אשכנזים, תפסיקו לשעמם אותי בסליחות

"געלנו נתיבותיך הישרים והנכוחים

דבקנו בתועבות ובמעשים זנוחים

הלכנו אחרי משאות שווא ומדוחים

והקשינו עורף והעזנו מצחים".

(מן הסליחות ללילה ראשון, נוסח אשכנז, דוגמה מקרית).

עוד סליחות:

• שווה אלף מילים: סליחות בתמונות
• סליחות, הנוסח החילוני
• רוחות אלול מזרחיות
  

האמת היא שאלו לא רק המילים הקשות עד בלתי מובנות, או הלחן המרגש-בתחילה אך המונוטוני בהמשך. זו האווירה כולה שמרגישה יותר ויותר לא רלוונטית: הבכי על קשיי הגלות, החרטה על המעשים המנוולים והנוראים, הדימויים המורכבים, הציטוטים מספרי התנ"ך הנידחים ביותר, הסגנון הספרותי המאובן המוכתב על ידי אקרוסטיכונים - כל אלה מנכרים מאוד את האשכנזי מסליחותיו.

איך אפשר לקרוא את זה?

השעה שעת לילה מאוחרת. בית הכנסת מלא פחות או יותר באומרי הסליחות. החזן ניגש לפני התיבה -

אבל הלב מסרב לזוע. השופר קורא וקורע, והלב בשלו: לא נקרע לגזרים. זכר ימי הישיבה, שיחות ההתעוררות, הילד הנרגש היושב לידך (12 בלילה ערב לפני יום לימודים, והוא עוד ער!) מדפדף נבוך בסידור הסליחות הכרוך נייר - ואתה מראה לו באצבע, מזמזם לו את המנגינה, אבל רגע אחר כך הוא שוב בוהה: איך אפשר לקרוא את זה?

ומנגד קורצות, ממש כך, הסליחות הספרדיות: כיבוד ותה חם, שיתוף הילדים כקריינים, זמרים, פייטנים מסלסלים (עם טעויות קריאה משעשעות...) ובעיקר: הגישה הכללית המתמצה בלחן המוכר מכול, קצת בטמפו, קצת שמח: "חטאנו לפניך" אבל דחילק, אתה הרי אב רחמן, אז תסלח. זו לא הקדרות הבוכה של סליחות אשכנז, המדגישה עד כמה נוראים ובלתי נסלחים מעשינו.

רגע לפני שנתייבש

יותר ויותר אשכנזים (וגם כותב שורות אלה, הנגרר על ידי ילדיו), עוברים לומר את הסליחות בנוסח

עדות המזרח, ורובם, יש להודות, עושים זאת בשבוע של הסליחות נוסח אשכנז. אבל הרי גם להחזקת מנהג אבותינו בידינו יש חשיבות. לפיכך דרושה מחשבה, התייחסות ואומץ לעשות. זו איננה רפורמה, כי אם "עוז לתמורה" בטרם התייבשות כללית.

ידו של בני

מרעידה בכפי.

אור תכול עולה

מחלונות בית הכנסת מתלבטות

מסתלסלות לעלות

תפילות אחי

מבקשים רחמים פשוטים.

כי מה רוצה אדם ערב ימי הרחמים והסליחות? את ידו של בנו בכף ידו, את ידו של אב הרחמן על כתפו, ואת הרחמים הפשוטים, השמחים, כרחם אב על בנים.

• הכותב הוא מנהל מדרשת עמיעד (מיסודה של עמותת "גשר"), ואשכנזי.