שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    ממשלה יקרה, שמחי בשמחתנו
    אל נא תתקפי אותנו, ממשלה יקרה, שמחי בשמחתנו. יש לך הזדמנות, וייתכן שהיא ההזדמנות האחרונה, להצטרף אל העם ולהתחיל לצעוד. ואם לא, תישארי שם לבדך, בסוף השיירה

    שואלים אותנו אם העצרת מחר היא מסיבת הסיום שלנו, ניסיון אחרון לצעוק לפני שנתפזר בעננת השגרה הדוממת. שואלים אותנו אם אנחנו מתקפלים, אם גילינו שהממשלה הזו לעולם לא תשתנה, אם הפנמנו את היחס המזלזל שלה והבנו שיותר טוב כבר לא יהיה. שואלים אותנו אם לא הגזמנו בדרישותינו. שואלים אם התעייפנו.

     

    אנשי הקושיות והתהיות, כבר יובל ימים שאנו ערים יותר מתמיד. בסוף השבוע הזה נחגוג 50 יום של עיניים פקוחות לרווחה, של גרונות צרודים מצעקות ורגליים כואבות מצעידה. הדרך לא קלה - אך כמו בכל טיול טוב, בו השביל לעתים מתעתע - גם כאן ברור לכל צועד וצועדת שהנוף בקצה הדרך הוא מופלא, ושווה את השביל.

     

    עוד בערוץ הדעות :  

     

    לשם אנחנו הולכים. הנוף הזה הוא החברה החדשה שנצליח - כי אנחנו מוכרחים להצליח - לבנות במדינה בה גדלנו. שואלים אותנו מהו הנוף הזה. איך הוא נראה? האם אתם יודעים כמה גבוה? האם לא תקרסו מלחץ האוויר הגובר, ממשקל המשא על גבכם, מחבטות הרוח?

     

    התשובה פשוטה: נמשיך לראותו באופק, ועד שניגע בו, נמשיך לצעוד. נכון, שלא כמו בטיול רגיל, עוצמת המשא כאן לעתים כבדה מדי. בשבועות האחרונים ניסו לדרוס אותנו בכל דרך אפשרית: השמיצו אותנו, גידפו אותנו, האזינו לנו בסתר, ניסו לאגד אותנו אחד נגד השני, ערערו את בטחוננו כחברה, רמסו את בטחוננו האישי, איימו על חיינו. העמיסו עלינו פוליטיקות מלוכלכות - ראשית מבחוץ ואחר כך גם היטב מבפנים, כמעט עד הלב הן הגיעו. אך אנחנו המשכנו לרוץ. שועטים קדימה, תחת מטחי האימה שהמטירה עלינו המערכת הגדולה המבוהלת משינוי, ועד כה הצלחנו להינצל. לא ברור כיצד, אם תשאלו אותי. אולי בזכות התמימות שלנו.

     

    הצלחנו בזכות התמימות. ירושלים לפני שבוע (צילום: נועם מושקוביץ) (צילום: נועם מושקוביץ)
    הצלחנו בזכות התמימות. ירושלים לפני שבוע(צילום: נועם מושקוביץ)

     

    במובן מסוים, מי שהתחילו את המאבק הזה הם באמת ילדים. ילדים בפירוש הטוב של המילה: ממוקמים היטב בדור שעוד מותר לו לחלום. דור צעיר מספיק כדי להאמין שחלומות יכולים להתגשם - ומצד שני, שקולו כבר עז ורם ויכול להישמע בחוצות. אל הדור הזה הצטרפו הדורות שיצרו אותו והדורות שבאו אחריו. היום הוא כבר רק חלקיק מזערי במעגל העצום שהתהווה סביבו ב-50 הימים האלה, והולך להמשיך ולגדול עד שיבקיע את חומותיה המבוצרות של ממשלתו, וזו תתחיל להישמע לדרישותיו.

     

    לא רק להישמע, כי האוזניים לא מספיקות לנו: אנחנו רוצים גם את ידיהם ורגליהם, ובעיקר את לבם אנחנו דורשים. אנחנו דורשים לראות אותם, את אנשי העניבות והתארים המנומסים, לוקחים לידיהם טוריות ומגרפות. אנו דורשים לראותם מתחילים להחיות את אדמת הארץ הזו, בונים את התשתית המדינית לחברה החדשה שכבר נרקמה כאן, בעצמה, בזמן שהם בילו בחופשה.

     

    אנו דורשים לראות אותם עובדים. עובדים קשה, לפחות כמו האם החד-הורית שצריכה להחזיק שתי עבודות ליליות כדי להביא אוכל לילדיה. עובדים קשה כמו הקשיש הלאה שממשיך לנקות זבל ברחובות כדי לקנות תרופות, או מתנה קטנה לנכדים בחג. אנו דורשים לראות אותם עובדים לא רק כשצריך לשלוח את החיילים לקרב, לא רק כשהתותחים רועמים והאדמה בוערת. אנו דורשים מהם להילחם את מלחמת הקיום החברתית שלנו בכל רגע ועת, כי היא-היא המלחמה האמיתית. היא הבור הנפער תחת רגלינו בעוד אנחנו מביטים לשמיים בציפייה לטילים וטרור.

     

    לא עוד. אנו דורשים לראות את אנשי ממשלתנו מאבדים שעות שינה ומגדלים עיגולים שחורים מתחת לעיניים ומורידים במשקלם, מכובד האחריות המוטלת על כתפיהם. אנחנו דורשים לראות אותם יוצאים בתום ימים מייגעים מחדרים אפופי עשן וריח קפה שחור עם תוכניות מפורטות לעתיד, עם מחויבות שרק עיניים ששכחו להיעצם יכולות לקיים.

     

    ממשלה יקרה, שמחי בשמחת עמך, שייצא מחר שוב לרחובות, בהמונים. צאי איתו ורקדי הורה סביב כיכר המדינה. העם דורש שינוי, העם דורש לעצמו עתיד אמיתי. איזה דבר נהדר זה, עם שמביט מפסגת ההר אל האדמה בה גדל ורוצה לראותה משגשגת, פורחת, בריאה לכל אדם. אל נא תתקפי אותנו, ממשלה יקרה, שמחי בשמחתנו. יש לך הזדמנות, וייתכן שהיא ההזדמנות האחרונה, להצטרף אל העם ולהתחיל לצעוד. ואם לא - אם רק תעזי שלא - תישארי שם לבדך, בסוף השיירה. מאחור.

     

    סתיו שפיר, מראשי מחאת האוהלים

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים