שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: gettyimages

    עשור ל-11 בספטמבר: והאיש ממשיך ליפול

    באחת, מטוס מנמיך, איטי להדהים, מתנגש בדממה בבניין גבוה. בשנייה, איש אחד, מול בניין אחד, כשסופו הצפוי מראש - נמצא בראש המתבונן. אריאנה מלמד עם שתי תמונות שנצרבו בתודעה מפיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה

    לעולם לא נדע כמה תמונות יש. כמה קטעי וידאו, כמה מצלמות כוונו אל המגדלים ברגעים הראשונים, כשעוד חשבנו שאירעה תקלה עצומה, טראגית, חד פעמית. בדקות בין מטוס אחד למשנהו, איש לא ידע מה קורה. רק צלמי טלוויזיה שמיהרו לתעד תמרות עשן ואש מממרחק גדול, ועמם ציידי אסונות שמוכרחים להנציח ולהראות לחברים שלהם, כך שאת קטע הווידאו המכונן של הזיכרון קיבלנו בלי קול.

     

    התמונה הראשונה

    הנה עוד מטוס. הנה הדימוי החזותי שבבת אחת ניתק את צופי כל העולם מן האמפתיה, הצער והפחד, השמורים בלב למקרה של רעידת אדמה או נחשול מים או להבות. הנה הוא קרוב מדי, איטי מדי, במקום הלא נכון - והנה, לנגד העיניים שמבקשות עדיין לא להאמין, ולנוכח המוח שכבר יודע שלא ייתכן, בשום אופן לא - עוד מטוס מתנגש במגדל השני. ובבוקר של ניו-יורק ובאחרי הצהריים של תל-אביב ובכל השעות במקומות שיש בהם טלוויזיות ובני אדם, אפשר לחצות את הזמן לשניים: לפני הרגע הזה - ואחריו, כשבני אדם סירבו עדיין להאמין, אבל בכל זאת כבר הבינו שלא יד המקרה או עייפות החומר, לא טעות אנוש כי אם זדון אנושי מכוון היה כאן.

     

    המטוס השני מתנגש במגדלי התאומים. גלויית התיירים הפכה לזוועה (צילום: AP) (צילום: AP)
    המטוס השני מתנגש במגדלי התאומים. גלויית התיירים הפכה לזוועה(צילום: AP)

     

    זו תמצית האימה של הימים המבעיתים ההם. הרי האסון לא נגמר ב-11 בספטמבר. ממדיו והיקפו התבררו מאוחר יותר, ואסונות המשנה שחולל, המשיכו להתרחש עוד ימים ושבועות, חודשים ושנים.

     

    11 בספטמבר ב-ynet

     

    וכמה פשוטה וברורה נראית תמצית מזוקקת של אימה: רק מטוס מנמיך, איטי להדהים. בניין גבוה להדהים.

    שקט, כי אין סאונד. שקט שהופך את התמונה הזאת, את קו הרקיע האסתטי הממוסגר בתכלת עזה, את גלוית התיירים הזאת ובה נפלאות ניו יורק בכרומו, לזוועה בהתהוות. לרגע אחד, אני זוכרת אותו, ודאי היו לי מיליוני שותפים למחשבה מול מיליוני מסכים, מנגנון הישרדותי-הכחשתי קדום במוח ניסה לומר שזה לא יכול להיות וזה לא באמת קורה.

     

    ביצירתיות נואשת, בקדחתנות שניסתה להשיג את המטוס הזה במעופו, ביקש המנגנון לומר שהנה, עוד מעט קט יתברר שזה אך סיוט, ויצוץ מבוגר אחראי שימחה את קמטי הדאגה מעל פני הצופים ובעדינות יסיט את כפות הידיים המונחות על פיות פעורים בתדהמה ויאמר: הוליווד, סרט אסונות, פרומו, שודר בטעות, קורה.

     

    בבת אחת, בשנייה האחרונה הצרובה במוח, מתלקח המגדל ועמו אובד התום, והמוח אינו יכול עוד להגן על הצופה מפני מה שהעיניים כבר הבינו, והתדהמה הופכת לאימה שאן לה גבול, והיא תלך ותגבר לאורך היום הזה - עד שיבוא הזעם, שגם הוא יהיה סוג של הכחשה: כשאנחנו כועסים אנחנו שוכחים את הפחד. כשאנחנו כועסים, נדמה לנו שלנו זה לא יקרה.

     

    התמונה השנייה

    ואז מגיעה התמונה השנייה, שחורה-לבנה-אפורה ואילמת, ועשר שנים אחרי היא לופתת את הלב שהתקשח מאז והכיל עוד ועוד אסונות, ומגלה לכל מי שמתבונן בה - עד כמה הוא טועה.

     

    האיש הנופל. אף מצלמה לא גאלה אותו מייסוריו (צילום: AP) (צילום: AP)
    האיש הנופל. אף מצלמה לא גאלה אותו מייסוריו(צילום: AP)

     

    כי האיש הנופל שבתמונה, האיש שאולי זיהו אותו ואולי לא, אחד מ-200 ויותר שנפלו, אחד מ-3,000 ויותר שנרצחו במגדלים ובפנטגון ובשדה המוריק, הוא איש שפניו לא נראים לעינינו וגופו לא מייחד אותו מבני אדם אחרים.

    ואולי, כך היינו רוצים להאמין, הוא בכלל מין דמות מקרטון במיצג מבהיל כשלעצמו, אבל רק מיצג: אלא שמי שראה את המטוס המנמיך כבר יודע שהמיצג הוא מציאות החיים אחרי 11 בספטמבר, בה האיש הנופל ממשיך ליפול, כבר עשר שנים, כי שום מצלמת וידאו לא גאלה אותו מיסוריו והטיחה אותו אל אבני המרצפת ושמה סוף לסיוט.

     

    נפילתו איננה הזמנה להציץ במותו הוודאי, הקרב והולך, אלא משהו עצום בהרבה: צילום סטילס אחד, איש אחד, בניין אחד. ואם יש בתמונה הזאת סוף הוא מצוי מחוצה לה, רק במוחו של המתבונן. זה שכבר יודע מדוע האיש ימות, מדוע לא ימות לבדו, כיצד ימותו עוד ועוד אנשים כמותו, אז ובעשר השנים הבאות ובעידן האימה בו בני אדם יחיו בצילה של התמונה הזאת, כשכולם עד האחרון יודעים: גם אני יכול להיות האיש הנופל הבא.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים