי. בשעתיים הראשונות עברנו 3 קילומטר. כשהערפל מתפזר אני יכול לראות את מחנה האוהלים ממנו באנו. הוא נראה כל כל קרוב. עד הצהריים התקדמנו 4 קילומטרים נוספים, קצב מעט יותר מוגבר תודות להסתגלותנו לדרכי הבוץ. הפכתי למיומן יותר. מסובב את הדוושות במהירות ובהילוך נמוך, בדיוק כפי שאני רגיל לעשות בדרכי חול. שמתי לב שאני מסוגל עכשיו לעבור מדמנות שלא הייתי מעיז להתעסק איתן קודם לכן.

     

    אבל הסכנות ריחפו כל הזמן. נועה וקרלו, רוכב אופניים איטלקי שהצטרף אלינו למסע, כמעט ונקלעו למפולת אבנים. למרבה המזל ניתרה נועה למשמע שאון האבנים המתדרדרות ושניהם חמקו מנתיבן. אינני רוצה לחשוב מה קורה לאדם שנפצע על הדרך הזו. מי יכול לחלצו מכאן בכלל.

    ארץ ההימלאיה. זה הנוף הנשקף למי שמצליח להגיע לפסגת ה-rothang (צילום: צדוק יחזקאלי) (צילום: צדוק יחזקאלי)
    ארץ ההימלאיה. זה הנוף הנשקף למי שמצליח להגיע לפסגת ה-rothang

     

    לקראת הסוף כבר היינו בבדידות מזהרת. רכבים כבר לא עברו יותר. פה ושם משאית. פה ושם ג'יפ. ברור היה שהעיקולים הבוציים תקעו את כולם ללא תקווה. לבד משלושה רוכבי אופניים. קצרי נשימה, עטויים בבוץ, אבל ניצבים סוף-סוף על הפסגה הראשונה. נכון, "רק" 4,000 מטר, טעימה קטנטנה ממה שמחכה לנו מחר ומחרתיים ובימים הבאים.

     

    גלשנו במדרון בין הפסגות המושלגות, בשמיים מושלמים, נקיים מענני גשם. לכאן, המונסונים אינם יכולים עוד להגיע.

     

    נכנסנו לארץ ההימלאיה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מנוחת הרוכב. צדוק ונועה בהימלאיה
    צילום: צדוק יחזקאלי
    בוץ טובעני - המשאיות חיכו. האופניים לא
    צילום: צדוק יחזקאלי
    טור משאיות צבאיות עשה את דרכו מהגבול הקשמירי
    צילום: צדוק יחזקאלי
    מומלצים