סרט וראיון: יונתן ורדי בעקבות אביו המת
יונתן ורדי בחר להפוך חלום שחלם על אביו שנהרג לסרט קצר עם שי אביבי ומאיה מרון. כעת כשהיצירה הגמורה מוכנה להקרנה, הוא אומר שהעבודה היתה "קשה ושוות ערך לחמש שנות טיפול"
יש האומרים שהסרטים הטובים ביותר הם אלו המבוססים על חוויות אישיות של היוצרים. לעיתים הנבירה והשיטוט בעמקי התודעה שיצירה מסוג כזה דורשת מחייבים את היוצר להתעמת עם תחושות ורגשות שעשויים לטלטל אותו. יונתן ורדי (24) בחר להתמודד עם נושא אישי ומורכב, כשיצר את סרטו "קינת השפיות" בעקבות חלום על אביו שנהרג.
בגיל 18 הגיע לאוניברסיטת תל אביב, לחוג ללימודי קולנוע: "הרגשתי נורא קטן. הייתי צעיר מכולם וגם בגלל שגדלתי בקהילה של שלושים משפחות בתוך ערפל בגליל, לא ממש ידעתי איך להתנהל חברתית במערך הגדול הזה. למזלי מצאתי באוניברסיטה את ראובן הקר, שתמך בי במיוחד בעשייה של הסרט. הוא האמין במה שאני עושה על בסיס של רעיון ויזואלי בלבד, וזה דבר נדיר בעולם הקולנוע בארץ. את כולם מעניין התסריט, בעוד שיש גם עבודה קולנועית ויזואלית, וראובן ידע לראות זאת".
הקליפ של להקת "Stars" שורדי ביים בשנת לימודיו הראשונה
בחופשת הסמסטר של שנת הלימודים הראשונה יצר ורדי קליפ משלו ללהקת "Stars", וכבר בעבודה המוקדמת הזו ניכר סגנונו האישי. את הקליפ הוא מקדיש לסבו, אותו הוא מגדיר כפטרון האמנות של המשפחה: "סבא שלי נתן לי 800 שקלים להפיק איתם משהו, אז הרמתי את המזרון בדירת השותפים שלי, הצמדתי אותו לקיר והפכתי אותה לאולפן, וזה מה שיצא".
דמעות מאחורי המצלמה
בעוד הקליפ שביים נוצר בהשפעת שיר, הסרט "קינת השפיות" נוצר קודם כל כסיפור קצר, אותו כתב לאחר חלום שחלם: "כתבתי אותו באותו בוקר כשהתעוררתי. לקח עוד קצת זמן עד שהבנתי שאני צריך לעשות ממנו סרט קצר. בסופו של דבר, בעצת חבר, החלטתי לגשת אל המלאכה, ושנה אחר כך יצא הסרט".
העבודה על הסט של הסרט, שאת המוזיקה בו כתבה אחותו של ורדי, דמתה לתחושה שהוא מעביר: צפופה ואינטימית. "צילמנו בלילות באולפן באוניברסיטה, והצוות היה מאוד קטן. בימי הצילומים הראשונים היינו אני ועמי יעקובס הצלם והשחקנים. לאחר מכן העריכה נמשכה כמה חודשים".
היה קשה לגשת לחומרים אישיים כל כך?
"כן, זה היה קשה מאוד ושווה ערך לחמש שנים של טיפול. בנוסף, למדתי הרבה על עבודה עם שחקנים, איך להוציא מהם תכנים חשופים משל עצמם. היה מרגש מאוד לראות אותם עובדים, והיו קטעים שממש בכיתי מאחורי המצלמה, במיוחד בקטעים שלא היו כתובים בטקסט, בהבעות הפנים בכלל והעיניים בפרט.
"החלק המאתגר ביותר היה לפתוח לדמויות את הפה. לגרום להן להגיד משהו. זה לקח חצי שנה, ועשרות עמודים כתובים ומחוקים. המילים האחרונות, אלו שמופיעות בסרט, נכתבו יחד עם שי ומאיה, שעברו לא מעט במהלך החזרות
והצילומים. היה ברור לשניהם שהם משחזרים סיטואציה שלא קרתה מעולם, ובכל זאת היא אישית מאוד. היתה המון עדינות בעשיה. היא מרפדת את הסרט ועוזרת לצופה להיכנס ברכות".
על מה הסרט, במילים שלך?
"על מוות ושיכחה. העלילה בו פחות חשובה, כי היא כבר התרחשה. עכשיו צריך להתמודד עם מה שקרה וקודם כל להרגיש, וזה מה ש'קינת השפיות' מנסה להעביר: גרעין של רגש, תיאור מצב של חוויה. זה נסיון, אולי חסר טעם, אולי בלתי אפשרי, ללכוד רגע בשביל לשחרר אותו שנייה אחר כך, כמו שעושים לפרפרים".
יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com
